רפורטז'ה של בחור "ישיבה"
רַפּוֹרְטָזָ'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר) הוא כותר ספרו של ד"ר אב"א אחימאיר, המבוסס על יומן אשר כתב בתקופת שבתו במאסר בבית הסוהר המרכזי בירושלים בשנים 1933–1935.
 | |
| עטיפת הספר, מהדורת 1946 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אב"א אחימאיר |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | רוסית |
| סוגה | יומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת חזון, הוצאת משרד הביטחון |
| תאריך הוצאה | 1946, 1984 |
| מספר עמודים | 184[1] |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001167463, 000960049 |
כתיבת החיבור, עריכתו והוצאתו לאור עריכה
אב"א אחימאיר נידון למאסר בכלא הבריטי. בתחילה נעצר בקשר לרצח חיים ארלוזורוב בבית הסהר בירושלים; אחר כך הועבר לכלא עכו; ואחר כך נאשם בשייכות ל"ברית הבריונים" (לאחר שהוכרז כארגון לא־חוקי). ונידון ב-19 ביולי 1934 ל-21 חודשי מאסר בפועל "עם עבודת פרך"; אולם ב-30 בנובמבר קוצר גזר דינו ל-18 חודשי מאסר בכלא בירושלים. הוא השתחרר מן הכלא באוגוסט 1935. והתקבל באהדה גדולה על ידי משלחת של מרכז הצה"ר בארץ ישראל וחברי תנועת הנוער בית"ר. בחודשי מאסר אלו עיין בספרים שהובאו אליו וכתב יומן כמעט מדי יום ביומו.
אחימאיר מציין בהקדמה לספר (הנושאת את הכותרת: "התנצלות במקום הקדמה") כי "אלו הינן רשימות עפרון ממש, אשר נרשמו "במקום", "על רגל אחת", עקב התנאים.... חלק מן הרשימות אבד בשעת ההברחות" של הפתקים עם רשימותיו אל מחוץ לבית הסוהר.[2] פרקים מן היומן התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר-ציון ובספר שראה אור בשנת 1943.[3]
לקראת הוצאתו לאור כספר נערך החיבור גם לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, שכן מוזכרים בו מחנות השמדה, כגון טרבלינקה.[4] אחימאיר מציין שנעזר בחבריו במלאכת עריכת הספר, ובמיוחד בד"ר בנימין לובוצקי.[5]
הכותר ראה אור תחילה בהוצאת "חזון" [ה], בסתיו תש"ז (1946); [6] ואחר כך, ב"ספרית תרמיל" של הוצאת משרד הביטחון בחורף תשמ"ד (1984). ראה אור ברוסית בשנת 1996 בכותר: Репортаж с отсидки.[7]
שם הכותר מבטא עמדה הומוריסטית של אחימאיר, ד"ר לפילוסופיה, הוגה דעות ומרצה נערץ, כלפי הסיטואציה שנקלע אליה עקב פעילות המחאה שניהל כמנהיג ברית הבריונים ויוזם של "המרד" בבריטים, שמצא את עצמו בחברת אסירים שרובם הורשעו בפלילים, מיעוטם יהודים ורובם ערבים; המילה "רפורטז'ה" נלקחה מעולם הכתיבה העיתונאית ומשמעותה סקירה או דין וחשבון שכותב עיתונאי; המילים בחור "ישיבה" מציגים כפל משמעות: מחד גיסא, בחור ישיבה הוא תלמיד ב"ישיבה" המסורתית, ומאידך גיסא, משמעות המילים היא אדם צעיר ("בחור") שנמצא ב"ישיבה" בבית סוהר. אחימאיר מתאר ביומן את חוויותיו ורגשותיו מול מצבי החיים, בני האדם ומצבו של העם היהודי בעת ההיא; כך למשל, בתחילת הספר כתב אחימאיר כי הוא "מוקדש לאסירי־ציון בכל אתר ואתר".[5] הוא מתגעגע אל החיים שמחוץ לכלא, וסופר את הימים לשחרורו; כך למשל כתב: "מהיום - עוד חודשיים, וגם אני חפשי, כאותו שחיין שעבר את רובו של הנהר לרוחבו ומתקרב אל החוף ההוא. והחוף ההוא כבר קרוב, אבל העייפות מרובה".[8]
היומן עוסק בשלל ההיבטים של חיי היומיום בכלא הבריטי בירושלים, ובכלל זאת בהוצאה להורג בתלייה ובהכנות אליה; ולצדם תיאורי דמויות העבריינים, רובם ערבים ארץ-ישראליים, פשעיהם ומשפחותיהם, מנהגיהם ותפיסת עולמם ומבעיהם הרגשיים והנפשיים. אל המאסר התייחס אחימאיר, במידה רבה, כאל מחקר מעמיק את אוכלוסיית ארץ ישראל לקבוצותיה האתניות; וכך הוא כותב: "דוסטויבסקי אומר, שבסוהר אפשר להכיר את העם".[9] ובהקדמה לספר הוא מציין את תקוותו: "תפתחנה הרשימות האלו צוהר קטן להבנת נפש העם השכן ולנפש השליטים העכשוויים (האנגלים)".[5] הספר בנוי פרקים קצרים, שכותרת רובם בצורת כוכבית (★) ומיעוטן עם כותרת מילים. כל פרק הוא מעין "גלויה" ספרותית: "צילום שבכתב" כדברי אחימאיר,[5] אפוריזם, או סיפור קצר, המייצג למעשה מיקרוקוסמוס של מערכת חיים מורכבת וססגונית.
