רנו

יצרנית רכב צרפתית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

רֶנוֹצרפתית: Renault) היא יצרנית רכב צרפתית שנוסדה בשנת 1899 על ידי לואי רנו, ביחד עם שני אחיו מרסל ופרננד. החבה מייצרת מגוון רחב של מכונית פרטיות ומסחריות.בעבר ייצרה החברה גם משאיות, טרקטורים, טנקים, אוטובוסים ומטוסים.

Renault S.A
Renault 2009 logo.svg
Renault Clio V Genf 2019 1Y7A5590.jpg
נתונים כלליים
סוג חברה ציבורית
מייסדים לואי רנו, מרסל רנו ופרננד רנו
תאריך הקמה 1899
חברות בנות דאצ'יה, אווטוואז
משרד ראשי צרפתצרפת פריז, צרפת
ענפי תעשייה תעשיית הרכב עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים מכוניות, הלוואות וספורט מוטורי
הכנסות כ-37.79 מיליארד אירו (2009)[1]
רווח תפעולי 2,105,000,000 אירו (נכון ל־2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
רווח כ-571 מיליון אירו (2008)[1]
הון עצמי 35,331,000,000 אירו (נכון ל־31 בדצמבר 2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
מנכ"ל Luca De Meo עריכת הנתון בוויקינתונים
אנשי מפתח קרלוס גוהן (מנכ"ל)
לואיס שוויצר (יו"ר הדירקטוריון)
עובדים כ-129,070
 
www.renault.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פרסומת של רנו משנת 1914

לפי נתוני איגוד יצרני הרכב הבינלאומי (OICA) בשנת 2016 הייתה רנו היצרן התשיעי בגודלו מבחינת מכוניות שייצר[2]. בשנת 2017 השותפות רנו-ניסאן-מיצובישי הייתה ליצרן המכוניות הפרטיות הגדול בעולם, כשהיא מדיחה את קבוצת פולקסווגן מראשות טבלת המכירות[3].

רנו מחזיקה ב-43.4% ממניות חברת ניסאן היפנית ו-1.3% ממניות תאגיד דיימלר AG הגרמני (מאז שנת 2012 רנו מייצרת את המנועים עבור מרצדס A קלאס ומרצדס B קלאס). החרה מחזיקה בבעלותה את יצרניות הרכב אלפיין הצרפתית, דאצ'יה הרומנית, רנו סמסונג מוטורס הדרום קוריאנית ו-AvtoVAZ הרוסית. בנוסף מחזיקה החברה בחברות בנק העוסקות במימון, הפצה וחלקי חילוף. לחברה יש מיזמים משותפים בטורקיה ובאיראן.

חברת משאיות רנו שהוקמה בשנת 1978 נמצאת מאז שנת 2001 בבעלות יצרנית הרכב השוודית וולוו. חברת רנו חקלאות, שייצרה טרקטורים מאז שנת 1918, נמכרה בשנת 2008 לחברה הגרמנית Claas.

רנו וניסאן משקיעות כספים רבים בפיתוח מכוניות חשמליות. נכון לדצמבר 2019 מכרה הקבוצה למעלה מ-273,000 מכוניות חשמליות מדגמים שונים[4].

לחברה פעילות ענפה בספורט המוטורי במיוחד בפורמולה 1, ראלי ופורמולה אי.

היסטוריהעריכה

1898–1918: הקמה ושנים ראשונותעריכה

החברה הקומה בשנת 1989 תחת השם "חברת רנו פרייס" (בצרפתית:Société Renault Frères) על ידי האחים לואי, מרסל ופרדננד רנו. לואי היה מהנדס שכבר התנסה בתכנון ובנייה של מספר אבי-טיפוס לפני החיבור עם אחיו. הוא התמקד בצד התכנון והפיתוח, בעוד שני אחיו התמקדו בצד הניהולי והכלכלי של החברה.

