רמב"ן

מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13; פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא

רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194ה'ל', 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס).

רבי משה בן נחמן
חותם הרמב"ן שהתגלה ליד תל כיסון
חותם הרמב"ן שהתגלה ליד תל כיסון
לידה 1194
ד'תתקנ"ד בערך
כתר אראגוןכתר אראגון ז'ירונה, כתר אראגון
פטירה 1270 בערך
ה'ל' בערך
עכו, ממלכת ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי הנחמני או נחמנידס
מדינה כתר אראגון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות ארגון ישראל
השתייכות חכמי ספרד בתור הזהב
תפקידים נוספים רופא
רבותיו בתחום התלמוד: רבי יהודה בר יקר ורבי נתן בן מאיר תלמידי ר' הריצב"א מבעלי התוספות, בתחום הקבלה: לא ידוע,
תלמידיו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), רבי אהרן הלוי (הרא"ה),
בני דורו רבי יונה גירונדי
חיבוריו פרוש לתורה, חידושים על התלמוד, "תורת האדם", השגות לספר המצוות לרמב"ם דרשות, אגרות תשובות, ועוד.
צאצאים נחמן, יוסף, בנות ששמן לא ידוע וייתכן שעוד בנים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייועריכה

 
בית הרמב"ן בעיר העתיקה של ז'ירונה

רמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, שבצפון מזרח ספרד המודרנית, בערך בשנת 1194. שמו הרשמי בקטלאנית בונאשטרוג דה פורטה. Bonastruc ça Porta, [א] ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות "Nahmánides"- נחמנידס - "הנחמני" ביוונית.

בצעירותו למד מפי רבי יהודה בר יקר מתלמידי הריצב"א מדמפיר, וממנו קיבל הרמב"ן את תורתם של בעלי התוספות. את רבו זה מזכיר הרמב"ן פעמים רבות בחיבוריו, לרוב בתואר "מורי נ"ר" (נטריה רחמנא = ישמרהו השם), ומביא פירושים שקיבל ממנו.[1] רבו השני היה רבי נתן בן רבי מאיר, אשר בצעירותו למד אצל הראב"ד בעל ההשגות ובהמשך למד אצל הריצב"א,[2] וגם אותו הוא מכנה בתואר "מורי",[3] ממנו קיבל את תורת פרובנס, עם תורת צרפת.

בצעירותו היה רמב"ן בקשר עם רבני צרפת דרך בן דודו רבי יונה גירונדי ואף שלח מדברי תורתו לרבי יחיאל מפריז ועוד.[4]

הרמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו הרחבה על היבטיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה.

הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים – פרשנות מקרא, והתלמוד, קבלה ושירה, הרמב"ן זכור כאחד מהוגי הדעות של היהדות.

תלמידיו הרשב"א ורבי יצחק דמן עכו העידו שלפרנסתו עסק ברפואה.[5] עקבות לכך נמצאות בפירושו לתורה לגבי איסור נדה,[6] לגבי איסור מאכלות אסורות[7] לגבי נגע הצרעת[8] ועוד, במקומות רבים מסתמך על דעות הרופאים, על ספרי רפואות ואף מביע דעה אישית בענייני רפואה.[9]

 
חידושי הרמב"ן למסכת גיטין

חותמו האישי של רמב"ן התגלה בשנת 1972 על ידי אורי טהון בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק',[10] היו שערערו על יחוסו לרמב"ן אך מחקר שהתפרסם הפריך ערעורים אלו.[11]

בפולמוס על כתבי הרמב"םעריכה

  ערכים מורחבים – איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת, פולמוס הרמב"ם

בסוף האלף החמישי, כשהיה רמב"ן קרוב לגיל ארבעים, התגלעה מחלוקת בין חכמי פרובנס לבין חכמי צפון צרפת על ספרי הרמב"ם, ספר המדע וספר מורה נבוכים. היה זה הגל השני בהתנגדות לספרי הרמב"ם, שהתפתח בעקבות התפשטותם של ספרי הרמב"ם והתגברות השפעתם על הציבור, בראש המתנגדים לספרי הרמב"ם עמדו רבי שלמה מן ההר ממונפלייה שבפרובנס, ותלמידיו רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן אשר.

מתנגדי הרמב"ם בפרובנס הפיצו ברבים את דעתם, ועוררו את חמתם של מרבית חכמי פרובנס, שהיו תלמידיו המובהקים של הרמב"ם. וכך נידו את רבי שלמה מן ההר ותלמידיו, בתגובה, שלח רבי שלמה מן ההר את רבי יונה אל חכמי צרפת, שהיו רחוקים מפילוסופיה והם החרימו את הוגי ספר מורה נבוכים וספר המדע. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה בקהילות צרפת וספרד.

הרמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין, ובשנייה,[12] מנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם.

בראש האיגרת כופף הרמב"ן את קומתו בפני חכמי צרפת ומאריך בשבחם, לאחר מכן מסביר שהרמב"ם הוכרח לכתוב את ספרו נגד הפילוסופיה שהתפשטה בספרד, וכדי לענות תשובות לציבור אשר הושפע מכתבי אריסטו, לאחר מכן תוקף את חכמי צרפת על זלזולם ברמב"ם ומתאר את פועלו החשוב והנצרך, בהמשך עונה לתשובות להשגות בענייני גיהנום והגשמה, ולבסוף מסכם שאת ספר מורה נבוכים יש ללמוד בצורה פרטנית ולא ציבורית וקורא לביטול החרם על הספר, כמו כן מבקש לנהוג בכבוד ברבי שלמה מן ההר.

בהמשך הפולמוס תומכי הרמב"ם הלעיזו על רבינו יונה והצביעו על פגם במשפחתו, מכיוון שרמב"ן היה קרובו ולעז זה היה גם עליו כתב נגדם שתי איגרות חריפות, בו תוקפם הן מהפן ההלכתי והן מהפן המוסרי, רמב"ן פנה לרבי משולם בעל ספר ההשלמה שהיה מתומכי הרמב"ם וביקשו שישתיק את המלעיזים.

ויכוח ברצלונהעריכה

  ערך מורחב – ויכוח ברצלונה

בד בבד עם פירושו לתורה, נלחם הרמב"ן את מלחמת היהדות כנגד הנוצרים. לאחר שחיימה הראשון, מלך אראגון כפה עליו לעשות כן, הוא השתתף בוויכוח פומבי שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani) אשר כונה פראי פול. הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים בלתי רצופים - 20, 27, 30 ו-31 ביולי.

הרקע לוויכוח הגיע מתוך אמונה נוצרית בתלמוד, והוכחות ממנו לשילוש הקדוש, לתחיית המתים של המשיח, ולשוויותו לאל, את גישה זו ייסד ריימונדוס מרטיני בספרו פיגיון האמונה, וממשיכו היה פראי פול, הוויכוח נערך בארמונו של מלך אראגון, חיימה (יעקב) הראשון, ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני. בימים ראשון ושלישי הקהל היה כולו נוצרי למעט נציגי היהודים עצמם, ביום רביעי הגיעו גם היהודים, ביום השני הוויכוח נערך ב"קלישטרויש שלהם", כלומר בבית התפילה של הנוצרים בברצלונה, וכנראה הכוונה לכנסייה של העיר ברצלונה, שעליה עומדת קתדרלת אולליה הקדושה.

הוויכוח סב סביב כמה נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, האם המשיח בא, האם ישו הוא המשיח, והאם למשיח כח וסמכויות כשל אלוהים.

הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, לרמב"ן היה חופש ביטוי. עם זאת, את עיקר הוויכוח ניהל פראי פול, ורמב"ן ענה תשובות ולא שאל.

מהלך הוויכוחעריכה

פראי פול ניסה להוכיח את משיחיותו של ישו מתוך אגדות התלמוד בתגובה רמב"ן הציג את האבסורד שבדבריו - שלא ייתכן להוכיח למשיחיותו של ישו מדברי חכמי האגדה שהיו יהודים, פראי פול לא ענה לגופו של עניין ושאל שאלות מאגדות שונות, בתשובה, הרמב"ן הראה שפרשנותו לאגדות חז"ל שגויה, וכן הצביע על סתירות פנימיות בטענותיו של פראי פול.

כמו כן ניסה להוכיח את פרשת מותו ותחייתו של המשיח מתוך פרשת "הנה ישכיל עבדי" (ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ג ואילך), אך רמב"ן פירש את הפרשה כמתייחסת לעם ישראל ולא למשיח, אך הראה שאף אם נפרש אותה כמוסבת על המשיח, היא אינה עולה בקנה אחד עם קורות חייו של ישו, רמב"ן הציע לפרש את הפרשה בפרוטרוט אך הצעתו לא התקבלה, רמב"ן כתב את ביאורו בנפרד והוסיפה לחיבור.

סיום הוויכוחעריכה

רמב"ן חתם את הוויכוח בלשון זו,

"זה עניין הויכוחים כולם לא שניתי בהם דבר לדעתי"

בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש המלך בבית הכנסת הגדול בברצלונה, רמב"ן עלה אחריו וחלק על דבריו בכבוד, לאחריו דיבר האח רמון דיפונייא פורטי וביאר את השילוש הקדוש רמב"ן שאלו והתקילו עד שהודה שהשילוש " הוא דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו" ועל כך ענה רמב"ן, " דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע..."

לאחר מכן דרש הרמב"ן בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה, יש אומרים שהיא הדרשה נקראת דרשת תורת ה' תמימה.[13]

לאחר השבת עמד הרמב"ן לפני המלך, שאמר לו: "שוב לעירך לחיים לשלום", נתן לו 300 דינרים ונפרד ממנו באהבה רבה.[14][ב]

כשנתיים לאחר הוויכוח, דרשו יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט, בטענה שרמב"ן השמיץ בספרו את הנצרות. בתיווכו של מלך אראגון נדחה המשפט, אך שנתיים לאחר מכן השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור קלמנס השלישי להעניש את הרמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח". ולכן בשנת 1267, נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד ועלה לארץ ישראל.

בארץ ישראלעריכה

רמב"ן הגיע לירושלים בשנת ה'כז (1267),[ג] וכנראה הגיע לארץ ישראל דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם רמב"ן במקרה כזה יכל ללכת לכל ארץ אחרת, אחרים טענו שהמניע הוא כפי שציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי", פירוש המשפט "טלטול נשמתי בחיק אמי" לפי ישראלי הוא רצונו "לשקם את הקטסטרופה ההיסטורית רבת השנים של התנכרות הארץ לבניה וניסיון לכונן מחדש את הקשר האינטימי בין הארץ ובין בניה ואת החיים ההרמוניים בחיק האם".[15]

חוקרים אחרים טענו כי רמב"ן עלה לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל,[16] מתוך תפיסה שרק בארץ ישראל ניתן לקיים את המצוות בשלמות,[17] או מתוך חוויה מיסטית לעלות מ"ארץ של מטה" ל"ארץ של מעלה".[18]

מעכו נסע לירושלים והוא תיאר את מצבה העגום של ירושלים, בה ארגן קהילה ובנה בית כנסת.

בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל. לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשת ראש השנה" בסביבות 1269, וייתכן שהקים שם ישיבה,[ד] ומשם לא ידוע לאן המשיך, רמב"ן נפטר בארץ ישראל ככל הנראה בשנת 1270.

בית כנסת הרמב"ןעריכה

  ערך מורחב – בית כנסת הרמב"ן

בביקורו בירושלים הקים רמב"ן בית כנסת, בשנות השלושים של המאה העשרים זיהה אותו האדריכל יעקב פינקרפלד כמבנה המוכר כיום בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי,[19] השערתו של פינקרפלד התקבעה בתודעה הציבורית, ומאז ועד היום השתרש שמו של בית הכנסת כ"בית כנסת הרמב"ן". אולם, מבחינה מחקרית קשה לקבל את השערתו, מאחר שמבנה זה אינו תואם כלל את התיאור באיגרת הרמב"ן משום שאין בו לא כיפה ולא עמודי שיש, ואף מיקומו של בית הכנסת בעייתי, שכן בעת ישיבת הרמב"ן בירושלים, ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו.

