רעב
רָעָב היא תחושה הפוקדת אדם או חיה כאשר לא מסופק לה מזון במידה הנדרשת. שיכוך הרעב הוא צורך בסיסי הקיים אצל כל בעלי החיים, אך האדם יכול לשלוט על צורך זה יותר מבעלי החיים.
מאפייניםעריכה
כמו כל מכונה זקוק גם הגוף לאנרגיה על מנת לפעול. הגוף מפיק אנרגיה באמצעות שריפת חומרים המופקים ממזון והפקת אנרגיה מתוכם (הנמדדת בקלוריות). כאשר מבחינה מערכת האיזון של הגוף במחסור באנרגיה, היא מעלה לתודעה את תחושת הרעב.
גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. נראה שטעם המתיקות קושר באדם, על ידי התהליך האבולוציוני, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה, גם כאשר לאמיתו של דבר ערכו התזונתי דל. מצד שני, המידה שבה ערב מזון לחיך היא כשלעצמה פונקציה של מידת הרעב.
בתחושת הרעב יש מוטיבים נלמדים. חיה שהורגלה להאכלה שאינה משביעה דייה, תנטה לאכילה מרובה גם כאשר דרך האכלתה השתנתה. היא תלמד להתאים את עצמה למצב התזונתי החדש באופן איטי. עם זאת, לא אצל כל החיות שולטת תחושת הרעב על האכילה. דגי זהב וכלבים עשויים לאכול יותר מכפי הרצוי להם, בעוד שחתולים בדרך כלל אוכלים במידה הדרושה להם. הוכחה אחרת למוטיב הלמידה היא סלידה המתפתחת ממאכלים שאכילתם גורמת לתוצאות לוואי בלתי נעימות, אך אינם בלתי-טעימים כשלעצמם, תופעה המכונה "סלידת טעם".
רקע פיזיולוגיעריכה
קרקורי בטן הם תופעה אופיינית לרעב. את תחושת הרעב גורמים חיישנים לרמת הגלוקוז הנמצאים במוח (הגלוקוז הוא ספק האנרגיה הראשון במעלה למוח), וניתן להפעילם במעבדה גם ללא רעב אמיתי. גם למעיים ולבטן יש תפקיד בתחושת הרעב, ותפקיד בלעדי בתחושת השובע. חיישני בטן ומעיים מעבירים אותות מתאימים למוח בעת שובע, וכך גם הכבד. משום שמקור תחושת השובע אינו במוח, אין היא קשורה בהכרח לגלוקוז, אלא לרכיבי מזון שונים.
תחושת רעב קשורה למערכת העצבים הפאראסימפתטית שהיא חלק ממערכת העצבים האוטונומית. המערכת הפאראסימפתטית דומיננטית בתקופת שלווה. מערכת זו מבצעת תפקידים המשמרים ומגנים על משאבי הגוף, גם בעזרת ההיפותלמוס, שאזורים בו מווסתים את הרעב.
המרכז במוח האחראי על תחושת הרעב הוא ההיפותלמוס. פגיעה בו תביא לדחייתו של מזון, כמעט עד לגוויעה ברעב. פגיעה באזורים אחרים בסביבה ההיפותלמית תביא לאכילה מופרזת. גירוי האזורים האלו יביא להמשך אכילה, או לחלופין להפסקתה בניסויים על חיות מעבדה.
עם זאת, אין לראות את ההיפותלמוס כ"אזור רעב" אחד ויחיד, אלא כמנגנון כוונון למערכות עצביות אחרות אשר גורמות יחדיו לתחושת הרעב, בהן חשובה במיוחד המערכת הדופמינית.
במיתולוגיה ובדתעריכה
במיתולוגיה הרומית, הרעב הוא ישות אלוהית נקבית. תיאורה של כּפן, אלת הרעב, מובא אצל אובידיוס בתוך סיפור שבו קרס (דמטר), אלוהות הצמיחה והשגשוג החקלאי, מבקשת לנקום באריסיכתון, שכרת אלון המקודש לה, ומבקשת לצורך כך את עזרתה של כפן.[1] אל כפן נשלחת שליחה, שכן הגורל אוסר על מפגש בין שתי האלות המנוגדות בכוחן, קרס וכפן. אובידיוס המשורר הרומי, מלמד שקרס, לא יכלה להיפגש עם כפן (אלוהות בפני עצמה) בגזירת הגורל.
אלוהות הרעב נמצאת בקצה תרקיה, בארץ שאובידיוס מתאר כך:
”ארץ קרה וצנה שוכנת הרחק בקצה תרקיה, ארץ מדבר וציה עצובה היא, לא עץ ולא בּר בה, גר בה הקר המקפיא, שוכן חורון שם ופחד, עם אלהות הכפן הרזה.”
תיאורה של אלת הרעב הוא:
שם, על אדמת אבנים אלת הרעב מלחכת עשב יבש בשנה, בצפרן חדה תתלשנו. שערותיה פרועות, עיניה שקעו וחורה היא, פיה אפר ובלה – גרונה נחר ונגוע, דק ושקוף עורה – תראה בעדו את מעיה, העצמות מזדקרות כמוטות – ודומה היא לשלד: אין לה כרס – רק מקום לכרס, ושדיה השנים צמד שקים התלויים על עמוד השדרה: לא בשר בם. רגל דקה ורזה הבליטה את נפח ברכיה אף קרסליה פשו פי שבעה בעיני כל רואיה.
למרות איבתה הטבעית לקרס, ממלאת אלוהות הרעב את שליחותה של קרס ויוצקת לתוך גופו של אריסיכתון תחושת רעב בלתי פוסקת, שכל המזון שבעולם לא יוכל להשביעה. הרעב מעביר את אריסיכתון על דעתו והוא אוכל בסופו של דבר את עצמו.
בנצרות, רעב הוא אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה, אשר על פי חזון יוחנן יופיעו באחרית הימים. רעב מתואר בחזון יוחנן כך:
(5) וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם;
(6) וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת;— חזון יוחנן פרק ו', פסוקים 5,6
בפסוק חמש רעב מתואר כפרש הרוכב על סוס שחור ואוחז בידו מאזניים. בפסוק שש יוחנן שומע קול בוקע מתוך הפרשים שקורא להעלות את מחירי המזון.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- רעב, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שולייםעריכה
- ^ מטמורפוזות, אובידיוס, הוצאת מוסד ביאליק 1965, כרך ראשון עמוד 330, תרגם: שלמה דיקמן