המכונית הראשונה של החברה הייתה מדגם רנו וטורט (Voiturette) שנמכרה לחבר של אב המשפחה לאחר שזה השתתף בנסיעת מבחן שנערכה לו ב-24 בדצמבר 1898. בשנת 1903 החלה החברה לייצר בעצמה את המנועים למכוניות, שעד אז נקנו מחברת דה דיון-בוטון(אנ'). הרכישה הגדולה הראשונה של מכוניות התרחשה בשנת 1905 בה נרכשו מכוניות מדגם AG1 שנועדו לשמש כצי מוניות. בהמשך שימשו המכוניות האלה את הצבא הצרפתי להובלת חיילים במהלך מלחמת העולם הראשונה וזכו לכינוי "le taxi de la Marne"[5]. בשנת 1908 יצרה החברה 3,575 מכוניות והפכה ליצרנית הרכב הגדולה בצרפת

האחים הבינו את החשיבות של השתתפות באירועי ספורט מוטורי על מנת לקבל חשיפה ופרסום. רנו השתתפה במרוץ הראשון שהתקיים מעיר לעיר בשווייץ, דבר שהוביל לעלייה מהירה במכירות. לואי ומרסל התחרו בעצמם במכוניות החברה. מרסל נהרג בתאונה שאירעה במהלך מרוץ פריז–מדריד בשנת 1903. לאחר מותו של מרסל, לואי חדל להתחרות, אך החברה נשארה מעורבת מאד בענף. פרדננד פרש בשנת 1906 מניהול החברה בשל סיבות רפואיות. עם מותו בשנת 1909 הפך לואי לבעלים ולמנהל היחיד של החברה.

משלבים מוקדמים רכשה החברה מוניטין כחברה המאמצת חדשנות. בשנים הראשונות מכוניות נחשבו למותג יוקרה. מחירה של מכונית רנו קטנה היה כ-3,000 פרנק צרפתי, שווה ערך ל-10 שנים של משכורת של פועל ממוצע. בשנת 1905 החברה החלה לאמץ שיטות של ייצור המוני וב-1913 אימצה את גישת הטיילוריזם.

החברה החלה לייצר אוטובוסים ורכבי משא בעידן שלפני מלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות המלחמה עברה החברה לייצור תחמושת, מנועי מטוסים וטנקים. הרכבים היו מוצלחים מאד ולואי הוענק עיטור לגיון הכבוד על תרומתו למאמץ המלחמתי. במקביל ייצאה החברה מנועים שנמכרו ליצרני רכב אמריקאיים.

1919–1938: בין שתי מלחמות עולםעריכה

בשנת 1918 הרחיב לואי רנו את תחומי הפעילות לייצור רכבים לחקלאות ותעשייה. מלחמת העולם הראשונה הובילה לייצור של מוצרים חדשים רבים. בשנת 1919 הוצג הטרקטור הראשון של החברה, שנוצר על בסיס טנק ה-FT שפותח בתקופת המלחמה. הטרקטור יוצר על לשנת 1930. רנו נאבקה עם הפופולאריות הגדולה למכוניות קטנות וזולות ("מכוניות לעם"), בעוד ששוק המניות ובעיות עם כוח העבודה עכבו את צמיחתה של החברה. הדבר אילץ את החברה לחשוב על דרך יעילה יותר להפצת מכוניותיה. בשנת 1920 חתם לואי רנו על הסכם הפצה עם גוסטב גואדה, יזם מצפון צרפת.

במהלך שנות העשרים התרחב מגוון המכוניות שהציעה החברה. בשנת 1928 ייצרה החברה 45,809 מכוניות בשבעה דגמים שונים. רוב המכוניות שנמכרו היו הדגמים הקטנים והזולים. ה-18/24CV, הדגם היקר ביותר, היה גם הדגם הכי פחות נמכר. מחירי המכוניות הושפעו גם ממנה סגור/פתוח, כאשר מכוניות ללא גג היו זולות יותר בהשוואה לדגמי הרודסטר. לונדון נחשב לזירת פעילות משמעותית עבר רנו באותה שנה, משום ששימשה כנתיב מעבר של מכוניות רבות למדינות צפון אמריקה.

בשנת 1929 הוצג לראשונה דגם הריינסטלה(אנ'), שהיה הראשון במשפחת דגמי הסטלה שיוצרו עד לשנות הארבעים. שנתיים לאחר מכן הציגה החברה לראשונה מנועי דיזל ברכבים המסחריים שבנתה.