הארכאולוג מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ 150- מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן).[20]

מקום קבורתועריכה

על מקום קבורתו ישנם כמה וכמה מסורות, ירושליםכפר השילוח במערת רבי עובדיה מברטנורא,[21][ה]), חברון, באגרת שכתב לבנו סיפר שהולך לחצוב לעצמו קבר בחברון ויש שהסיקו לפי זה שאכן נקבר שם.[22] טבריה,[23] עכו.[24] המקור הקדום ביותר הוא עדות תלמידו אשר אומר שנקבר בחיפה בתחתית הר הכרמל,[25][26]

משפחתועריכה

יש שייחסו את משפחת הרמב"ן לרבי יצחק אלברצלוני,[27] רמב"ן מתאר באגרת את אחד מאבותיו כמי שכלכל והציל ממוות את בני העיר,[28] על אביו כמעט ואין ידיעה למעט אזכור אחד בו מוזכר הרמב"ן בתואר "רבי משה י"א בן כבוד השוע הנכבד ן' ר' נחמן",[29] מהעובדה שרמב"ן לא מביא שמועות למדנית מאבותיו נראה שלא היו מהאליטה הרבנית של העיר אלא מהמשפחות הוותיקות שבעיר, לאמו של רמב"ן היו שלושה אחים אברהם, יוסף, ושלמה. בנו של אברהם היה רבי יונה גירונדי.

לרמב"ן היו כמה בנים: נחמן, אשר אליו שלח רמב"ן את אגרתו המפורסמת, יוסף שהיה מקורב למלכות והשתקע בקסטיליה ואף אליו שלח הרמב"ן אגרת, ושלמה, אשר נשא את בת דודתו השנייה - בתו של רבי יונה גירונדי,[30] ומספר בנות ששמן לא נודע, ישנה אגדה שאחת מהן נישאה לרבי גרשום בן שלמה מחבר ספר שער השמים,[31] אך רבים ערערו על כך.[32]

אחד מבניו חיבר פרוש למסכת ביצה.[33]

היו שכתבו שלרמב"ן היה בן ושמו יהודה ובנו הוא רבי דוד מגדולי מפיצי הקבלה מחבר ספר מראות הצובאות, ספר הגבול פירוש המחזור ועוד, מסורת זו מסתמכת על דברי רבי דוד בהקדמה למאמר על האלפא ביתא אך ספר זו אינו מוסמך ועל כן מסורת זו מפוקפקת,[34] נכד נוסף הוא יונה (בן שלמה).[ו]

רבי צבי הירש קאיידנובר הביא בספרו קב הישר אגדה על אשת הרמב"ן שנאנסה וממנה נולד בן אשר המיר את דתו, בן ציון פישלר הוכיח שלאגדה זו אין כל בסיס עובדתי.[35]

מצאצאיו הידועים: הרשב"ץ, רבי יעקב ששפורטש[36] וייתכן שאף הרלב"ג.

תלמידיועריכה

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית.

המפורסמים שבתלמידיו הם הרשב"א, והרא"ה, תלמידים נוספים הם, ר' יצחק בן אברהם מנרבונה,[37] ר' דוד בונפיד, רבי מאיר המעילי,[38] רבי נתן בן יוסף אשר חיבר פירוש לספרו הלכות נדרים,[39] אנונימי מחבר הפירוש לרי"ף למסכת ברכות, אנונימי מחבר ספר תוצאות ארץ ישראל.[40] ועוד.

רבי שמואל הסרדי, היה חברו ותלמידו, עשרות תשובות של רמב"ן שוקעו בספרו.

בתורת הקבלה תלמידיו הידועים הם רבי יצחק דמן עכו, רבי יצחק בן טודרוס, ורבי ששת דסמרקדיל בשנת ה'תשפ"א יצא לאור ספר בשם "קבלת הרמב"ן" באורי תלמידי הרשב"א - רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, לפרושו לתורה.

בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, אשר תרמו רבות לתור הזהב של יהדות ספרד. והשפעתו נראתה בדורות הבאים של חכמי ספרד. דבריו ושיטת לימודו משוקעים במידה ניכרת בחיבורי רבנו בחיי, הריטב"א, הר"ן, נימוקי יוסף ואחרים.

וכלשון תלמיד תלמידו הריטב"א: " זהו שבח חכמי ארצנו שקבלנו מרועה אחד נאמן, גדול ידו בכל ואומן, בורר אוכל מתוך פסולת ביתר שכל נאמן, שם חטה שורה ושעורה נסמן, טעמו כל שומעי דבריו טוב טעמן, כי נמקו וקראו את שמו מן".[41]

כתביועריכה

והנני עם חפצי וחשקי, להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד, ועל ידי צמיד, לא אהיה להם כחמור נושא ספרים תמיד, אבאר דרכם ואדע ערכם, אך כאשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים לתורה, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים,

– הקדמה להשגותיו לרי"ף

רמב"ן חיבר ספרים רבים בכל תחומי היהדות מקרא, תלמוד, אגדה, הלכה, שו"ת, מוסר, וקבלה, וייתכן שחיבר ספר רפואות.[42]

רח"ד שעוועל ומוסד הרב קוק הדפיסו את רוב כתביו, פירושו למקרא ולנ"ך, תשובות, והשגות לספר המצוות, כמו כן ליקט את כתביו הקטנים והדפיסם בספר "כתבי רמב"ן" שני חלקים ירושלים תשכ"ד.[43]

תשלום הלכות לרי"ףעריכה

חיבורו הראשון אותו חיבר בהיותו כבן שבע עשרה,[44] היה השלמה להלכות הרי"ף לתחומים שבהם הוא לא כתב- הלכות נדרים,[ז] בכורות, וחלה. ההשלמה לנדרים נדפסה לאחר מסכת נדרים עם ביאור הריטב"א והנימוקי יוסף, וההשלמה להלכות בכורות וחלה נדפסה בסוף מסכת בכורות, עם ביאור 'הלכות יום טוב' שנכתב על ידי המהרי"ט אלגאזי, הספר יצא גם כספר נפרד על ידי מכון ירושלים עם ביאור מאת הרב אהרון מרדכי שדמי והרב ברוך אוירבך.

בספר זה חיקה את סגנון הרי"ף, קיצר את המשא ומתן שבגמרא וכמעט ולא הביא רבנים שקדמו לו, למעט גאונים אותם גם הביא הרי"ף, בספר מגן על הרי"ף ודוחה קושיות שהקשו עליו.

ספר במתכונת דומה הוא הלכות נדה אך ספר זה הוא בצורה של פסקים בלבד ללא משא ומתן, בהקדמה מספר שתלמידיו ביקשו ממנו לכתוב את הספר, הרשב"א הסתמך עליו בספרו תורת הבית חלק בית הנשים.

השגות הרמב"ןעריכה

מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" ראשונים על מייסדי מסורת זו, גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת טמוע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו:

  • ספר מלחמות השם - תשובות להשגות בן עירו רבי זרחיה הלוי, "בעל המאור", על הלכות הרי"ף. הללו נדפסו בדפי הרי"ף עצמם.

את הרז"ה תוקף בחריפות בלשונות כמו, " פירוש בעל המאור ז"ל בשמועה הללו תחילתו אפרוח ולבסוף ביצה",[45] "משבש דברי רבינו הגדול בשיבוש גמור ועוד שהוא הפוך דברי אלוקים חיים",[46] " אף אלו דברי הבאי",[47] אך לעיתים משבחו, " הבו ליה אפריון לבעל המאור ז"ל שפירש לנו דברי רבינו הגדול בסוגיא זו",,[48] בחיבורו זה רמב"ן זיקק את נוסחאות הגמרא וציין בהרבה מקומות להוספות הסבוראים בגמרא.

בספר זה לא מוזכר הרמב"ם אלא פעם אחת[49] יש שטענו שספרי הרמב"ם עוד לא הגיעו לגירונה בתקופה זו אך לא מסתבר הדבר מפני שעברו כבר לפחות שלושים שנה מאז חובר ספר משנה תורה, הרב ח"ד שעוועל טען שלא הביא את דבריו מפני שמגמתו בחיבור היא הוכחות מן הסוגיות לדברי הרי"ף, והרמב"ם בחיבורו לא ביאר סוגיות.

  • ספר הזכות - תשובות להשגות הראב"ד על הלכות הרי"ף. גם אלו נדפסו עם הרי"ף, יחסו לראב"ד הוא באימה ובחרדת קודש וסגנון ההשגות עליו מתון בהרבה מהשגותיו לרז"ה,[ח] החיבור קיים רק למסכתות יבמות כתובות וגיטין.[ט]

בשני ספרים אלו שהם מספריו הראשונים אשר חיברם בצעירותו ניכרת עדיין השפעת תלמוד ספרד בסגנונו, בחידושיו לתלמוד כבר שילב את תלמוד צרפת בתלמוד ספרד.[50]

  • השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם - בשורשים לספר המצוות מעלה הרמב"ם יסודות ליצירת מניין המצוות ומעלה לא אחת טענות כנגד ספרו של ר' שמעון קיירא, הלכות גדולות, שעוסק במצוות ובמניינם. הרמב"ן בהשגותיו מגיב על רוב טענותיו של הרמב"ם ואף מבקר את מניין המצוות שלו. ראו ערך מורחב בנושא: מניין המצוות על פי הרמב"ן.
  • השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה).
  • השגות הרמב"ן על הלכות לולב להראב"ד - המתייחס לפסקים של הרי"ף, השגות אלו נדפסו על ידי שעוועל בתוך תשובות הרמב"ן.

פירושו למקראעריכה

  ערך מורחב – פירוש הרמב"ן לתורה
 
פרוש הרמב"ן לתורה דפוס ונציה

הקטנה (5 תמונות)

רמב"ן חיבר ביאור מקיף לכל התורה והוא מפורסם בשם "פירוש הרמב"ן לתורה", הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם הידוע בסגנונו המאריך, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, הרמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.

פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד, כפירוש יסודי לתורה וכן כמקור לאמונה היהודית, וכלשון רבי חיים מוולוז'ין: "הלומד רש"י בחומש ללא רמב"ן כלומד גמרא עם רש"י בלי תוספות",[51] החתם סופר[52] כתב אף הוא לשון דומה: "הספר הזה הוא יסוד האמונה ושורש הדת".

פרוש הרמב"ן נדפס לראשונה בשנים רל"גרל"ז ברומא (חלק א חלק ב באתר היברובוקס), הפירוש תורגם לאנגלית על ידי הוצאת ארטסקרול שעל ידי הוצאת מסורה.

מיקום הכתיבה וההוספותעריכה

בהיותו בספרד כתב רמב"ן את פירושו לתורה, עם עלותו לארץ ישראל ערך רמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו, ישנן שני סוגים של שינויים והוספות. א. שינויים טכניים - חשיפתו לחיבורים נוספים והתרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל וממצאים שנתגלו לעיניו, למשל, בפירושו לשמות (ל, יג) מתאר הרמב"ן שכשהגיע לעכו מצא מטבע מתקופת בית שני, ועל פיו קבע את משקלו של מחצית השקל, או היווכחותו שקבר רחל ממוקם ממש סמוך ליישוב בית לחם.[53]

ב. שינוים עניינים בהם הרמב"ן חזר בו מדבריו הקודמים או הוסיף ושינה פרוש.

רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד של החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים).

סגנונו בפירוש התורהעריכה

בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי.