החיבור נכתב בשפה העברית בסגנון ספרותי, המשלב את העברית החדשה עם ביטויים מקראיים ותלמודיים, ביטויים מיידיש המתורגמים לעברית, ושלל מילים לועזיות ביידיש, אנגלית, צרפתית, ערבית וטורקית.
נושאי הספר עריכה
תנאי המחיה והיחסים בין האסירים עריכה
- תנאי המחיה בכלא היו קשים והאסירים סבלו ממפגעים שונים, בהם: כינים שהועברו מאדם לאדם או באמצעות המצעים של האסירים. ההדברה נעשתה על ידי להבת "פרימוס" שהעבירו באתרים שבהם היו כינים רבות. תועלתה של הדברה זו הייתה מעטה.[10]
- כל האסירים היו גברים. גם הסגל כלל גברים, למעט מקרה חריג של רופאה שבאה לביקור אצל עמית בכלא.[11]
- האסירים היו מוצאים כל יום לחצר בית הסוהר לטיול לשעה קלה, הקרוי "חקורה". אבל פרק הזמן שהם נמצאים בבית הכיסא נגרע מאותה שעת טיול. כמו כן, "וכאן, בסוהר, יש אסירים, שבמשך שנים לא ראו כוכבים. ואף ביניהם הרוב אינם חשים את הצורך בכך".[12]
- הומוסקסואליות הייתה שכיחה בכלא בין האסירים, גם בין אלו שהיו הטרוסקסואלים לפני המאסר.[13]
- האסירים קבלו דואר: מכתבים וחבילות, אשר חולק פעם בשבוע.[14]
- העישון נאסר בכלא. אבל הנהלת הכלא לא הצליחה למנוע אותו מהאסירים, ואף התפתח שוק ער בסיגריות בין האסירים.[15]
- כל אסיר קבל מצעים לשינה: מחצלת קלועה מסמרטוטים, שנקראה "בורש", ושמיכה. המצעים הללו היו משותפים לרוב לכלל האסירים בחדר. כמו כן, לרוב היו המצעים משומשים ועברו ידיים רבות. בבוקר היה כל אסיר מחויב לשים את המחצלת והשמיכה בערימה שבמרכז החדר.[16]
- נערים צעירים לא נכלאו בדרך כלל עם המבוגרים, אלא במתחם שנקרא "מוסתשפה" (مستشفى; בית החולים), או בתא ה"חימאייה" (הזרים המיוחסים).[17]
- עונשים
- הלקאת הישבן החשוף ב"מקל ארוך, דק וגמיש" עד 12 מלקות, הייתה שכיחה ונהוגה בעיקר בענישת נערים.[18]
- חלק מהאסירים נשלחו מעת לעת אל הצינוק, הקרוי "זינזאנה".[19]
אסירים עריכה
דמויות ססגוניות של אסירים פליליים מתוארות ביומן. והמחבר מספר על משפחותיהם, פשעיהם והרגעים האחרונים של חייהם, וכיצד ניהל עמהם שיחות ארוכות על חייהם ועל עבירותיהם, ועל אמונה ותפיסות עולם; בהם:
- אסירים ערבים
- אבו ג'ילדה (בערבית: أبو جلدة – "בעל הרטייה") כינויו של אַחְמַד חַמַד מַחְמוּד (أحمد حمد محمود) שהתפרסם רבות בארץ ישראל המנדטורית ומעלליו תוארו בתקשורת ובעיתונות הערבית והעברית. הוא נידון למוות שהוצא לפועל בתקופת כתיבת היומן בכלא בירושלים.[20] אחימאיר מספר עליו רבות, למשל: "הבוקר ראיתי את אבו ג'ילדה, השודד המפורסם מהרי שכם, כשהוא כבר לבוש בגדי אסירים רגילים ועומד בין אסירים־סתם. הנך מתחיל לדקלם, במידה שהדבר נחרט בזכרונך, את השיר של בודלאר "האלבאטרוס"".[21]
- סאלח אחמד מוסטפא, המכונה בשם "אל-ערמיט" (العرميط) - נידון למוות.