רנו הייתה אחת מיצרניות הרכב שהמשיכו לעסוק בייצור מנועי מטוסים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות העשרים היא ניסתה לייצר מנוע צבאי בעל עוצמה גבוהה כדי להתחרות במנועים מתוצרת פראט אנד ויטני האמריקאית, שייצרה מנועים מוצלחים למטוסי נוסעים, אך לא הצליחה להגיע לאותן תוצאות במטוסים צבאיים. בשנות השלושים רכשה החברה את יצרנית המטוסים "קודרון", שהתמקדה בייצור מטוסים קטנים, רכשה מניות בחברת אייר פראנס והייתה שותפה להקמת חברת "אייר בלו" שעסקה בשילוח דואר אווירי. המטוסים של רנו-קודרון קבעו מספר שיאי מהירות בשנות השלושים. במקביל המשיכה החברה לעסוק בפיתוח טנקים וייצרה את דגם ה-D1 וה-R35.

במהלך שנות העשרים איבדה רנו את מעמדה כיצרנית הרכבים הצרפתית הגדולה לטובת חברת סיטרואן. דגמי סיטרואן נחשבו לחדשניים ופולואריים יותר ונמכרו בכמות גדולה[6]. באמצע שנות השלושים היצרנים הצרפתים נפגעו מהשפל הגדול. רנו יכלה בתחילה לקזז הפסדים באמצעות עסקי הטרקטורים, הרכבות והנשק שלה, בעוד סיטרואן הגישה בקשה לפשיטת רגל, ובהמשך נרכשה על ידי מישלן. בכך חזרה רנו שוב למעמדה כיצרנית הצרפתית המובילה, מעמד אותו שימרה עד לשנות השמונים.

1939–1944: מלחמת העולם השנייהעריכה

לאחר הכניעה של צרפת לגרמניה בשנת 1940 סירב לואי רנו לייצר טנקים עבור גרמניה הנאצית, בתגובה לקחו הגרמנים את השליטה על מפעלי החברה. רנו עצמו המשיך לייצר משאיות. ב-3 במרץ 1942 שיגרחיל האוויר המלכותי הבריטי 235 מפציצים שהפילו 460 טון של פצצות על מפעל הייצור בבילנקורט ומסביבו. ההפצצה גרמה לנזקים כבדים למבנים ולנפגעים. רנו שיפץ את המפעל במהירות רבה, אך שנה לאחר מכן נפגע המפעל שוב מהפצצות. הפעם היו אלו מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית שהפציצו ב-4 באפריל 1943 ושבו לשני סבבים של הפצצות במהלך חודש ספטמבר אותה שנה.

שבועות ספורים לאחר שחרור פריז נפתחו מחדש שערי המפעל בבילנקורט. הפעילות החלה לאיטה באוירה שהושפעה שסיפורי עלילה וקונספירציות פוליטיות. בשנת 1936 היה המפעל בבילנקורט מוקד לאי שקט ואלימות פוליטית תחת שלטון מפלגת החזית העממית של לאון בלום. המתחים הפוליטיים התחדשו לאחר הפתיחה המחודשת של המפעל ושיקפו את המתח שבין תומכי הקפיטליזם ובין תומכי ההתנגדות הקומוניסטית. בתגובה למצב הכאוטי במפעלי רנו התכנסה מועצת השרים תחת נשיאותו של שארל דה גול. הפוליטיקה האירופאית אחרי המלחמה התחלקה בחדות בין קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. דה גול היה נחוש למנוע מהמפלגה הקומוניסטית של צרפת את הניסיונות לנכס לעצמה את ההצלחה של תנועת ההתנגדות הצרפתית. מבחינה פוליטית המפעל בבילנקורט נחשב למעוז קומוניסטי. הממשלה החליטה "לדרוש" את המפעל. שבוע לאחר מכן מונה פייר לאפוש, ממנהיגי ההתנגדות עם רקע בהנדסה ובניהול, מונה כמנהל הזמני של המפעל.