רש"י פירש את התורה תוך הסתמכות מוחלטת על מדרשי חז"ל והביא את המדרש הקרוב לפשט אף שאינו פשט,[54] רמב"ן לעומתו נקט בחשיבה יותר רציונלית וקירב את פירושו לפשט, אבן עזרא נקט בדרך יותר רציונלית מרמב"ן וזכה על כך לביקורת מרמב"ן, היטיב להגדיר את החילוק בין השלושה, פרופסור משה ארנד:

"וימצאהו איש" ואותו האיש יורה ליוסף את הדרך אל אחיו, מיהו איש זה? עובר אורח כדעת אבן עזרא ההולך אולי לבקר את דודתו או לפגוש מכר, או המלאך גבריאל כדעת רש"י, והנה מסביר רמב"ן, שהאיש הזה אמנם אדם הוא בשר ודם וללא כנפיים, ואף על פי כן מלאך הוא שכן ה' שלחו ומינה אותו "מורה דרך שלא מדעתו" מבצע התוכנית האלוהית בלי לדעת זאת"

יסודות בהוראת המקרא, בר אילן רמת גן תשמ"ח עמ' 87

פרשנותו של הרמב"ן מתחלקת לשניים:

  • פשט – פרשנות מילולית, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט דברי הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי - פיזיקלי (חכמת הנגלה).
  • סוד – ביאור הפסוקים על פי פנימיות התורה (חכמת הנסתר) כגון ה-קבלה. בלשון הרמב"ן "על דרך האמת", או "דרך האמת לאמיתו", תחת הקטגוריה הזו מופיעה גם פרשנות טיפולוגית, כגון פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.

סודותיו התפרסמו מאוד עוד בחייו וישנם כשלושים כתבי יד של ליקוט מסודותיו - אשר נקראים "פרוש קצר" שנכתבו עוד בחיי הרמב"ן.

כשראה רמב"ן את תפוצת הסודות ושאף אנשים פשוטים קראום, הוסיף קטע להקדמתו בו הוא מזהיר שלא ללמוד את הסודות בפירושו.

פרושים לפירוש הרמב"ן לתורהעריכה

פרושים רבים נדפסו לפרושו, המפרשים לפרושו נחלקים לשניים, מפרשי הפשט ומפרשי הסוד.

מפרשי הפשט, כגון: רבי יצחק אבוהב השני, החתם סופר, כסף מזוקק מאת הרב אברהם לייבלין, בספר זה נדפסו גם הגהות הרב מאיר אריק, נמוקי שמואל מאת רבי שמואל צרפתי אשר חיברו "להציל את הרמב"ן מפני השגות הרא"ם", תכלת מרדכי מאת הרב מרדכי גימפל יפה, הכולל הערות לפירוש מאת הרב אהרון וואלק, ועוד, כמו כן נתפרסמו פירושים מילולים לפירוש על ידי עוז והדר ועוד.

מפרשי הסוד, כגון: רבי יצחק דמן עכו רבי שם טוב אבן גאון רבי יהושע אבן שועיב, רבי מאיר פאפירש תלמיד האריז"ל ועוד.

רמב"ן כתב גם פרוש לספר איוב לפני שחיבר את פירושו לתורה, זכריה פרנקל טען[55] שאינו לרמב"ן אהרן ילינק[56] ואחרים דחו את דבריו.

כמו כן נטען שחיבר פרוש על שיר השירים, אך הוכח שאינו לרמב"ן אלא לרבי עזריאל בני שלמה, וכך כבר כתב הרד"ל.[57] בוויכוח ברצלונה פירש את פרק הנה ישכיל עבדי שבישעיהו נ"ג, רח"ד שעוועל ליקט את פירושיו לנ"ך והדפיסם בספר נפרד.

פירושיו לתלמודעריכה

  ערך מורחב – חידושי הרמב"ן

רמב"ן, חיבר ספרי חידושים [י] על מספר רב של מסכתות התלמוד בבלי, את חיבורו לא כתב לפי סדר מסוים ולא לכל מסכת בנפרד אלא עסק בחידושים של כמה מסכתות יחד, את כתיבת החיבור החל בשנות העשרים שלו, ולא יאוחר מ־1223.[58]

הרמב"ן פיתח סוגה ספרותית חדשה והיא ספרות החידושים לתלמוד אשר החלה אצלו והסתיימה אצל הר"ן, סוגה זו מתבטאת בהעלאת הנקודות המחודשות בלבד, שאותן מבקש הפרשן לבסס וללבן ולשפר דרך משא ומתן על יסוד חידושי קודמיו, הסוגיא נתפסת לפרשן כידועה מובנת ומבוארת כל צורכה ללומד, ואין תפקידו של הפרשן אלא להקנות את כל החידושים וללוותם במשא ומתן הנחוץ לליבונם,[59] בשונה מן התוספות אשר עוסקים בפרשנות שוטפת,[י"א] ומהרי"ף שהביא רק סיכום הלכתי של דברי הגמרא, וזהו יחודו של הספר - השילוב הרבגוני בין כל השיטות, וכלשון פרופסור יצחק טברסקי:[60]

"הרמב"ן חיתן את הלימוד הצרפתי והספרדי לנצח"

יוצאות מן הכלל הן "לקוטות הרמב"ן" אשר בהם ניכר ההיבט המעשי של הספר והרצון לקבוע הלכה מסוימת דווקא, והן אוסף דיונים קצרים וארוכים על נושאים הלכתיים אחדים השנויים באותן מסכתות שבהם ביקש הרמב"ן לחלוק על העמדות המקובלות בספרות הרבנית שעד זמנו, ולהסיק מסקנות הלכתיות חדשות ומנומקות היטב משלו,[61] ייתכן שלקוטות אלו הן שלב מוקדם בחיבורי הרמב"ן או אולי שיטת חיבור אחרת הנוספת לחידושים.[י"ב]

לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": "ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב ולהשתדל ולהוציא לצמצם כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמדה".[62]

למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.[63]

חידושיו שוקעו במידה ניכרת בכתבי תלמידיו ובית מדרשו, הרשב"א, הריטב"א, רבי דוד בונפיד, בנו רבי נחמן, וכן בספרו של רבי יצחק בן אברהם "חידושי תלמיד הרמב"ן".

דינא דגרמי ומשפט החרםעריכה

אל חידושי הרמב"ן נהוג לצרף שני חיבורים, דינא דגרמי ומשפט החרם.

  • דינא דגרמי – חיבור הקשור למסכת בבא קמא ועוסק בדיני גרמי כלומר הנזק הנגרם בעקיפין על ידי האדם, בראשית החיבור מוכיח שרבי מאיר הוא בעל השיטה המחייבת ודעות דעת יחיד, לאחר מכן מוכיח שדין זה הוא חיוב משורת הדין ולא קנס – הפוך משיטת התוספות, ומסיים בהבדל בין גרמי להיזק שאינו ניכר.

הנקודה העיקרית של הספר היא לחלוק על ריצב"א שטען שדין גרמי הוא קנס, וכלשון רמב"ן:

"אלא בעלי סברא זו טעו בשיקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי"

דינא דגרמי עמ' קיח

הקונטרס יצא עם מספר פירושים, פירוש שושנת יעקב מאת רי"ש שטיינר פרמישלא תרמ"ב, פירוש מאת הרב יוסף אינגבר, פירוש ביאור המשפט וציון במשפט מאת רא"י ברזל, בני ברק תשנ"ז, הרב אהרון ליכטנשטיין מסר שעורים על קונטרס זה ועמד על יסוד שיטותיו של החיבור, השעורים נדפסו תחת השם "שעורי הרב אהרון ליכטנשטיין על דינא דגרמי", אלון שבות תשס"ב.

  • משפט החרם – דיני חרמות ונדרים בזמן הזה, בספר ארחות חיים ובספר כלבו העתיקו חלקים גדולים מהספר.

במהדורות שונות הוסיפו גם ליקוטים מספר תורת האדם, דרשה לראש השנה, השגות לספר הצבא ועוד.

תורת האדםעריכה

ספר הדן בהלכות רפואה, קבורה, אבילות והנושאים הנלווים לכך. הספר נחשב לספר יסוד בפסיקה בנושאים אלו, וכדברי הטור[64] שהלכותיו אלו הם " קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב"ן", רבי מנחם הזרחי בעל צידה לדרך כותב שחיבר קיצור לספר וקראו בשם "מנחם אבלים".[65]

ככל הנראה מקור שם הספר נעוץ בפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".[66]

השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. רמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. רמב"ן קובע בספרו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים".

הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ט, ולאחריו בהדפסות רבות, הספר יצא בירושלים תשט"ו בהגהת רבי איסר זלמן מלצר.[67]

ספר הגאולהעריכה

לאור הוויכוחים הדתיים חיבר רמב"ן ספר בשם ספר הגאולה בו מבאר את ענייני הגאולה ומחזק את האמונה בגאולה בקרב העם, ומעודדם לגאולה הקרבה, השער הראשון מוכיח שבתורה יש נבואות עתידות שעוד לא התגשמו, בשני מסביר את הנחמות שבספר ישעיה, בשלישי מבאר את מראות דניאל על תקופת בית שני, בשער הרביעי רמב"ן מגלה את תאריך הגאולה והוא ה'קי"ח, תחזיתו של רמב"ן התגלתה כטעות וכרבים וטובים טעה אף הוא.

הספר נדפס לראשונה על ידי שמואל נחום מאראט בשנת תרס"ד, שם הספר בכתבי יד ובכתבי הראשונים המביאים אותו הוא לעיתים ספר הקץ ולעיתים ספר הגאולה.

דרשות הרמב"ןעריכה

לידינו הגיעו ארבע דרשות מאת הרמב"ן:

  • דרשה לחתונה – דרשה לחתונה מאת רמב"ן נדפסה לראשונה על ידי יהושע השל שור,[68] שור כתב שהדרשה היא אולי לחתונה בעקבות התוכן העוסק בענייני נישואין, הדרשה נדפסה לאחר מכן על ידי רח"ד שעוועל והא הטמיע את הכינוי "דרשה לחתונה", עודד ישראלי הדפיס את הדרשה עם השוואות בין כתבי יד שונים בכתב העת פעמים,[69] רמב"ן כתב את הדרשה בצעירותו ובתחילת הדרשה נוטל רשות מאת רבותיו לדרוש, שעוועל כתב שאת הדרשה מסר רק לפני האליטה של גירונה, לעומתו ישראלי כתב שלטענה זו אין שחר ורמב"ן בצעירותו נטה לפרסם את סודות הקבלה.
  • דרשת תורת ה' תמימה – דרשה בשבח התורה המכילה את תמצית השקפתו של רמב"ן.

החוקרים חלוקים מתי נכתבה הדרשה ובאיזה אירוע, רח"ד שעוועל מתוך השוואה פירושו לתורה סבר שנכתבה בסוף ימיו לאחר שכתב את פירושו לתורה, עודד ישראלי ערך בדיקה השוואתית וטען שהעתיק מהדרשה לפירושו לתורה וחיבר את הדרשה בצעירותו, כך הוכיח גם מנכחותה הגדולה של הקבלה בפירושו לתורה שאינה נמצאת בדרשה,[70] בכתב יד מוסקבה מופיע המשפט הבא:

ישמעו אותו הקהל הזה ויתבוננו בו מן התורה ומן הדעת, כי מעולם לא חרבו המדינות הגדולות אלא על המחלוקת, והם רֹב הפֻּרעניות הבאות על כל אֻמה. והקב"ה יודע שטרחתי לשום שלום ביניהן, והן דחפוני בשתי ידיהם על חִנם להִכנס במחלֹקתם

ישראלי טען בעקבות ציטוט זה שהדרשה נאמרה בערך בשנת 1230 עת פולמוס הרמב"ם אשר הסתעף לעלבונות אישיים נגד רבינו יונה ורמב"ן ואף על פקפוק על ייחוסו, ואכן באגרותיו כותב רמב"ן על פולמוס זה לשונות דומים, סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בדרשה שבה מנסה רמב"ן להסביר שכל החכמות כלולות בתורה ואין צורך לרעות בשדות זרים – נקודה שעמדה בלב הפולמוס.