- מוסטפא - פלח מאזור חברון שנידון למוות.[22]
- אבו דאולה - עוזרו של אבו ג'ילדה. נידון למוות והוצא להורג.[23]
- עבאס (שם פרטי) - ממנהיגי פרעות קיץ תרפ"ט. נידון למוות וקבל חנינה. עבד בכלא כספר.[24]
- השייך נזאר - הורשע ברצח ונידון לעשר שנות מאסר.[25]
- יוסוף עבדול-האדי עקיל - הואשם והורשע ברצח חברו. נידון לחמש עשרה שנות מאסר.[26]
- אסירים אחדים, שאינם מוזכרים בשמותם, חלקם צעירים לימים, שנידונו לשנות מאסר רבות.
- אסירים יוונים
- חמישה עבריינים יוונים ילידי ירושלים, שנידונו על חטיפת צעירה ואונס שלה.[25]
- אסירים בריטים
- ג'יימס ויליאם מור - חייל בריטי שנאסר והורשע בגנבות בתל אביב לאחר שערק מהצבא הבריטי.[27]
- אסירים יהודים
- מעפילים (מהגרים בלתי־חוקיים) שנתפסו על ידי הבריטים, בהם יוצאי אתיופיה, יוצאי בוכרה, ויוצאי מזרח אירופה. הם נעצרו לתקופות קצרות ורובם גורשו מארץ ישראל המנדטורית אל ארצות מוצאם.
- יעקב צבי קולטון - נאסר כשישה חודשים בגלל שהיה קומוניסט.[28]
- חיים שוורצמן - גנב.[29]
- דוד פפישווילי - גנב.[30]
- נסים עדני - רצח כשהיה שיכור. נידון לחמש עשרה שנות מאסר; שוחרר שלוש שנים לפני התאריך הנקוב וגורש לארץ מוצאו תימן.[31]
מבקרים בכלא עריכה
- אחמד ג'אבר - השתתף בפרעות תרפ"ט בחברון. הוא נידון למוות, ואחר כך קבל חנינה.
ההוצאה להורג בכלא: הכנות, ביצוע וקבורה עריכה
פסק דינם של הנידונים למוות נקבע בבית המשפט הבריטי ואושר על ידי הנציב העליון. מנהל המשטרה הבריטית הודיע לאסיר על תאריך ההוצאה להורג, ואף ביקר לשם כך בבית הסוהר.[32] ההוצאות להורג נערכו בדרך כלל בימי שלישי.[19] חיבורו של אחימאיר הוא אחד העדויות המפורטות ביותר על תהליך ההוצאה להורג בכלא הבריטי והשלכותיו על חיי האסירים בארץ ישראל המנדטורית בשנות ה-30 של המאה ה-20. והעדות מייצגת, כנראה, את הנעשה בבתי סוהר בריטיים ואחרים רבים, במחצית הראשונה של המאה ה-20. תיאורו הוא בעיקר מנקודת מבטם ותפיסתם העצמית של האסירים: יהודים וערבים; הגם שמפורטים בו גם הליכי הפרוצדורה המנהלתית הבריטית הנהוגה בכלא הירושלמי. מכיוון שד"ר אב"א אחימאיר לא נוכח בעצמו בפרוצדורת ההוצאה להורג והתלייה, יש להניח, שהוא ידע לתאר אותה מתוך שיחות רבות שניהל עם תושבי הכלא: אנשי המנהל הבריטי ואסירים ותיקים, שמסרו מידע אלו לאלו.