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית האשימה את לואי רנו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. באוירה הפוליטית של אחרי השחרור רבו ההאשמות מעין אלה ועורכי הדין של רנו ייעצו לו להתייצב בפני שופט ולהגן על עצמו. ב-22 בספטמבר 1994 התייצב בפני השופט מרסל מרטין. למחרת נעצר יחד עם בכירים נוספים בתעשיית הרכב הצרפתית. היד הקשה בה נקט רנו במהלך שביתות העובדים בין השנים 1936–1938 הותירה אותו ללא בני ברית פולטיים שהיו מוכנים לבוא לעזרתו. הוא נכלא בכלא הצרפתי בו מת ב-24 באוקטובר 1944, בנסיבות לא ברורות, בעודו ממתין למשפטו[7].

ב-1 בינואר הופקעה בחברה מידיו של לואי רנו וב-16 לחודש הולאמה. רנו הייתה יצרן הרכב היחיד היחידה שמפעליה הופקעו לצמיתות על ידי הממשלה הצרפתית[8]. במהלך השנים ניסתה משפחתו של רנו לפעול לביטול ההלאמה ולהשבת המפעל לידיהם. פניות לבית המשפט ב-1945, ולאחר מכן ב-1961, נדחו בטענה שלבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות המדינה[9].

1945–1971: התחייה לאחר המלחמהעריכה

תחת ניהולו של פייר לאפוש חוותה החברה צמיחה מסחרית לצד מאבקי עובדים רבים, שנמשכו עד לשנות השמונים.

במהלך המלחמה פיתח לואי רנו בחשאי את הדגם CV4, שהיה בעל הנעה אחורית. הדגם הושק על ידי לאפוש בשנת 1946. בשנת 1951 הציגה החברה את דגם רנו פרגאט (יוצר עד 1960), שהיה בעל מנוע 4 צילינדרים בנפח 2 ליטר. דגם ה-CV4 התגלה כאמין מאד ואיפשר לחברה להתחרות בהצלחה בדגמים כמו המוריס מיינור והחיפושית של פולקסווגן. עד לשנת 1961 נמכרו למעלה מחצי מיליון מכוניות מדגם זה.

הממשל הצרפתי רצה להסב את רנו לחברה לייצור משאיות בלבד, אך לאפוש התנגד למגה זאת ותכנן את דגם הדופין, כיורש של ה-CV4. הוא פיקח אישית על פיתוח האב טיפוס של המכונית, עד למותו, בשיתוף פעולה עם האומנית פול מארו, שהתמחתה בטקסטיל וצבע. הדגם נמכר היטב וזכה להצלחה גם מחוץ לצרפת, במיוחד באפריקה וצפון אמריקה[10]. תחילה נמכר הדגם גם בארצות הברית, אך הוא היה מיושן יחסית למתחרות, דוגמת שברולט קורווייר. במקביל מכרה החברה את דגם הרודסטר קרוול, שמחוץ לארצות הברית וקנדה נמכר כרנו פלורידה.

במהלך שנות החמישים רכשה רנו יצרניות צרפתיות של ציוד מכני כבד ("סמואה" ו"לטיל"). בשנת 1955 היא מיזגה את החברות יחד עם חטיבת המשאיות והאוטובוסים של החברה והקימה את Saviem (ראשי תיבות של: Société Anonyme de Véhicules Industriels et équipements Mécaniques. בתרגום לעברית: חברה ציבורית לייצור כלי רכב תעשייתיים וציוד מכני בע"מ).

בתחילת שנות השישים השיקה החברה 2 דגמים מצליחים: הרנו 4, שהיוותה מתחרה לסיטרואן 2CV ורנו 8. רנו 10 הוצג בעקבות ההצלחה של הרנו 8 והיה הדגם האחרון של החברה עם הנעה אחורית. רנו 16, מכונית האצ'בק שהושקה בשנת 1966, זכתה גם היא להצלחה מסחרית, שהמשיכה גם לדגם הרנו 6. בינואר 1970 חגגה החברה 25 שנים להולדתה המחודשת. שנות השישים התאפיינו בצמיחה מהירה מאד ובשנת 1970 עבר הייצור השנתי לראשונה את רף המיליון עם ייצור של 1,055,803 מכוניות.