בראש הדרשה בדפוס קושטא נרשם "דרשה שדרש רבינו הגדול רבי משה בכמוהר"ר נחמן ז"ל מגירונה מארץ קטלוניה לפני המלך והשרים בסרקושטא" כלומר שזו הדרשה שנאמרה בגמר ויכוח ברצלונה, החוקרים העלו שתי תמיהות על משפט זה, ויכוח הרמב"ן היה בברצלונה ולא בסרגוסה, לא מסתבר שרמב"ן יאמר ביטויים קשים נגד הנצרות בנוכחות גדוליה, כמה פירושים ניתנו לשורה זאת למשל שהביטויים הם הוספה מאוחרת, שהכוונה שנאמרה לאחר שהמלך והשרים יצאו, או שהכוונה שהמלך והשרים היו גרים בסרגוסה,[71] אך עודד ישראלי פקפק בכותרת זו וטען שהיא נסמכת על אגדה עממית והֶקשר שנעשה בין שתי הדרשות אף על פי שאינה נאמרה אז, כמו כן כותרת זו אינה נמצאת בכתבי יד.

הדרשה פורסמה לראשונה על ידי הרב חיים אלפואל בספרו נופת צופים, אהרון ילינק[72] ורח"ד שעוועל פרסמו מהדורות דומות אך נקיות יותר משיבושים, אפרים קופפר פרסם קטעים חדשים לדרשה על פי כתב יד אסקוריאל,[73] הדרשה הושלמה על ידי הרב יהודה דביר[74] והרב יעקב זילברליכט[75] אשר פרסמו במקביל את קטעי הסיום על פי כתב יד מוסקבה, מהדורה מדעית שלמה עוד לא פורסמה.

במחקר הוכח שהדרשה הקיימת בידינו אינה כפי שנמסרה אלא שוכתבה לאחר מכן, כך הוכח למשל מהעובדה שבדרשה דיונים פרשניים למדניים, וכן מהעובדה שהדרשה נכתבה בעברית שלא הייתה שפת העם בברצלונה.[76]

  • דרשה על דברי קהלת – בדרשה דן על תענוגות העולם הזה האם הם ראויים או לא, וכמה, בראש כתב יד גינצבורג נרשם "מדרש שדרש הרמב"ן ז"ל במדינת יירונה בבית הכנסת" בכתב יד רומא ומינכן נוספו המילים "כשנדר לאביר יעקב לעבור לארץ ישראל", וכך נדפס, לפי כותרת זו הדרשה נמסרה בערוב ימי הרמב"ן, ישראלי טען שכותרת זו היא פרי עטם של המעתיקים, והדרשה נמסרה עוד לפני חיבור פירושו לתורה[77] קטעים מהדרשה פורסמו לראשונה בשנת 1868 על ידי אברהם ברלינר בכתב העת הלבנון, הדרשה במלואה נדפסה על ידי זכריה שוורץ ב־1913, ואחריה במהדורת שעוועל ועוד.
  • דרשה לראש השנה – דרשה זו היא ביאור מקיף בהלכה ובאגדה בענייני חג זה. הדרשה נסובה כמעט כולה על דברי הגמרא במסכת ראש השנה, הדרשה נאמרה בעכו, מסתבר בשנת ה'כ"ט או ה'ל, מפני שבה'כ"ז ובה'כ"ח היה בירושלים,[78] הדרשה יצאה לאור עם באור מאת הרב משה שטרנבוך ובהגהת הרב איסר זלמן מלצר, מהדורה מוערת יצאה על ידי הרב מרדכי קצנלבוגן בתוך חידושי הרמב"ן לראש השנה מהדורת הרשלר.[79]

תפילות ופיוטיםעריכה

במהלך הדורות נדפסו כמה וכמה פיוטים ושירים לרמב"ן - תפילות ליום כיפור וסליחות, תפילה לעוברי הים, ותפילה על חורבות ירושלים,[80] כמו כן הקדמותיו לחיבוריו נכתבו בצורה פיוטית ומליצית.

הרב משה שבתי ליקט את תפילות הרמב"ן מספרים שונים אשר כתבו בשם רמב"ן וכן מכת"י, והדפיסם בספר בשם מנחת משה,[81] הספרות המחקרית מפקפקת בחלקם הגדול אך טוענת שרמב"ן כתב ביאור לסידור אשר נעלם מאיתנו.[82]

חיבורים קבלייםעריכה

מעטים הם החיבורים הקבליים המובהקים שנדפסו תחת שם הרמב"ן, והם:

  • מאמר על פנימיות הקבלה - נדפס לראשונה על ידי הרב יעקב משה טולידאנו בחוברת הרמב"ן וירושלים, גרשם שלום נטה ליחסו לרמב"ן[83] לעומתו רח"ד שעוועל טען שאינה לו וכך הוכיח אפרים גוטליב[84] וטען שהתחבר בתקופה מאוחרת יותר וייתכן שהוא לרבי יוסף ג'יקטיליה.
  • פירוש לספר היצירה – שני פירושים נדפסו על שם הרמב"ן, הראשון נדפס במנטובה שכ"ב והשני על ידי גרשום שלום, רח"ד שעוועל הדפיס את הפירוש הקדמון (בתוך כתבי הרמב"ן) וטען שהשני אינו מוסמך לגמרי מפני שנכתב בצורה נרחבת הפוך ממנהג רמב"ן לקצר, וכן מפני שמובא בחיבור המושג צמצום, גרשם שלום חלק על דבריו והוכיח בהוכחות ברורות שפירושו האמיתי אינו הוא אלא השני, זאת מתוך העובדה שכל המקובלים מבית מדרש הרמב"ן מצטטים ממנו ולא מתוך החיבור השני,[י"ג].[85] אבישי בר אשר פקפק גם בפרוש זה.[86]
  • באור מעשה בראשית בדרך הקבלה מיסוד הרמב"ן ביאור קצר המצוי בהרבה כתבי יד, האגדה מספרת שהתחיל לחבר פירוש באופן סדיר למעשה בראשית על פי הקבלה אך חלה ובאו אליו בחלום והורהו להפסיק את החיבור ואכן הפסיק.[87]
  • מגילת סתרים מהרמב"ן על טעם איסור עריות – המאמר נדפס בתוך פירושו של רבי יהושע אבן שועיב לפירוש הרמב"ן לתורה, פרשת אחרי מות, ובפרושו של רבי שם טוב אבן גאון בספר כתר שם טוב,[88] גרשום שלום הסכים עם ייחוס החיבור לרמב"ן,[89] לעומתם משה אידל פקפק ביחוס החיבור לרמב"ן משני טעמים, בכתבי היד המדויקים של כתר שם טוב החיבור לא מיוחס לרמב"ן, וכן מתוך העובדה שתוכן החיבור מובא באגרת של חכם בשם רבי משולם שם מביאו כשכתוב של חלום שחלם,[90] ישראלי השיב שדרך רמב"ן להתבסס על חיבורים קודמים, וייתכן שאף פה העתיק והוסיף על דבריו.[91]
  • פירוש עשר הספירות – הובא על ידי רבי יצחק דמן עכו,[92] בחיבור ישנם מוטיבים קבליים התואמים את קבלת הרמב"ן וישנם שלא, היחס במחקר לחיבור מסופק.[93]

תשובות הרמב"ןעריכה

ראשון מדפיסי תשובות הרמב"ן היה הרב שמחה אסף אשר פרסמם מתוך כתב יד פרמא,[94] אוסף זה שוקע גם בתוך ספר התרומה לרבי שמואל הסרדי, רח"ד שעוועל הוכיח ששניהם נבעו משני מקורות שונים וכל אחד צנזר חלקים מסוימים. רח"ד שעוועל ליקט את תשובותיו הנ"ל ומספרי הראשונים כדוגמת צרור הכסף, ריב"ש, רבי יהושע אבן שועיב, ועוד והדפיסם עם מבוא מפורט, השאלות הן לרבי שמואל הסרדי, רבי יצחק בן משולם, רבינו יונה, רבי יצחק בן אברהם מנרבונה רבי שמואל הספרדי אבולעפיא ותלמידים מטודילה. יואל פלורסהיים ציין לעוד כמה תשובות שלא הדפיסם ופרסמם בסיני,[95]

רוב התשובות הן על דיני חושן משפט אחת בדיני עירובין ושניים בענייני אמונות ודעות ושעוועל הדפיסם בנפרד בתוך "כתבי הרמב"ן".

איגרת הרמב"ן לבנועריכה

  ערך מורחב – איגרת הרמב"ן

איגרת הרמב"ן הוא מכתב המיוחס לרמב"ן, שעל פי הייחוס נכתב כשהיה ארץ ישראל לבנו נחמן ששהה בקטלוניה. האיגרת היא כעין צוואה רוחנית.

הרב טוביה פרשל ערער על זהותו מחבר האיגרת, וטען שמחבר האיגרת הוא רבי משה מאיוורא,[96] מכיוון שהאיגרת מובאת בקצרה בשמו בספר כלבו.

הרב חיים דוב שעוועל[97] טוען שמחבר האיגרת הוא רמב"ן. לטענתו, קרובו של רמב"ן, רבי יונה, למד אצל רבי משה מאיוורא ונראה שבשובו לספרד שאב ממנו הרמב"ן את תורת המוסר ומתוכה בחר את הכללים שהיו ראויים להכתב לבנו נחמן.

עודד ישראלי הסכים עם דבריו והצביע על שינוי משמעותי בין דבריו לדברי רבי משה מאיוורא, בעוד רבי משה התמקד בהטפה לאימוץ מידת הענווה, המחבר ראה במידת הענווה שער למעלות נשגבות יותר כמו יראת חטא אהבת השם ודבקות.

באיגרת שני חלקים עיקריים: חלק מחשבתי המורה להתרחק מהכעס והצורך שבמידת הענווה, החלק השני הוא חלק מעשי, המתחיל במילים "על כן אפרש", שבו הכותב ממחיש את דרך ההתנהגות במידת הענווה, כמו כן באיגרת מובאת הדרכה להוציא השלכות מעשיות מלימוד התורה, בסיום האיגרת מורה המחבר לבן לקרוא את האיגרת מדי שבוע ומסיים בברכה.

במשך הזמן היו שייחסו לאיגרת סגולות, אך נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ברורה, אם כי בחתימת האיגרת ישנה משמעות סגולית, " וּבְיוֹם תִּקְרָאֶה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם מִכַּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל", אך בכתב יד ותיקן, בריטיש מוזיאום, ובמהדורת ראשית חכמה שורה זו לא מופיעה.

קטעים מן האיגרת הולחנו ובוצעו על ידי זמרים שונים.

בספר "מילי דשמיא" של רבי אלעזר אזכרי מביא דברי מוסר שכתב הרמב"ן לבנו על משקוף חדרו.[דרוש מקור]

ספרים שיוחסו בעבר לרמב"ןעריכה

האמונה והביטחוןעריכה

ספר אשר יוחס בעבר לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור גם על ידי שעוועל, רבים החוקרים אשר דנו על זהות המחבר[98] הספר יוחס בעקבות ציון של תלמיד הרשב"א לרמב"ן בשער האמונה והביטחון, וכן בעקבות פירוש שהובא בריקאנטי בשם הרמב"ן ונמצא בספר.

גרשם שלום טוען שאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת מחבר הספר משיב דברים נכוחים, ממקובלי גירונה,[99] שעוועל סיכם הדעות וחלק על דברי שלום וטען שהספר הוא של אחד ממקובלי גירונה.