התיאור של אחימאיר, אינו חוסך דבר מהקוראים. הוא מתחיל במילים: "וזאת הפרשה של הנידון למוות",[19] ומשתרע על פני רוב החיבור.
- ההובלה אל הגרדום
"ביום שנקבע להוצאה להורג של אסיר", סגן מנהל הכלא: "ה"מוסאעד", או הסרז'נט הבריטי "הרברט" "ניגשים אל הנידון".[33] התהליך נעשה בזריזות: "הכל נעשה ב"טמפו": לגמור, לגמור".[34] ויחד עם זאת, השלטונות הבריטים רצו בשמירה מדוקדקת על הנהלים והתקנות, ועל חזרה מהירה של הכלא אל חיי השגרה, לאחר שהופרעו מחמת אירוע ההוצאה להורג: "הם מעוניינים, שהכל ייעשה לפי "רגיוליישן" [Regulation]. "בל נשכח שכל הבוקר יצא ממסלולו לרגל תלייה זו. כל האסירים נמצאים בתאים ואינם עובדים. הסוהר נתון במצב של עוצר. האסירים צפופים בתאיהם... השירותים נפסקו. בסוהר הושלך הס. האסירים מצמידים את גופותיהם אל הדלתות ואזניהם דרוכות לשמע כל רשרוש. איש לרעהו לוחש: "מובילים". ולפתע: [צועק האסיר] "כאתירכום, יא שבאב!" [שלום, בחורים!; בערבית: شباب][35] ומן התאים עולה המולה של המון האסירים.[34]
כאשר האסיר הנידון למוות מגיע בסמוך לגרדום, הוא מוכנס לתא האסירים, "שפונה במיוחד לצורכי הווידוי", ובו הוא פוגש איש דת (בעברית מליצית: "כלי־הקודש"), המועסק על ידי הבריטים או מוסכם עליהם, שיפגש עם האסיר בטרם מותו לשם אמירת טקסטים מסורתיים שנהוג לאומרם על פי דתו של האסיר, בטרם המוות הידוע מראש. אם האסיר הוא מוסלמי יפגש עם קאדי, אם נוצרי יפגש עם כומר, ואם יהודי יפגש עם רב. והתיאור משלב אירוניה דקה על יציאתו החפוזה של איש הדת את הכלא, ברצותו להתרחק מהליך ההריגה עצמה, שאינו מעוניין להיות מעורב בה. המפגש עם איש הדת הוא "תחנתו האחרונה של הנידון לפני עלותו לגרדום. מיד עם תום הווידוי הקצר, שנאמר על רגל אחת, פורש כלי־הקודש הצידה או ממהר לעזוב את התא ואת בית־הסוהר גם יחד".[34]
- הנחת כיסוי הראש
לאחר הטקס הדתי הקצר, מובל הנידון למוות אל תא הגרדום. "מיד ניגש אל הנידון ה"מוסאעד" [סגן המנהל] או הסרז'נט הבריטי (הוא הבריטי השלישי במעלות השירות בסוהר) וחובש בשתי ידיו כיפה שחורה [כיסוי מלא של הראש העשוי בד אטום] על ראש הנידון. הכיפה מכסה את עיניו ויורדת עד מתחת לתנוכי האזניים. מעתה אין הנידון רואה דבר. ומיד הוא נתפס מתחת לבתי־השחי בידי שני שוטרים בריטיים, שהוזעקו במיוחד מחוץ לסוהר למקרה של תלייה, והוא מובל מתא־הווידוי אל תא־התלייה. המרחק אינו רב: התאים נמצאים זה מול זה, ורק המסדרון הצר מבדיל ביניהם. במקרים אלה, אם האסיר לא איבד עדיין את חושיו, הוא מספיק לצעוק שוב: "כאתירכום, יא שבאב!" [שלום לכם, בחורים!"] ומשמאלו יוצאת מהמסדרון המולה של המון רב: "כאתרק!" ["שלום!"]. הרגע שבו שמים את הכיפה השחורה על ראשו הוא רגע חשוב בחיי הנידון. מעתה הוא חדל לראות את אור היום".[34] אחימאיר משלב בתיאור ביקורת קשה בסגנון אירוני נוקב, על עצם הליך ההוצאה להורג המאורגנת ומתוכננת, המשפילה את האדם למדרגה של בעל חיים ("בהמה"), ששחיטתו היא מעשה מותר ושכיח; וכך הוא כותב: "אפשר לשקוע בהרהורים על רגע זה. אבל מה יכולה לספר בהמה הנתונה תחת חלף של שוחט?".[34]
- התלייה