1972–1980: העידן המודרניעריכה

רנו 5, הדגם הקומפקטי והחסכוני, הושק בשנת 1972 וזכה להצלחה מסחרית רבה, הצלחה שהתגברה לנוכח משבר האנרגיה העולמי שהתרחש בסמוך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. במחצית הראשונה של שנות השבעים המשיכה התרחבות החברה לשווקים נוספים בעולם, כולל דרום מזרח אסיה. משבר האנרגיה הוביל את רנו לנסות לחדור שוב לשוק האמריקאי.

במהלך שנות השבעים יזמה החברה שיתופי פעולה רבים במזרח אירופה (דאצ'יה הרומנית היא הדוגמה הבולטת) ובדרום-אמריקה. בנוסף חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה טכנולוגי עם וולוו ופג'ו. החברות פיתחו במשותף את מנוע ה-PRV V6 בו נעשה שימוש בדגמי רנו 30, פג'ו 604 ווולוו 270. בעקבות הרכישה של סיטוראן על ידי פג'ו והקמת קבוצת PSA הצטמצם שיתוף הפעולה בין החברות. בדצמבר 1974, בטרם נרכשה סיטרואן, מכרה החברה לרנו את חברת Berliet שעסקה בייצור אוטובוסים ומשאיות. בשנת 1978 איחדה רנו את החברה שנרכשה יחד עם חברת Saviem והקימה את "רנו רכבים תעשייתיים" ( Renault Véhicules Industriels), שהפכה בהמשך ל"משאיות רנו".

בשנת 1976 עברה החברה תהליך של ארגון מחדש וחלוקה לארבע חטיבות עסקיות שונות: רכבים פרטיים (כולל רכבים מסחריים קלים), רכבים מסחריים, כספים ושירות וחטיבת פעילות תעשייתית.

מתוך מטרה להרחיב את הפעילות בצפון אמריקה רכשה רנו 22.5% ממניות חברת אמריקן מוטורס קומפני (AMC) בשנת 1979. הדגם הראשון של רנו שנמכר באמצעות השותפות החדשה היה דגם הרנו 5, ששווק תחת השם רנו לה קאר (Le Car). עיקר הפעילות של חברת AMC התבססה על המכירות של המותג ג'יפ. כששוק רכבי הארבע על ארבע נכנס למשבר בתחילת שנת 1980 עמדה החברה בפני סכנה של שפיטת רגל. על מנת להגן על השקעתה הזרימה רנו כסף מזומן לחברה תמורת הגדלת השליטה ל-47.5% ממניותיה. בהמשך החליפה רנו מספר מנהלים בחברה וחוסה ג'יי. דדורווארדר מרנו הפך למנכ"ל AMC. דגם הצ'ירוקי (XJ) נוצר כתוצה משיתוף פעולה בין החברות, החל משלב התכנון המוקדם. בהמשך יטענו בחברת AMC כי השירוקי הוא פרי תכנוןן בלעדי של החברה[11]. במטרה לצמצם בעלויות הייצור החליטו בחברת AMC לעשות שימוש בחלקים של רנו. שימוש במערכת הזרקת הדלק האלקטרונית של רנו הובילה להגדלת הספק המנוע מ-110 ל-170 כוח סוס וזאת למרות הקטנת נפח המנוע מ-4.2 ליטר ל-4 ליטר. דגם הצ'ירוקי XJC הוצג בשנת 1983 מחליפו של הדגם הקודם. גם דגם זה הוא תוצאה של שיתוף הפעולה בין החברות.