ספר גימטריאותעריכה

ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסרות ויתירות וגימטריות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת עוז והדר, עם ביאורים ומקורות. בכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין שמחברו הוא הרמב"ן, רמב"ן בספר הגאולה כותב על נושא הגימטריות "אבל קבלה בידי רבותינו חכמי התלמוד הקדושים ז"ל כי נמסרו למשה בסיני גימט' ידועות להיות זכר ואות לעניין הנאמר ע"פ עם שאר התושבע"פ בעניין אגדה", משמעות דבריו היא שרק גימטריות שמקובלות מהר סיני הן אמיתיות ואנו איננו יכולים לדרוש מדעתנו, לטענת עודד ישראלי[100] קיימים עשרות כתבי יד המיוחסים לרמב"ן וברור באופן וודאי שאינם לו, ועל כן אמינותו של ספר זה מפוקפקת.

אגרת הקודשעריכה

חיבור בענייני קדושת הזיווג, האגדה מספרת שרמב"ן חיברו בשביל רבי אברהם בן הרמב"ם,[101] כיום ברור שלאגדה זו אין שחר, החיבור נכנס למספר חיבורים קדומים: מנורת המאור הקדמון, שבילי אמונה לרבי מאיר אלדיבי, וספר ראשית חכמה, הספר תורגם ללטינית וגרמנית ונדפס פעמים רבות.

הראשון שציין שמחברו הוא רמב"ן הוא רבי ישראל אלנקווה בספר מנורת המאור,[102] אך רוב החוקרים טוענים שאינו לרמב"ן, רח"ד שעוועל העלה כמה טענות, הריקאנטי אשר בכל מקום שמצטט מהרמב"ן מביאו בשם אומרו בהביאו[103] את איגרת הקודש אינו מציין שהוא לרמב"ן, כמו כן המחבר[104] מתקיף את הרמב"ם שטען[105] שהמשגל הוא דבר מאוס ולטענתו הוא דבר קדוש ועל זה מבסס את הספר, אך רמב"ן עצמו מסכים עם הרמב"ם וכותב שהוא מאוס.[106] שעוועל מייחס את האיגרת לאחד מהרבנים עזרא ועזריאל זאת מדברי הריקאנטי בספר טעמי המצוות[107] אשר מביא קטע מאיגרת הקודש ולאחר מכן מביא קיצור של קטע זה בשם רבי עזריאל, כך הוכיח גם שרגא אברמסון מתוך מובאה בשם רבי עזרא בדרשות רבי יהושע אבן שועיב אשר נמצאת באיגרת.[108]

גרשם שלום שיער באופן לא ודאי שמחברה הוא רבי יוסף ג'יקטיליה, מתוך הסתמכות על דימויים בין האיגרת לספר טעמי המצוות,[109] יהודה ליבס טען שמחקרו של שלום לא רלוונטי לאחר שהוכח שמחבר ספר טעמי המצוות הוא רבי יוסף הבא משושן הבירה.[110]

כמו כן נטען שחיבר פרוש על שיר השירים, וכיום הוכח שאינו לו.

הרמב"ן והירושלמיעריכה

מתקופת רבינו חננאל ואילך נמצאו חכמים רבים שציטטו מהתלמוד ירושלמי אך לא במידה רבה, ואף אם השתמשו בו זה היה לעזר בלבד ולא כספר בפני עצמו, יוצא דופן הוא רמב"ן אשר מביאו ומזכירו במאות מקומות בכתביו (– בערך כאלף וחמש מאות פעמים), בהם מפרשו ומבארו, ומשתמש בו כמפרש את סוגיות הבבלי, כמכריע במחלוקת, ולפסיקת הלכה.[י"ד][111] רמב"ן ציטט את הירושלמי מתוך כתב יד ולא מכלי שני, כך מעידים לשונות כמו "מצאתי בירושלמי" או "ולא מצאתי לא בתוספתא ולא בירושלמי כמה היא" לשון מורה על בקיאות בירושלמי, בשל כך יש חשיבות לגרסאותיו, לצורך הגהת הירושלמי.

ככל הנראה רמב"ן המשיך את המסורת מרבו יהודה בר יקר אשר הרשב"א מעיד עליו שחיבר פירוש לירושלמי.[ט"ו]

בעקבות רמב"ן נכנס התלמוד הירושלמי לסדר הלימוד ונהפך לספר קאנוני בקרב בית מדרשו של רמב"ן, ותלמידיו הרשב"א הריטב"א והלאה כבר מזכירים אותו על הסדר.

יואל פלורסהיים ליקט את כל פירושיו לירושלמי ופרסמם בשישה כרכים בשם פירושי הרמב"ן לירושלמי כולל כרך מבוא, על ידי מוסד הרב קוק ירושלים תשע"ג.[112]

רמב"ן כפוסקעריכה

הרמב"ן חיבר כמה חיבורים בהלכה, הלכות נדרים, בכורות וחלה על מסכתות אלו בצורת הרי"ף, "תורת האדם" על דיני חולה, מת ואבל, והלכות חול המועד והלכות נדה בצורת פסקים קצרים, וכן מאמרי הלכה כגון "דינא דגרמי" ו"משפט החרם". בנוסף לכך כתב תשובות רבות בהלכה.

על אף שלא חיבר ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של "הטור" ולאחר מכן ב"שולחן ערוך", לעיתים אף נגד גדולי הראשונים. ספר תורת האדם, לדוגמה, השפיע רבות על הטור בהלכות אלו. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו.[113] פסקיו וחידושיו שנמסרו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו.

רמב"ן כמקובלעריכה

 
איגרת הרמב"ן על גבי קיר הכניסה לבית כנסת הרמב"ן, ברובע היהודי

לפי מצב המחקר היום לא ידוע מי היה רבו של רמב"ן בקבלה, היו שכתבו שלמד מאדם הנקרא 'בן בלימה'. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאורים לפירוש הרמב"ן, של רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון,[114] והוא מוזכר כתלמיד אחר של רבי יצחק סגי נהור. גרשום שלום משער ש'בן בלימה' הוא שם עט, מאחר ששם כזה אינו מצוי אצל בני ספרד. לדבריו נראה שהיה לתלמידי הרמב"ן טעם כמוס להסתיר את שמו, ובדו לו שם מסתורי מלשון עשר הספירות.[115] בן-ציון דינור הרחיק לכת ושיער ש'בן בלימה' הוא רבי יונה גירונדי.[116] יוסף דן העלה השערה שאולי מדובר דווקא בר' עזריאל מפני שלא ידוע לנו את שם אביו,[117] אך מסורות אלו מדברות על שמועה ששמע מפיו ולא על יחסי רב – תלמיד, ואף בכתב יד מסופר על מחלוקת ביניהם.

אף אין לראות את אחד מהרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה כרבותיו, מפני שקבלתו שונה מקבלתם בפרטים רבים, היו שכתבו שרבי יהודה בר יקר היה רבו בקבלה, אך הוכח שבר יקר כלל לא היה מקובל,[118] עודד ישראלי טען שלרמב"ן לא היה רב בקבלה אלא למד והקיף את כל החומר הכתוב בנושא וגיבש לעצמו שיטה עצמאית, סימוכים לטענתו מצא במסורת המובאת בריקאנטי: "ועיקר מעיין החכמה זו בעיר גירונא ושם היה הרמב"ן ז"ל ונתחכם בדבר".[119]

גרשום שלום סבר שקבלת רמב"ן אינה שונה מקבלת גירונה – של הרבנים עזרא ועזריאל,[120] לעומתו משה אידל הוכיח[121] שרמב"ן ייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, וכינה אותה בשם "קבלת ברצלונה"[ט"ז] בדרך זו הלכו רוב חוקרי הקבלה דוגמת משה הלברטל בספרו 'על דרך האמת' חביבה פדיה בספרה "הרמב"ן התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש.[122]

אחד השינויים אשר הציגו החוקרים הוא שרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, ולא היה ממפרסמי הקבלה כדוגמת מקובלי גירונה,[123] ועל כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם, כלשונו: "ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאוזן מקבל מבין... בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" קטע זה נוסף על ידי רמב"ן בסוף ימיו לאחר שראה שמפרשים פירושים לסודותיו לא כפי שהתכוון,[124] הסיבה שהסתיר והצניע את תורת הקבלה לדעת אידל היא מפני האיסור לספר במעשה בראשית,[125] יאיר לורברבוים הציע מספר נימוקים נוספים, דקות העניינים וחשש לכפירה, דרישה וחקריה בנושאים אלו יכולים להוות פגיעה בכבוד ה', רמב"ן לא קיבל מסורת ברורה בנושאים אלו.[126]

עודד ישראלי.[127] טען שלרמב"ן היו שלוש תקופות בחייו, התקופה הראשונה בו נטה לפרסם את תורת הקבלה ואז כתב את פירושו לספר יצירה, דרשה לחתונה ופירוש לסוד מעשה בראשית, התקופה השנייה בו נטה יותר להסתיר את תורת הסוד ואז כתב את פירושו לתורה והטמין בו רמזים רבים על דרך האמת, התקופה השלישית היא סוף ימיו בה שלח אזהרה לתלמידיו להסתיר את תורת הקבלה, ולא לנסות להבין את דבריו.

שינוי נוסף בקבלת הרמב"ן הוא שקבלתו היא תאורטית בלבד ואינה נוגעת לחיי המעשה, כלומר הוא מפרש את הסוד שבארבעת המינים ובתקיעת שופר אך כותב שאין לכוון את כוונות אלו בעת המעשה,[128] ואף את התנגדותו לתורת הכוונות העתיק מאגרתו של רב מאיר בן שמעון מנרבונה מגדולי מתנגדי הקבלה.

רבי יצחק דמן עכו וכן תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, כתבו פרושים לפרושו על התורה על פי הקבלה.[129]

סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

יחס רמב"ן לאגדות חז"לעריכה

בספר הוויכוח כתב רמב"ן:

ועתה אני אפרש לכם למה אמרתי שאיני מאמין בזה דעו כי אנחנו יש לנו שלשה מינים של ספרים האחד הוא התנ"ך וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה והשני הוא הנקרא תלמוד והוא פירוש למצוות התורה כי בתורה יש תרי"ג מצוות ואין בה אחת שלא נתפרשה בתלמוד ואנחנו מאמינם בו בפירוש המצוות עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש ר"ל שרמוני"ש כמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמון אחד ואחד מן השומעין היה טוב בעיניו וכתבו וזה הס' מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק

כל כתבי רמב"ן מהדו' מוסד הרב קוק ח"א עמ' שח

מציטוט זה משתמע שיחסו של רמב"ן לאגדות הוא כאל ספר לא נצרך ולא חשוב, אך מהסתכלות על שאר כתביו לתלמוד ולמקרא אנו מוצאים יחס חשוב לאגדות ולעיתים אף לפסיקת הלכה, בעקבות כך יש שפירשו בכוונתו שאמר את דבריו לצורך הוויכוח כדי להדוף טענותם אך ודאי שהוא עצמו לא סבר כן,[י"ז][130] פרשנים נוספים סברו שאין הוא אלא ממשיך דרך הגאונים ביחסם לאגדה באמרם 'אין סומכים על דברי אגדה' וציטוטים מעין אלו,[131] אך זוהי הסתכלות ספציפית על הוויכוח ואינו הסתכלות כוללנית על שאר כתביו,[132] שלם יהלום[133] פירש בדבריו שכל כוונתו שאין הם המדד להשקפות האמונה ולפסיקת ההלכה כי נאמרו בדרך דרש ולא בדרך פשט ומפני ששבעים פנים לתורה.[134]

עודד ישראלי טען שבצעירותו היסס לחלוק על חז"ל [י"ח] אך בבגרותו לא חשש להציע את "דרך הפשט" אף אם שונה מפרשנות חז"ל, וכפי שניתן לראות בפירושו לתורה.