פרוצדורת ההריגה בכלא הבריטי (וכנראה שגם באחרים) היא כנראה פרקטיקה בעלת היסטוריה ארוכה שהלכה ונשתכללה עם השנים, במילים אחרות, וכך קובע אחימאיר, כי היא "תמצית הפרקטיקה והניסיון של תליות אין־ספור במשך מאות בשנים".[36] אחד ממרכיביה המעניינים הוא השתתפותו של צוות מתואם של בעלי תפקידים אחדים, הפועלים יחדיו בעת ובעונה אחת לביצועה; אחימאיר מציין בשפה עברית מליצית שמושגיה משמשים במשמעות מהופכת, היוצרת אירוניה זהירה, כי "יקשה עלינו באמת לברר מי הוא בעצם התליין. האמנם רק מנהל הסוהר, הפותח את ריצפת הגרדום כשהוא מניע את המנוף? ב"מעבר־יבוק" זה מידי אדם לקחו חלק פעיל כמנין אנשים. זה בכה וזה בכה".[36]
אחימאיר מתאר באנושיות ואף בחמלה יחד עם אירוניה ("שושבינים"), את ההוצאה להורג. לאחר שכוסה ראשו של הנידון למוות "ועד להנעת המנוף של מכונת־התלייה עובר רק רגע קט, רגע המעבר מן החיים אל המוות. שני השוטרים, המובילים את הנידון לתלייה, הם המעלים אותו במדרגות אל הגרדום. עיניו אינן רואות, אזניו אינן שומעות ורגליו, כשני בולי עץ, אינן פועלות. הלב בוודאי פועם ביתר חוזק מן הרגיל, אך טרם חדל לפעום. ומיד כשהנידון מועלה על "הבימה", והוא עומד באמצע מתחת לוו, מתכופף אחד משני השוטרים ה"שושבינים" ובזריזות רבה הוא קושר אל רגלי הנידון מטיל־מתכת. וחברו מרים את ידיו, את ראשו ועיניו, מקמט את מצחו אל־על ומתאים את לולאת התלייה לצוואר".[34] על פי הנהלים המקובלים בתא ההוצאה להורג בתלייה: "הלולאה צריכה להתאים ולהימצא בדיוק מתחת לאוזנו השמאלית של הנידון". כך נאמר ב"רגיוליישן",... עם סיום מלאכתם יורדים שני השוטרים מן "הבימה", שעליה נשאר עומד הנידון, כשלרגליו קשור מטיל־ברזל אשר ימשוך אותו מטה, בשעה שחבל־התלייה יתהדק על צווארו. עוד השניים ממהרים לרדת, והנה כבר הניע המנהל את המנוף. רצפת "הבימה" נפתחת, נשמע קול עמום של נפילה. הנידון נשאר תלוי. הרעש של הנפילה בא בשל מטיל־הברזל הפוגע ברצפה שמתחת".[34]
- שיהוי הגופה התלויה
לאחר שהתלייה מתבצעת והנידון למוות נופח את נשמתו, עוזב צוות המצעים את תא הגרדום לשעה קלה, וזאת על פי הנהלים הרשמיים: "וכאשר התלוי נשאר תלוי, עוזבים הכל את תא־התלייה. כאמור, באופן רשמי, צריך התלוי להישאר תלוי במשך שעה תמימה. כדי שהמוות יהיה וודאי, ללא צל של ספק".[36] עם זאת, מציין אחימאיר בלשון אירונית, "השלטונות מעוניינים בהחזרת השגרה לכלא תוך זמן קצר ככל האפשר; ומכיוון "שהנידון כבר שבק חיים לכל חי מן הרגע הראשון, ואינו זקוק כלל להיות תלוי במשך שעה. והמנהל אינו מסוגל להשלים עם העובדה, שכל הסוהר הוצא ממסלולו הרגיל בשל תלייתו של "נייטיב" ["native"] מעופש זה.[37] קשה להשלים עם "רגיוליישן", שיש בו משום ביטול מלאכה למאות עבדים, ולו גם לרבע שעה. ולכן, הלכה היא שהתלוי צריך להישאר תלוי במשך שעה, אבל אין מורין כך. כעבור חצי שעה או שלושת רבעי שעה חוזרים ונכנסים לתא־הגרדום קולקטיב התליינים: המנהל, סגנו, הסרז'נט", ומוציאים הגופה בדרכה לקבורה.[36]
לאחר השיהוי נקראים בעלי תפקידים אחרים לעשות את מלאכתם; רובם ככולם אינם בריטים אלא יהודים או ערבים: הרופא בודק האם אכן הגופה חסרת חיים. ואז מורידים שוטרים את הגופה מהגרדום, ומניחים אותה בארון "אשר הוכן מבעוד מועד". והארון מוצא ממבנה הכלא אל בית הקברות.[38]
לקריאה נוספת עריכה
- בנימין אליאב, פגישות עם אחימאיר, האומה, י"ג, תשל"ה 1975, עמ' 455-446.
- יוסף נדבה (עורך), אב"א אחימאיר – האיש שהיטה את הזרם: לדמותו, לתורתו, לכתביו ולמאבקיו, תל אביב: העמותה להפצת תודעה לאומית, תשמ"ז 1987.
- יוני אביב, אב"א אחימאיר והרוויזיוניזם המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, עבודת דוקטור, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
- יוסי אחימאיר (עורך), אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ובית אבא, 2012.
- יוסף קיסטר, הגיבור וגבורת הלוחם במשנתם של ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 70-62.
- יורם ארידור, אב"א אחימאיר: על אישיותו הפוליטית, האומה, 187, תשע"ג 2012, עמ' 71-64.
קישורים חיצוניים עריכה
- רפורטז'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר) בהוצאת "חזון", תש"ז 1947, עם הערות והקדשה בכתב ידו של מאיר פיינשטיין, סימול התיק: כ 16 - 5/ 8 שייך לארכיון: עולי הגרדום, באתר ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
הערות שוליים עריכה
- ^ מהדורת תש"ז 1946, בהוצאת "חזון" כללה 184 עמודים.
- ^ אב"א אחימאיר, רפורטז'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר), תל אביב: משרד הביטחון, 1984, (להלן, רפורטז'ה, 1984), עמ' 5.
- ^ יוסף אחימאיר, "הגר הגר בתוכנו", בתוך: אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית: קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", תשע"ג 2012, עמ' 124.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 32.
- ^ 1 2 3 4 רפורטז'ה, 1984, עמ' 5.
- ^ רפורטז'ה של בחור "ישיבה" (יומן בית הסוהר) בהוצאת "חזון", תש"ז 1947, עם הערות והקדשה בכתב ידו של מאיר פיינשטיין, סימול התיק: כ 16 - 5/ 8 שייך לארכיון: עולי הגרדום, באתר ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל.
- ^ Репортаж с отсидки, באתר הספרייה הלאומית.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 103.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 64.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 12.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 121.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 14.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1984, עמ' 24-23.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 19.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 24-21.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 73.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 15.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 124-123.
- ^ 1 2 3 רפורטז'ה, 1984, עמ' 7.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1984, עמ' 17-16, 35.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 11.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 11, 13.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 34.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 9.
- ^ 1 2 למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 40.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 115.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 37.
- ^ רפורטז'ה, 1985, עמ' 59.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 77.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 65.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 61.
- ^ למשל, רפורטז'ה, 1985, עמ' 16.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 28.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 רפורטז'ה, 1984, עמ' 29.
- ^ המילה הערבית "שבאב" ("شباب") בעלת משמעויות רבות, בהן: נוער, בחורים, עבריינים, פוחזים, ואחרות.
- ^ 1 2 3 4 רפורטז'ה, 1984, עמ' 30.
- ^ המילה "נייטיב" ("native") באנגלית הייתה בשימוש אירוני וביקורתי כלפי השלטונות הבריטים הקולניאלים, שראו במקומיים או בתושבי ארצות ששלטו בהן, יהיו מוצאם האתני, דתם או השכלתם אשר יהיו, ילידים נחשלים וחסרי תרבות.
- ^ רפורטז'ה, 1984, עמ' 31-30.