שיתוף הפעולה עם AMC לייצור רכבים בקטגוריה המשפחתית לא הצליח כמו בקטגוריית הג'יפים. עד שרנו סיימה להרחיב את מגוון הרכבים, משבר האנרגיה השני חלף והביקוש לרכבים חסכוניים ירד. יוצא מן הכלל היה דגם הרנו אליאנס, הגרסה האמריקאית לרנו 9, שיוצר לראשונה בשנת 1983. הדגם, שהורכב במפעלים בקנושה, ויסקונסין, נבחר על ידי המגזין Motor Trend כרכב השנה[12]. האליאנס נבנה במספר גרסאות: GTA – גרסת ביצועים שכללה מנוע בנפח 2 ליטר ונמכר גם בגרסת קבריולה. גרסת ההאצ'בק נקראה Encore והייתה מבוססת על דגם הרנו 11. למרות ההצלחה במכירות הדגם, החברה הפכה במהרה למקור לתלונות מצד לקוחות על איכות הרכבים והמכירות ירדו באופן דרמטי. בשנת 1987, לאחר רצח מנכ"ל רנו ז'ורז' בס, מכרה החברה את AMC לקרייזלר. רנו מדליון, הגרסה האמריקאית לרנו 21, נמכר בין השנים 1987–1989, באמצעות סוכנויות הרכב של ג'יפ. בשנת 1989 פסק הייבוא של רנו לארצות הברית.

בניסיון נוסף לחדור לשוק האמריקאי רכשה רנו, לקראת סוף שנת 1979, 20% ממניות חברת המשאיות מאק (Mack). מטרת המהלך הייתה לאפשר לחברה לנצל את מערת ההפצה של החברה האמריקאית על מנת לשווק באמצעותו משאיות קלות מתוצרתה. בשנת 1983 הגדילה את חלקה בחברה ל-44.6%. בשנת 1987 העבירה החברה 42% ממניות החברה לחברת הבת רנו רכבים תעשייתיים[13].

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הגדילה רנו את פעילותה בתחום הספורט המוטורי. מנועי טורבו שפותחו במקור עבור רכבי הפורמולה 1, הכונסו גם לדגמים רבים של החברה. בשנת 1984 10% ממנועי הטורבו ברחבי אירופה היו מתוצרת החברה. גם תכנון המכוניות הסדרתיות היה מהפכני בדרכים אחרות. רנו איספייס (Espace) היה אחד מדגמי המיניוואן הראשונים בכלל ואחד מהנמכרים באירופה במשך שני העשורים הבאים. הדור השני של דגם הרנו 5 זכה בפרס מכונית השנה באירופה. דגמי רנו 9 ורנו 25 יצאו לשוק בתחילת שנות השמונים.

אחרי קשיים בתפקוד בשנות ה-80 של המאה ה-20, החברה הופרטה מחדש בשנות ה-90. מאז 1999, מקיימת רנו שיתוף פעולה עם חברת ניסאן היפנית דרך החלפת מניות - רנו מחזיקה 44.4% ממניות ניסאן, וניסאן מחזיקה ב 15% ממניות רנו. החל מספטמבר 1999 יצרנית הרכב הרומנית דאצ'יה היא חברת בת של רנו הצרפתית. חלקה של רנו משוק הרכב העולמי הוא כ 4% מן המכירות, וחלקה המשותף של קבוצת רנו-ניסאן הוא 9.8% - הקבוצה הרביעית בגודלה בעולם. בכל העולם עובדים במפעלי רנו 126,000 איש.

החברה מייצרת כיום מכוניות, אוטובוסים, טרקטורים ומשאיות. היא גם אחת היצרניות שמכוניותיהן משתתפות במרוצי פורמולה 1 ובראלי דקר.

החברה שיתפה פעולה עם מיזם בטר פלייס של שי אגסי לייצורם של כלי רכב חשמליים ופריסת התשתיות התומכות בערים ובכבישים בישראל, דנמרק, עמק הסיליקון, פורטוגל ועוד מספר מדינות.

בינואר 2009 דיווחה החברה על נפילה במכירות כתוצאה מן המשבר הכלכלי העולמי[14]

דגמים עדכנייםעריכה

טווינגו: מיני, מתחרתה הישירה של פיאט 500. מנועה בנפח 0.9 ל׳ טורבו-בנזין נמצא מאחור, כשמעביר 90 כ"ס לגלגלים האחוריים. הטווינגו חולקת פלטפורמה עם הסמארט פור-טו כחלק משיתוף הפעולה בין רנו ומרצדס.