ציטוטים נוספים מדבריו, לדוגמה בהלכות נדה 'וצריך אני להשכילך על אגדה זו... אלא שהם הסתירו דבריהם ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום' באגרותיו כתב 'להחרים ולנדות ולשמת כל לשון המדברת גדולות אשר האלוהים יצמית המלעיג על ההגדות'[135] ובפי' לתורה 'ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה'[136] ועוד רבים.

ארץ ישראלעריכה

 
ציור קיר של רמב"ן, באודיטוריום בעכו
 
ציון קבר רמב"ן בחברון, ליד מערת המכפלה

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, ובשונה מרבנים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים ולעסוק בכינון היישוב היהודי בה. רמב"ן כתב מספר על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל, "היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל בידם. " (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, כו, טז)

הרמב"ן ראה את יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה בכל עת.

'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבעה עממים שנצטונו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.[137]

בהתבסס על מדרש חז"ל בספרי, סבור הרמב"ן שעיקר כוונת התורה בציווי המצוות הייתה שיקיימו אותן עם ישראל בשבתו בארץ ישראל. בתקופת הגלות ומחוץ לארץ ישראל נובע חיוב המצוות רק כהכנה וכ"ציוּן" לקראת קיומן בשלמות בארץ ישראל:

והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופרשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'...".

פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, יח, כה

[138]

אמנם בשונה מרבי יהודה הלוי והוגים אחרים שראו בארץ ישראל ארץ שמביאה כפרה, חכמה, נבואה, השראת שכינה, ושפע, רמב"ן לא ראה בארץ ישראל אלא מקום שבו "משפט אלוהי הארץ שולט".[139]

ביקורת על רמב"ןעריכה

רמב"ן בוקר לאחר מותו בשתי טענות, על אמונתו בקבלה וכן טענה על ערבוב קבלה ופילוסופיה.

ריב"ש ביקרו על אמונתו בקבלה, "וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ר נסים ז"ל כי הרבה יותר מדי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא",[140] וכן ר' זרחיה חן באגרתו אל ר' הלל מוירונה בעל תגמולי הנפש מבקרו, "והאיש משה הרב בר נחמן ז"ל לא היה יודע טבע המציאות כלל כל שכן טבע דברי הפילוסופים ולא ידע איזה הדרך ישכון אור הכוונה האמיתית אשר כיוון בה הגאון רבינו זצ"ל בספרו הנכבד ר"ל מורה נבוכים כי לא הורגל בו ואם עיין בו לא רצה להעמיק בחלקיו ופרקיו ושעריו ולא לדקדק ולפקפק בדבריו כי המבין כוונתו האמיתית אינו תמה על חד מדבריו כל שכן שלא יהיה פורץ גדר לגזור אומר לחלוק עליו כי כולם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת'",[141][י"ט]

רבי יהוסף אשכנזי התנא מצפת, כתב עליו[142] "והנה מה תמיה גדולה היא מה שרצה להרכיב דרכי הפילוסופיה עם דרכי האמת. ומוטב היה לו להרמב"ן להניח לשונות פילוסופים ודעותיהם ולאחוז בקבלתו כדרכו בכל מקום... והוא אין דרכו להוציא מאמרי חכמים מפשוטן", וכן רבי זכריה בן משה מחכמי קנדיאה אשר היה בסוף תקופת הראשונים ביקרו,[143] "טוען על רבים ונכבדים ממנו וחוקר תכלית החקירה לטעון כנגדם ובפתע פתאום בורח את הקבלה ומהפך הכל אל הנסתר לגמרי אם הוא מקובל יורנו בקבלה ויניח טענות והחקירה ואם בוחר בחקירה לא יברח אל הקבלה."

הנלמד מחיצי הביקורת הוא, שרמב"ן שילב קבלה ופילוסופיה ויצר לעצמו דרך ביניים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

חיבוריםעריכה

מאמריםעריכה

  • חביבה פדיה, ציור ותמונה בפרשנות הקבלית של הרמב"ן, מחניים 6 (תשנ"ד), עמודים 114–123
  • חביבה פדיה, ארץ-של-רוח וארץ-ממש: ר' עזרא, ר' עזריאל והרמב"ן, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית בימי הביניים, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א, עמודים 233–289.
  • משה אידל, נשמת אלוה: על אלהיות הנשמה אצל הרמב"ן והאסכולה שלו החיים כמדרש: עיונים בפסיכולוגיה יהודית לכבוד פרופסור מרדכי רוטנברג, ע' 330 -338, תל אביב 2004.
  • שלם יהלום "דאורייתא ודרבנן: מעמדה של האישיות היוצרת במחשבת הרמב"ן" היספניה יודאיקה 6, תשס"ט, עמ' נג – עא.
  • רפאל ישפה, "הרמב"ן והערבית" תרביץ נז, תשמ"ח, עמ' 67 – 93.

קישורים חיצונייםעריכה

חיבוריםעריכה

מאמריםעריכה

כתבי הרמב"ןעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ בונאשטרוג=מזל טוב, פורטה = שער, ככל הנראה כונה כן מפני שהיה גר בשער השכונה היהודית
  2. ^ רוב החוקרים סברו שרמב"ן ניצח בוויכוח למעט מרטין כהן, להלן
  3. ^ או לפי גרסה אחרת בשנת ה'כ"ח
  4. ^ כך דייק שעוועל מפירושו לסוף פרשת נח שמזכיר תלמידים אשר הגיעו מערי סוריה ומסתבר שהגיעו לישיבתו בארץ, וכך סבר בן ציון דינור, זאב קדר בספרו היהודים בממלכת הצלבנים, 132 הע' 40 חלק על דבריו וכתב שייתכן שאלו תלמידי רבי יחיאל מפאריש, עם דבריו הסכימו יעקבס ועופר בספרם תוספות הרמב"ן, וכן ישראלי.
  5. ^ סמוך לקבר שמעון הצדיק ישנה מערה המכונה "מערת הרמב"ן", אך היא אינה מיוחסת למקום קבורתו אלא למקום לימודו.
  6. ^ אודותיו סיפר הרשב"ש (שו"ת רעא) שנולד לאחר פטירת רבינו יונה ובהוראת הרמב"ן נקרא יונה היפך המנהג לקרא על שם אבי האבא – הרמב"ן
  7. ^ אף על פי שנדפס הלכות הרי"ף למסכת נדרים אינם לו, וראה את דברי הרב יעקב חיים סופר בספר מנוחת שלום ח"ה סימן יא ובספר יד שאול סימן רל א
  8. ^ עם זאת ראה דבריו בתשובה פט כותב: "ואע"פ שאימתו של הרב הגדול הזה ז"ל (- הראב"ד) מוטלת עלינו ברעיוניו ויראתו על פניו אין משוא פנים בדין כי המשפט לאלוהים הוא"
  9. ^ החיד"א בשם הגדולים (ספרים ז יח) כתב שספר הזכות התחבר לעוד מסכתות ואבד, החיד"א הסתמך על הפרי חדש ומהר"ם אלאשקר אשר הביאו את ספר הזכות למסכת יומא וסוכה, שרגא אברמסון הראה ("ענייני רמב"ן" סיני נו עמ' קצב) שדבריהם נמצאו בספר המלחמות וכינו את הספר "הזכות" בטעות
  10. ^ כך כונה כבר בדורו בספר התרומות שער לד ח"א, ובנימוקי יוסף כתובות פו: הרשב"א ר"ה לד. מכנהו נמוקי רמב"ן
  11. ^ התוספות שעומדות לפנינו הן ערוכות ומתומצתות על ידי רבי אליעזר מטוך
  12. ^ בידינו אין מסכת גם עם חידושים וגם עם לקוטות
  13. ^ רבי יצחק דמן עכו בספר מאירת עיניים כמה פעמים ובפרושו לספר יצירה, רבי אברהם אבולעפיה בספר אוצר עדן גנוז, רבי שם טוב בן אברהם אבן גאון בספר בדי הארון א ה, וכן בספר אבני זיכרון דף 49 ע"א, אנונימי בספר מערכת האלוהות צו. קט:, רבי יהושע אבן שועיב בפרשת בראשית, משה בוטריל בפירושו לספר יצירה, רבי שם טוב אבן שם טוב בספרו בכתב יד
  14. ^ אף שפסקו לפניו מהירושלמי הוא קבע כללים מיוחדים לכך.
  15. ^ ראה שו"ת הרשב"א א תקכ"ג שכותב שהיה "אב למקראו ולפירושו" של הירושלמי, ככל הנראה הוא היה המפרש הראשון לירושלמי.
  16. ^ כך אמר גם רבי יצחק דמן עכו "אין קבלתו (של רבי עזריאל) אחת ושוה עם קבלת הרמב"ן", מאירת עיניים, פרשת ויקרא
  17. ^ במשפט פריז ובויכוח טורטוסה למשל ביארו את המדרשים בצורה אליגורית מה שהביא את הנוצרים לחלוק על דבריהם ולדרוש מקור לכך
  18. ^ כמו שניתן לראות בדרשת תורת ה' תמימה
  19. ^ רבי שם טוב אבן שם טוב (הראשון) ענה על דבריו, (בספר האמונה כה:) "ולזה כתב אחד מהמתפלספים על הרמב"ן ז"ל כי להיותו בלתי מבחין בין האפשר והנמנע השיג על הרב וזה האיש היה סכל כי לא עמד על דעת הרמב"ן ז"ל".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראה שלם יהלום, ר' יהודה בר יקר תולדותיו ומקומו במשנת הרמב"ן, סדרא יז ע' 79
  2. ^ ראה שלם יהלום, רבי נתן ברבי מאיר מורו של הרמב"ן פעמים 91
  3. ^ חידושי הרמב"ן מסכת שבועות דף לז עמוד א: ומורי החכם ר' נתן נ"ר בה"ר מאיר ז"ל פירש... וכן בדרשת הרמב"ן לראש השנה
  4. ^ דרשה לראש השנה
  5. ^ רבי יצחק דמן עכו בספרו אוצר החיים עמ' קא:–קב; תשובות הרשב"א ח"א סימנים קכ, קסז, תיג, תתכה. ראה עוד דוד מרגלית, חכמי ישראל כרופאים, מוסד הרב קוק תשכ"ב, עמ' קכח–קלה. בנוסף, קיים כתב יד בשם "מאמר השלשול לאבן רשד שמתורגם על ידי רבי יעקב הקטן על פי רמב"ן" בתוך: דוד מרגלית, רבעון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע, ו, תשל"ב, וכן אצל זיסמן מונטנר, "רבי יעקב הקטן המתרגם האלמוני", תרביץ יח (תש"ז), עמ' 144–194.
  6. ^ בראשית לא לה
  7. ^ ויקרא יא יג
  8. ^ ויקרא יג ג
  9. ^ ראו למשל בראשית ל יד, מה כו, ויקרא ג יט, יא יג, ועוד. ניתוח של כל המובאות ראה אצל חנה דוידסון, "תפיסת הרפואה והמגיה בקהילה היהודית בקטלוניה במאות הי"ג והי"ד", ירושלים 2004.
  10. ^ ישעיהו שחר, חותמו האישי של הרמב"ן, בתוך פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים', עמודים 137–147, וכן כתדפיס נפרד בשם "חותם הרמב"ן" ירושלים, תשל"ב.
  11. ^ מגן ברושי ויורם ניר-אל, "חותם הרמב"ן בדיקת אותנטיות" תרביץ סה, תשנ"ו, עמ' 527 - 528.
  12. ^ באיגרת לא מצוין תאריך כתיבתה. צבי גרץ קובע שהאגרת נכתבה אחרי שהוחרמו רבי שלמה ותלמידיו בסרגוסה בירת ארגון בחודש אב תתקצ"ב, דברי ימי ישראל חלק ה עמ' מב-נו, ציון א, עמ' שנ-שנא. חוקרים אחרים סבורים כי נכתבה לפני כן, מאחר שבאגרת מזהיר הרמב"ן לשמור על כבודו של ר' שלמה מן ההר, ואינו מציע להתיר את החרם עליו, ראו כתבי רמב"ן חלק א עמ' שלד.
  13. ^ ראה למעלה
  14. ^ ויכוח ברצלונה, היום האחרון
  15. ^ לשון עודד ישראלי בעמ' 322
  16. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד בן צבי, 2000, עמ' 314
  17. ^ משה אידל על ארץ ישראל במחשבה היהודית המיסטית של ימי הביניים, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית בימי הביניים, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א, עמ' 193 - 214
  18. ^ חביבה פדיה, ארץ-של-רוח וארץ-ממש: ר' עזרא, ר' עזריאל והרמב"ן, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית בימי הביניים, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א, עמ' 285 - 286
  19. ^ ראה בספרו "בתי כנסיות בארץ ישראל מסוף תקופת הגאונים ועד עליית החסידים"
  20. ^ ראה, מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, הוצאת מודן, 1989
  21. ^ ספר 'קורא הדורות' (מהדורת ברלין, דף יט, א): "אמרו לי תושבי העיר, שיש קבלה בידם מן הזקנים כי... קבורים שם שלשה גדולי עולם והם הרמב"ן והמרדכי ורבינו עובדיא מברטנורא. וכן שם כ"ד, א.
  22. ^ שבחי ירושלים תקמה, איגרת ר' אליעזר הלוי תקצ"ח, שערי ירושלים תר"י, מבשרת ציון תרמ"א, מסעות משה תרפ"ד
  23. ^ אלמוני מקנדיאה רלג, הובא באתר אהלי צדיקים
  24. ^ גלילות ארץ ישראל שפ"ד
  25. ^ , כך בחיבור של תלמיד הרמב"ן "תוצאות ארץ ישראל", בתוך "מסעות ארץ ישראל", - ראו יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 229.
    איגרת יחוס האבות, רצ"ז. אגודת 'אהלי צדיקים' איתרה בשולי בית העלמין היהודי הישן של חיפה מערת קבורה ובה מספר קברים, ולטענתה קבורים בה רבי אבדימי דמן חיפה, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז ורבי שמשון משאנץ. אחרים מפקפקים בטענתם.
  26. ^ ראו כאן באתר אהלי צדיקים וכאן בהרחבה דברי הרב ישראל דנדרוביץ בקובץ נזר התורה, זאב וילנאי מצבות קודש בארץ ישראל, עמ' תכב
  27. ^ כך מובא בשו"ת התשב"ץ א עב, אך הוא מסתמך על דקדוק לא מוכרח בדברי רמב"ן
  28. ^ כתבי הרמב"ן א עמ' שנז
  29. ^ מאמר השלשול לאבן רשד מתורגם על ידי רבי יעקב הקטן על פי רמב"ן, בתוך: דוד מרגלית, רבעון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע, ו, תשל"ב
  30. ^ שו"ת הרשב"ש סימן רצא, ישראלי מפקפק בעדות זה מחמת העדות הרחוקה של סיפור
  31. ^ רבי אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, ורשה, תרל"ד, עמ' 150, רבי דוד קונפורטי, קורא הדורות, פרק ג, עמ' 34, 44, ו-48, מהדורת פיוטרקוב, תרנ"ה; רבי יחיאל היילפרין, האלף השישי, ה"א צ"ח, ורשה, תרל"ז, עמ' 228; סדר הדורות, החיד"א, שם הגדולים, מערכת גדולים, אות ג [טו]; מערכת ספרים אות ש [קט], בשם ספר סדר הדורות
  32. ^ ראו מאמרו של קלמן שולמן, הודפס בהקדמה לספר "שערי צדק" שהודפס בירושלים, תרמ"ד, עמ' 3 מעמודי ההקדמה; סיני, גיליון מז, עמוד עד.
  33. ^ ראה חידושי רבינו נחמן בן הרמב"ן באתר אוצר החכמה, אולם ייחוס זה לרבי נחמן הוא ללא מקור.
  34. ^ גרשום שלום "רבי דוד בן יהודה החסיד נכד הרמב"ן" מחקרי קבלה בעריכת יוסף בן שלמה ומשה אידל תל אביב תשנ"ח, עמ' 303 – 306, עמוס גולדרייך, ספר הגבול לרבי דוד בן יהודה החסיד: דרכי עיבוד של טכסט זוהרי דור אחרי הופעת הזוהר", תל אביב תשל"ב, עמ' 1 – 3, ישראלי עמ' 25 הע' 35
  35. ^ בן-ציון פישלר, של מי הילד הזה?, באתר הארץ, 15 באפריל 2003, מחקר על הסיפור הנודע בבן הרמב"ן, ככל הנראה שורש האגדה הוא דבריו בפירושו לתורה: "ואמר פרה ראש. לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה. ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר, וסוד גדול לא אוכל לפרש בו" (דברים כט, יז).
  36. ^ היעב"ץ ספר מטפחת ספרים פרק ט
  37. ^ מחבר ספר "חידושי תלמיד הרמב"ן" למספר מסכתות
  38. ^ ראה פירושו בספר המאורות שבת קמה. שמכנהו רבו, ועוד
  39. ^ מובא עשרות פעמים בשיטה מקובצת למסכת נדרים תחת הכינוי רנב"י, יואל פלורסהיים הדפיס את פירושו הנ"ל על ידי מוסד הרב קוק.
  40. ^ "תוצאות ארץ ישראל", בתוך "מסעות ארץ ישראל"
  41. ^ תשובות הריטב"א רח
  42. ^ כתב יד בספריית האמברוזיאנה במילנו מספרו בספרייה לאומית הוא F12349
  43. ^ ביקרות על הספר ראה, אפרים גוטליב, כתבי רבי משה בן נחמן, בכתב העת קריית ספר, כרך מ, 124 - 132.
  44. ^ ספר יוחסין מאמר רביעי דף עה., וכלשונו בסוף השיר לחיבור, "ואני קטן תלמידי תלמידיו"
  45. ^ מלחמות השם, בבא בתרא פרק ד
  46. ^ מלחמות השם, בבא בתרא פרק ג
  47. ^ מלחמות השם, בבא בתרא פרק ט
  48. ^ מלחמות השם, בא קמא פרק ו
  49. ^ מלחמות השם, תחילת מסכת יומא
  50. ^ ישראל תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד חלק שני פרק א עמ' 32 הע' 40, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ד, בניגוד לפלורסהיים שתמה על זה
  51. ^ כל הכתוב לחיים עמ' רג
  52. ^ חתם סופר - חלק ו - סופר, משה בן שמואל, 1762-1839 (page 42 of 119), hebrewbooks.org
  53. ^ עיין יוסף עופר ויהונתן יעקבס, תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל, הוצאת מכללת הרצוג והאיגוד למדעי היהדות, ירושלים, תשע"ג,
  54. ^ ראה, יחיאל משה ורטהיימר, כתב העת חצי גיבורים אלול תשע"ה פרוש זה מתרץ את כל אמרותיו של רש"י שהוא "בא לפרש את הפשט"
  55. ^ בכתב העת "מונטשריפט" שנה יז 1868 עמ' 449 - 458
  56. ^ בהקמתו לדרשת תורת ה' תמימה שבמהדורתו
  57. ^ בפרושו לפרקי דרבי אליעזר דף ז עמוד ב הערה יב
  58. ^ בתשובותיו (מב) מביא שהשנה עכשיו היא תתקפ"ג ובהמשך (סימן ו) מפנה רמב"ן את הקורא לחידושיו, כמו כן בספר התרומות שהתחבר ב – 1223 כבר מובאים חידושי הרמב"ן
  59. ^ לשון ישראל תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד חלק שני פרק א עמ' 35 – 36, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ד