 
טווינגו


קליאו: סופר מיני. בניגוד לרוב מתחריה, מוצעת בגרסת סטיישן בנוסף להאצ׳בק. בחזיתה מנועים בנפחים 0.9-1.2 ל׳ המפיקים 75-120 כ"ס, ויש גם גרסת RS חזקה עם מנוע 1.6 ל׳ מוגדש.

 
קליאו סטישן


קפצ׳ור: קרוסאובר עירוני. מבוסס על הקליאו ודומה לו מבחוץ, אמנם תא הנוסעים שונה. מוצע עם כל מנועי הקליאו חוץ מה-1.2 האטמוספירי.

 
קפצ׳ור


מגאן גרנד-קופה: משפחתית. מוצעת בגרסת סדאן בלבד לעת עתה ועם רמת אבזור עשירה ויחידה - Intense. זו מציעה מהפך טכנולוגי ועיצובי לעומת הדור הקודם; הדור החדש מציע טכנולוגיות כגון פתיחת תא המטען ללא ידיים (שימת הרגל מתחת לפגוש), מסך מולטימדיה מקורי שדרכו אפשר לשלוט על תגובת ההגה וצלילי המנוע, ועוד. היצע המנועים מורכב ממנוע 1.3 טורבו-בנזין (140 כ"ס) שפותח בשיתוף עם מרצדס או 1.5 טורבו-דיזל (116 כ"ס). מתחרה בעיקר בסקודה אוקטביה ובפורד פוקוס.

 
מגאן גרנד-קופה


סניק: מיקרוואן. מציע מרחב רב ל-5 נוסעים והרבה מהטכנולוגיה העדכנית של רנו.

גראנד סניק: מיניוואן. גרסה מוארכת של הסניק, עם אופציה לרכישת גרסת 7 מושבים.

קדג׳אר: קרוסאובר. חולק הרבה מחלקיו עם מקבילו מבית ניסאן, הקשקאי. היצע מנועיו זהה לזה של המגאן. מהווה ממשיך הדרך של הקולאוס הלא מוצלח, ומתחרה בעיקר במאזדה CX-5 ובפולקסווגן טיגואן.

 
קדג׳אר


קנגו: מסחרית קלה. מוצעת בגרסת רכב נוסעים או וואן סגור. בחזיתה מנוע הדיזל המוכר של רנו, וממותגת גם כמרצדס סיטאן.

 
קנגו (ואן סגור)


טרפיק: מיניוואן מסחרי. מתחרה בפולקסווגן טרנספורטר, וכמוהו מציע גרסת וואן סגור או וואן נוסעים.

מאסטר: ואן מסחרי. מוצע באורכים וגבהים שונים ומתחרה במרצדס ספרינטר.

זואי: סופרמיני חשמלית. מבוססת על הקליאו וחולקת הרבה מתא הנוסעים שלו, אך יקרה ממנו משמעותית. בנובמבר 2017, החל שימוש ברכבי זואי כפרויקט רכב שיתופי (“CAR2GO”) בחיפה, כאשר 100 רכבי זואי מפוזרות ברחבי חיפה עם חניות ייעודיות.

 
זואי


בישראלעריכה

בשנת 1935 סוכן רנו בארץ ישראל ועבר הירדן היה דוד ג. חומסי שמשרדיו ואולם התצוגה (היה קרוי: "חדרי הראוה") מוקמו במרכז מסחרי יפו[15]

בשנת 1959 הפסיקה רנו לשווק מוצרים לישראל. ישראל האשימה את רנו בכניעה לחרם הערבי[16].

נתוני מכירותעריכה

על פי נתוני קארזון (עיבוד מאגר רכבים פרטים ומסחרים עד 3.5 טון)[17]:

שנה מכירות מיקום כללי % שינוי
2019 9,277 9 -17.7
2018 11,271 9 -14.9
2017 13,247 7 15.6
2016 11,457 9 14.0
2015 10,054 9 3.1
2014 9,755 10 -0.8
2013 9,830 9 47.1
2012 6,683 11 -14.3
2011 7,795 12 2.9
2010 7,574 12 91.4

גלריית תמונותעריכה

 
דופין
 
קטר-שבו, 1957 הורכב על ידי הינו מוטורס, יפן

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא תחבורה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.