  60. ^ “Rabbi Moses ben Nachman: Explorations in His Religious and Literary Virtuosity,” p. 7
  61. ^ לשון ישראל תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד חלק שני פרק א עמ' 36 – 37, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ד
  62. ^ הרב יצחק קנפנטון, דרכי התלמוד, פרק ה', באתר ויקיטקסט
  63. ^ הקדמת רבי פרופייט דוראן לספר מעשה אפוד, רבי אברהם זכות בספר יוחסין, רבי דוד מסיר בן רבי יהודה מסיר לאון בספר כבוד חכמים עמ' 130, מהריב"ל תשובה נו, הקדמת רבי יהודה כלץ לספר משיח אלמים, וכך הביא עזרא שבט בשם כתב יד לרבי יצחק אבוהב ורבי משה דאנון מפורטוגל, וראה עוד בספר שם הגדולים לחיד"א בערכו
  64. ^ יורה דעה בתחילת סימן של"ה
  65. ^ צידה לדרך מאמר ה כלל ב
  66. ^ במדבר יט יד
  67. ^ ראה עוד בנימין ריצ'לר "כתבי היד של ספר תורת האדם לרמב"ן" כתב העת קורות, ח תשמ"ג, עמ' 217 – 218, שמואל אשכנזי, ההוצאות המודפסות של ספר תורת האדם לרמב"ן, שם עמ' 219 -221, יהושע ליבוביץ, "נתונים רפואיים בספר תורת האדם לרבי משה בן נחמן" שם עמ' 209 - 212
  68. ^ כתב העת החלוץ יב, תרמ"ז עמ' 111 – 114
  69. ^ ראה עודד ישראלי ביכורי קבלה בדרשה לחתונה לרמב"ן בתוך: פעמים 153, תשע"ח, 87 - 124
  70. ^ עודד ישראלי לתולדותיה של דרשת תורת ה' תמימה לרמב"ן סרטון באתר יוטיוב, וכן, מדרשת תורת ה' תמימה לפרוש התורה לרמב"ן – אבני דרך ביצירתו של רמב"ן תרביץ פג, תשע"ה, 163 - 196
  71. ^ יהושע העשיל שור – יה"ש, מכתב, בכתב העת החלוץ, ח, תרכ"ט, עמ' 150 – 164
  72. ^ ילינק פרסם שני מהדורות, מהדורה ראשונה (1853) אשר עליה יצא יה"ש בתלונה על שיבושים רבים הקיימים במהדורתו, בעקבות דבריו פרסם ילינק מהדורה נוספת (1873) בה הכניס את כתב יד בודפשט
  73. ^ ראו: אפרים קופפר, תשלום דרשת הרמב"ן "תורת ה' תמימה על פי כתב יד אסקוריאל" תרביץ'" מ, עמ' 64 – 83
  74. ^ תורת ה' תמימה עם ביאור בית היין ירושלים תשס"ו
  75. ^ י"י זילברליכט, דרשת הרמב"ן תורת ה' תמימה" ישורון טז, תשס"ה, עמ' תרז – תרכח, וכן בישורון יז, תשס"ו עמ' לד – נו, ובישורון יח, תשס"ז עמ' לו – נג
  76. ^ ישראלי עמ' 101 – 103, ובמיוחד הע' 89, 91, ישראלי העלה השערה שמכוח ההבדלים הגדולים של כתבי היד של הדרשה ייתכן שהם שני מהדורות
  77. ^ עמ' 112 – 113 הע' 14
  78. ^ על הדרשה ראה שלם יהלום 'יתד תקועה במקום נאמן - הנרטיב ההיסטורי בדרשת הרמב"ן לראש השנה', 'שלם' ח (תשס"ט), עמ' 122 - 144
  79. ^ ראה פה באתר אוצר החכמה
  80. ^ כל אלו נדפסו בכל כתבי הרמב"ן חלק א שצא - תלט, התפילה על חורבות ירושלים נדפסה גם על ידי הרב י"י זילברליכט בישורון ו עמ' תרכ"ט, ישראלי הראה שישנה תעודה הקדומה לתפילה שתוכנה הוא התפילה בקיצור
  81. ^ מנחת משה באתר אוצר החכמה
  82. ^ ישראלי עמ' 9 - 10
  83. ^ ראה גרשם שלום פירושו האמיתי של הרמב"ן לספר יצירה ודברי קבלה אחרים המתייחסים אליו, המאמר נדפס גם במחקרי קבלה חלק א, בעריכת יוסף בן שלמה ומשה אידל תל אביב תשנ"ח, עמ' 78 - 79, 99 -100.
  84. ^ מחקרים בספרות הקבלה תל אביב תשל"ו 128 - 131
  85. ^ ראה גרשם שלום פירושו האמיתי של הרמב"ן לספר יצירה ודברי קבלה אחרים המתייחסים אליו, מחקרי קבלה ח"א, בעריכת יוסף בן שלמה ומשה אידל תל אביב תשנ"ח, ע' 67 - 106
  86. ^ אבישי בר-אשר, "דמיון ומציאות בחקר ראשית הקבלה: פירוש "ספר יצירה" המיוחס לר' יצחק סגי נהור ותולדותיו בקבלה ובמחקר", תרביץ 86 (תשע"ט), עמ' 269–384. וראה גם אצל ישראלי עמ' 180 הע' 3
  87. ^ על חיבור זה ראה עודד ישראליTradition and Creativity in the Kabbalah of Nahmanides in His Commentary on the Book of Genesis
  88. ^ עמ' נא ע"ב
  89. ^ "פרושו האמיתי" עמ' 100 – 102, וכך סבר אפרים גוטליב, "הקבלה בכתבי רבנו בחיי בן אשר" ירושלים תשכ"ג, עמ' 75
  90. ^ משה אידל, "פירושים לסוד העריות בראשית הקבלה", בכתב העת קבלה, 12, תשס"ד, עמ' 138 – 148
  91. ^ ישראלי, עמ' 180 הע' 5
  92. ^ מאירת עינים עמ' ג – ד
  93. ^ ראו גרשום שלום "מפתח לפירושים על עשר הספירות" קרית ספר י' תרצ"ד, עמ' 506 הע' 69, עמ' 509 הע' 97, ובעיקר אצל ישראלי עמ' 181 הע' 6
  94. ^ ספרן של ראשונים נג - קיט הוצאת מקיצי נרדמים באתר הספרייה הלאומית
  95. ^ קמה ה-טז, וראה עוד אברהם בן משה, תשובה חדשה מהרמב"ן בענין ביטול קידושין בפני פסולי עדת דרבנן, מוריה, כח, תשס"ח, עמ' ג - ז.
  96. ^ הרב טוביה פרשל "אגרת שיוחסה בטעות לרמב"ן" בכתב העת "תלפיות" גיליון ח (א – ב) תשכ"א, עמ' 49 - 53
  97. ^ בספרו כתבי הרמב"ן כרך א עמ' שעב הע' 1
  98. ^ ראה: תולדות הרמב"ן למאיר רפפורט עמ' לא - לב, דור דור ודורשיו ח"א עמ' יז הערה כב, יעקב רייפמן בכתב העת המגיד שנה גיליון לח, א, טויבר מחקרים בביליוגרפים עמ' 27, הרב ראובן מרגליות ציונים בביליוגרפיים ארשת ספר שנה לחקר הספר העברי עמ' שלג ותכ
  99. ^ גרשם שלום, הקבלה בגירונה. עמוד 60, וכן בספר ראשית הקבלה עמ' 132 הע' 32, וראה עוד במבואם של יהודה אריה וידה ואפרים גוטליב לספר משיב דברים נוכחים של רבי יעקב בן ששת.
  100. ^ עמ' 9 -10
  101. ^ רבי יוסף סמברי בספר דברי יוסף הובא בהערות הרכבי לספר דברי ימי ישראל לגרץ חלק ה עמ' מט
  102. ^ חלק ד עמ' פז – קיב
  103. ^ פרשת כי תצא
  104. ^ תחילת פרק ב
  105. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לג
  106. ^ ויקרא יח ו
  107. ^ מצוות פריה ורביה
  108. ^ שרגא אברמסון אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן. סיני צ' (תשמב) רלב-רנג
  109. ^ גרשם שלום, "האם חיבר הרמב"ן את ס' אגרת הקודש?", קרית ספר כא 179–186
  110. ^ יהודה ליבס, ביקורת על מחקרי קבלה וראה עוד רויטל טויטו, איגרת הקודש - נוסחה המדוייק וזהות מחברה (עבודה לתואר שני), ירושלים: טורו קולג', 2000
  111. ^ ראה עוד לוי גינצבורג פירושים וחידושים בירושלמי כרך א מבוא עמ' קט, קכח-ט, וכן עזרא שבט חידושי הרמב"ן למסכת כתובות, מבוא, עמ' 13-17
  112. ^ ראה עוד, שלם יהלום, הקבלה נקבל - הרמב"ן והתלמוד ירושלמי שנתון המשפט העברי כג תשס"ה, עמ' 25 - 71
  113. ^ על פי הקדמתו לספרו "בית יוסף"
  114. ^ ראה גרשום שלום, ראשית הקבלה עמוד 224
  115. ^ קרית ספר שנה ו עמוד 390
  116. ^ תולדות ישראל, סדרה שנייה כרך שני ספר רביעי, עמוד 424
  117. ^ יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית כרך ח' עמ' 24, זלמן שזר עמ' 25
  118. ^ ע"ע
  119. ^ ישראלי 190 – 202
  120. ^ גרשום שלום ראשית הקבלה, ירושלים ותל אביב תש"ח עמ' 146 – 161, גישה זו מתבטאת בעוד מקומות בכתביו, בגישה זו הלכו גם תלמידיו ישעיהו תשבי חקרי קבלה ושלוחותיה ירושלים התשמ"ב, עמ' 8 – 10, וכן יוסף דן, Jewish Mysticism and Jewish Ethics, Seattle 1986 עמ' 40 - 41
  121. ^ תרביץ סד ע' 535 "ר' משה בן נחמן: קבלה, הלכה ומנהיגות רוחנית"
  122. ^ ראה גם את מאמרו הנרחב של : Elliot Wolfson, By Way of Truth: Aspects of Nahmanides Kabbalistic Hermeneutic 4 AJS Review 14 (1989) pp. 103 -178
  123. ^ ביקורת על כך ראה, שלם יהלום בין גרונה לנרבונה אבני בניין ליצירת הרמב"ן, וכן יאיר לורברבוים, האומנם קבלת הרמב"ן היא ידע סגור ציון פב, תשע"ז, 309 – 354, תגובה לדברי לורברבוים ראה בספרו של ישראלי עמ' 235 הע' 163
  124. ^ ראה למשל את החיבור "פירוש לא ידוע לסודות הרמב"ן" אשר הדפיס משה אידל בכתב העת דעת 2 - 3, עמ' 121 – 126, אשר אינו קרוב לקבלת הרמב"ן, ייתכן שנגד פירוש זה כתב רבי שם טוב גאון בהקדמתו לפירושו שיש שפירשו את דברי הרמב"ן "דברים אשר לא עלו על ליבו"
  125. ^ לטענתו ההלכה אצל רמב"ן תפסה יותר מקום מאשר מקובלים אחרים
  126. ^ יאיר לורברבוים, האומנם קבלת הרמב"ן היא ידע סגור ציון פב, תשע"ז, 309 - 354.
  127. ^ מוקדם ומאוחר בתולדות העברת הסוד בפירוש הרמב"ן לתורה, ציון עט, תשע"ד, עמ' 477
  128. ^ ראה עודד ישראלי "לא יכוון המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד" כתב העת מחשבת ישראל גיליון א, עמ' 9 – 22, באר שבע תשע"ט
  129. ^ פירושיהם יצאו לאור על ידי מוסד הרב קוק בשם קבלת הרמב"ן' ריד"ע מביא גם פירוש בשם "קבלת ספורטה", (ע"ש כינויו דה פורטה).
  130. ^ הרב מרדכי אליאשברג שביל הזהב עמ' 27, יצחק בער, לבקרת הוויכוחים של ר"י מפאריש ושל רמב"ן, תרביץ ב ב חיים הלל בן ששון פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים תל אביב תשי"ח עמ' 251
  131. ^ הרב שאול ליברמן 'שקיעין' ירושלים תש"ל, עמ' 83, וכך כנראה סבר רבי יצחק אברבנאל בספר 'ישועות משיחו' חלק ב, וכן ירמיהו מלחי היבטיו ההיסטוריים והתאולוגיים של ויכוח הרמב"ן בברצלונה והיחס המשתקף ממנו על תוקפם של מדרשי חז"ל, שאנן שנתון המכללה הדתית לחינוך, חיפה, 13, 2008, עמ' 127-135
  132. ^ כך טענו עזרא שבט חידושי הרמב"ן למסכת כתובות עמ' 16 – 17 יהלום ועוד
  133. ^ שלם יהלום, ויכוח ברצלונה ומעמד האגדה במשנת רמב"ן, ציון 69 (1) 25-43.
  134. ^ למאמרים על יחסו לאגדה על פי הוויכוח ראה הנ"ל וכן הרב ארי יצחק שבט תוקפם המחייב של מדרשי חז"ל - גישתו של הרמב"ן לאור הוויכוח בברצלונה, צוהר יא (קיץ, תשס"ב), עמ' 49–68, חנה דוידסון, הרמב"ן והאגדה בהקשר וויכוח ברצלונה, כרמי שלי מחקרים באגדה ובפרשנותה מוגשים לפרופ' כרמי הורביץ, אברהם גרוסמן ואחרים, ניו יורק 2012 עמ' 83 – 97. למאמרים כלליים ראה, מרים סקלרץ, רמב"ן כפרשן האגדה במהלך פירושו לתורה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כג, תשע"ד, עמ' 243 -262, הנ"ל, התמודדות עם הפער בין הפשט לדרש – רמב"ן בעקבות ראב"ע, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כב, תשע"ג, עמ' 189 – 222, נורית מנדלקורן, יחס הרמב"ן לאגדה בפרושו לתורה, 'מכלול' כט עמ' 103 תשע"ג, אלי גורפינקל מנחת קנאות לר' זכריה בן משה הכהן מקנדיאה קובץ על יד, ל, עמ' 149 – 156, יוסי אראל, אברם ושרי ברדתם מצרימה – ליחסו של רמב"ן למדרשי האגדה בתוך מגדים נא עמ' 57
  135. ^ אגרת ה
  136. ^ במדבר כו יג
  137. ^ שם, עמוד 166
  138. ^ ראו עוד, יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד בן צבי, 2000, עמודים 166–167, מיכאל נהוראי "ארץ ישראל בתורתם של הרמב"ם והרמב"ן, ארץ ישראל בהגות היהודית בימי הביניים" ירושלים תשנ"א, "בעבודתו ינחלו" ירושלים תשס"א.
  139. ^ ישראלי 156 – 162
  140. ^ שו"ת הריב"ש תשובה קנז
  141. ^ נדפס בכתב העת 'אוצר נחמד' ב 117
  142. ^ נדפס על ידי גרשום שלום בתרביץ כח, נספח אות נב
  143. ^ נדפס על ידי אלי גורפינקל, מנחת קנאות לרבי זכריה בן משה מקנדיאה, קובץ על יד כ (ל) עמ' 144
  144. ^ על ספר זה ראה, יונה עמנואל, "רבנו משה בן נחמן מאת הרב חיים דוב שעוועל" המעיין ח תשכ"ח, עמ' 64 – 76


תקופת חייו של הרב רמב"ן על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים