פתיחת התפריט הראשי

רָפִיחַערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

רפיח
رفح
24 - Destroyed mosque.jpg
המסגד הגדול ברפיח שנהרס בהפצצת צה"ל ב-12 בינואר 2009
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
נפה רפיח
ראש העיר עיסא ח'ליל אל-נשאר[1]
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 164,000[2] (2016)
קואורדינטות 31°17′19″N 34°15′07″E / 31.288611111111°N 34.251944444444°E / 31.288611111111; 34.251944444444 
אזור זמן UTC +2

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

מבנהעריכה

רפיח מורכבת משלושה אזורים נושקים[3]:

  • העיירה - האתר ההיסטורי של העיירה המורכבת משכונות הנושאות שמות משפחה של שבטים שהתגוררו באזור כמו קישטא ושאער.
  • מחנה הפליטים - הוקם ב-1949, והתיישבו בו פליטים ממלחמת העצמאות[4]. המחנה מחולק לשכונות המסומנות באותיות: בלוק O, בלוק P, וכו'
  • שכונות חדשות שהוקמו על ידי ישראל לצורך יישוב של פליטים שפונו ממחנה הפליטים. שכונות אלו כוללות את שכונת ברזיל בדרום רפיח ושכונת תל א-סולטאן בצפונה.

היסטוריהעריכה

בתקופת הברונזהעריכה

בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, כנראה כ-2 ק"מ מדרום לתל רפיח שכנה רפיח הקדומה, יישוב חשוב על "דרך הים" (או דרך הורוס כפי שקראו לה המצרים), שלא עברה ממש בקרבת החוף מחמת רצועת החולות הנודדים. אזור עזה, שבגבול הדרומי של ארץ כנען, היה לאחד ממעוזי השלטון המצרי, כולל רפיח, תל אל-עג'ול, שיח' זוויד, תל שרוחן ובמיוחד עזה, שהייתה לבירת השלטון המצרי בכנען. קטע זה של הדרך היה חיוני ביותר למצרים, ולכן הוקמה לאורכו שורה של מבצרים, תחנות דרך ובארות מים במרחקים קבועים, במגמה להקל את המעבר של הצבא המצרי. תחותמס השלישי (המאה ה-15 לפנה"ס) עבר בה בדרכו לכיבוש תל מגידו. העיר מוזכרת בפפירוס אנסטאזי א' מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס), הכותב מתאר אתרים ברחבי האימפריה, מתאר את העיר רפיח, את ביצוריה ואת מיקומה הגאוגרפי ביחס לעזה[5]. מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס). התעודה המקיפה ביותר, המתארת את "דרך הים", הוא הקטע הגיאוגראפי שבאיגרת הסופר המצרי חורי מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס)[6].

בתקופת הברזלעריכה

הפעילות הדיפלומטית והצבאית של מצרים בראשית תקופת הברזל א' מלמדת שאפשרות התנועה לאורך "דרך הים" מתחנה אל תחנה, נשמרה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת, לפחות כל זמן שמצרים נכחה בדרום ארץ כנען (1133 לפסה"נ בערך). אחר כך עוברת רפיח לשליטת הפלשתים, בגבולה הדרומי של ממלכתם. בשנת 925 לפנה"ס עצר בה צבאו של שישק במסעו לארץ ישראל[7].

עלייתו של סרגון השני, מלך אשור לשלטון (705-721 לפסה"נ) לוותה במרידות ברחבי האימפריה, וביניהן זו של עזה בשנת 720 לפנה"ס. חנון מלך עזה הצטרף לקואליציה סורית-ארץ ישראלית שבראשה עמד יאובידי מלך חמת, ושנתמכה על ידי מצרים. המרד של עזה דוכא בקרב שנערך ליד רפיח, וחנון הובל לאשור כבול בשלשלאות. מפקד הכח המצרי שנשלח לעזרת חנון, נמלט בחזרה למצרים. רפיח נהרסה ותושביה הוגלו. במסעו השני לפלשת (716 לפסה"נ) מספר סרגון השני שהגלה אוכלוסייה אל נחל מצרים והושיב אותה באזור. מהלכיו של סרגון נועדו ליצור אזור חיץ עם גבול מצרים, שתושביו נאמנים לאשור[7].

במסעו העשירי, שנערך בשנת 671 לפני סה"נ, כבש אסרחדון את מצרים. הוא מודיע, כי בדרכו עבר ברפיח שבקרבת נחל מצרים והמשיך עד מצרים[8].

בתקופה ההלניסטיתעריכה

  ערך מורחב – קרב רפיח

בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל במקום התרחש קרב רפיח, שהיה קרב מכריע במלחמה הסורית הרביעית בין תלמי הרביעי ממצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מהאימפריה הסלאוקית. הקרב נערך ביום ה-22 ביוני 217 לפנה"ס, ליד רפיח, ובעקבותיו זכו המצרים לשוב ולשלוט על קוילה-סוריה[9].

בתקופה הרומית והביזנטיתעריכה

בשנת 100 לפנה"ס כבש אותה אלכסנדר ינאי, והרס אותה. המצביא הרומי אולוס גביניוס בנה אותה מחדש בשנת 61 לפנה"ס, כחלק ממשימתו לחזק את האחיזה הרומית לאורך חופי הים התיכון.

יוסף בן מתתיהו כתב תיאור של מסע צבא רומא תחת פיקודו של טיטוס מצרים לעזה. ביום אחד עבר את המרחק מפלוסיום עד מקדש זאוס קסיוס, ביום השני הגיע לאוסטרקינה, ביום השלישי הגיע אל אל-עריש, ביום הרביעי הגיע אל רפיח, וביום החמישי הגיע אל עזה[10].

בתקופה הביזנטית, הייתה רוב האוכלסייה הפכה נוצרית ובעיר שכן הגמון.

בתקופה המוסלמית המוקדמת והצלבניתעריכה

בסוף התקופה הביזנטית, לאורך החוף, החלו חולות שפת הים נסחפים לפנים הארץ, מכסים את האדמה החקלאית ויישובים רבים לאורך החוף חדלו להתקיים. מיפו דרומה עמדו על תלן רק הערים אשקלון, עזה ורפיח, כשהן מוציאות מחייתן מן הרצועה הצרה של אדמה פורייה שמאחורי החולות, ממסחר ומן השיירות העוברות למצרים וממנה בדרך הצפונית של מדבר סיני. בתקופה המוסלמית המוקדמת, בשנת 634, נכבשה העיר הערבים שהפכו אותה לעיר מסחר פורחת בנתיבי הסחר שלהם.

חודש אחרי כיבוש ירושלים בשנת 1099 בידי הצלבנים נכבש האזור בידיהם, אך הם העיר אשקלון, שהייתה העיר הגדולה והמבוצרת באזור, נשארה בשליטת השושלת הפאטמית. רק לאחר חמישים שנים של מאבק הכניעו את אשקלון, כאשר קודם כבר כבשו את עזה ורפיח מדרום[11].

 
מעבר רפיח

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

  ערך מורחב – קרב רפיח (1917)

במלחמת העולם הראשונה הבריטים, שהתקדמו דרך מדבר סיני, הניחו גם מסילת עד רפיח, ומאפריל 1917 החלו מניחים משם שלוחה מזרחה עד לעין הבשור. לאחר נפילת באר שבע המשיכו הבריטים את הנחת המסילה עד לביר אבו רקייק ("מחנה תימן" כיום), שם התחבר הקו אל המסילה התורכית. קו באר שבע - רפיח נחנך רשמית ב-8 במאי 1918 בטקס, שאליו הגיע ברכבת מהודרת מרפיח המושל הצבאי של הארץ, הקולונל אלפרד פארקר, יחד עם שיח'ים בדווים. קבלת הפנים החגיגית נערכה בתחנת הרכבת של באר שבע בליווי תזמורת צבאית. לאחר חנוכת הקו היתה התחנה בבאר שבע לתקופת מה לצומת רכבות מרכזי בארץ: ממנה יצאו רכבות מערבה, לרפיח (ומשם למצרים או ליפו), צפונה לירושלים, ודרומה לניצנה. המסילה מרפיח נסללה ברוחב של 143.5 ס"מ, ואילו רוחב המסילה התורכית היה 105 ס"מ. כדי שגם קרונות תורכיים יוכלו לנוע בקו זה, הוסיפו הבריטים בין הפסים פס שלישי. וכך נוצר מצב שהיה יחיד במינו בתולדות הרכבות בארץ ישראל, הרכבות מבאר שבע היו מורכבות לפעמים בעת ובעונה אחת מקרונות בריטיים ותורכיים גם יחד, וכל קרון נע על מסילה ברוחב שונה. אך ב-1919 נעקרו הפסים התורכיים, וכך נותרה באר שבע מחוברת במסילת ברזל רק עם רפיח[12]. תושבים מח'אן יונס עיבדו במקום חלקות קרקע ולעיתים התגוררו במקום בעונת העבודה החקלאית[13]. לאחר שהאזור נכבש על ידי הבריטים בקרב רפיח (1917), החל להתגבש במקום יישוב של קבע. תרמה לכך הקרבה למחנות הצבא הבריטי והקרבה לגבול בין ארץ ישראל ומצרים. חלק מהחנויות במקום נבנו ממש על הגבול, על מנת להקשות על גביית מכס. כך, בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית רפיח 600 תושבים ובשנת 1948 הגיעה האוכלוסייה ל-2,500 תושבים. רוב האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות וגידול צאן. הבתים במקום נבנו בתחילה בפיזור רב זה מזה, אך עם הזמן התגבשו במקום רחובות מסודרים שלאורכם בתים. רובה של רפיח היה בצד הארצישראלי של הגבול, בעוד תחנת הרכבת נמצאה בצד המצרי של הגבול[13]. בשנת 1946 שכן ברפיח מחנה מעצר, אליו הועברו רבים מעצורי "השבת השחורה". מחנות רפיח, אליהם הועבר ציוד רב במהלך סיום המנדט, היו השטח האחרון אותו פינו הבריטים בארץ ישראל, ביולי 1948.

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, העיר נכללה בשטח המדינה הערבית ועברה לשליטת מצרים עם נסיגת הצבא הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות התנהלו בסביבות העיר קרבות בין צה"ל לצבא המצרי. בשנת 1967 מנתה אוכלוסיית רפיח 55,000 תושבים. במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל (בעיקר אוגדה 77 ואוגדה 84) לצפון סיני.

לאחר 1967עריכה

בעקבות מלחמת ששת הימים עברה העיר לשליטת ישראל. בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנה הפליטים ברפיח, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. ישראל הקימה שתי שכונות חדשות: שכונת ברזיל ושכונת קנדה בסיני[14]. שכונת ברזיל נקראה על שם מחנה של חיילי כוח החירום של האומות המאוחדות מברזיל שהיה במקום. ישנן גרסאות שונות למקור השם שכונת קנדה. ישנם מקורות המציינים שהיה במקום מחנה של חיילים מקנדה. מקור אחר גורס כי המדובר בבדיחה. לשכונת קנדה בסיני עברו בשנים 1975-1973 כ-500 משפחות מורחבות של כ-5,000 תושבים ממחנה רפיח[15]. עם נסיגת ישראל מסיני על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים, נחצתה רפיח, וחלקה שמדרום מערב לקו הגבול הבינלאומי עבר לשליטת מצרים. על פי ההסכם, מצרים הייתה אמורה לממן את יישובם מחדש של תושבי שכונת קנדה בסיני בתל א-סולטאן, שנודע כשכונת קנדה החדשה. תהליך היישוב מחדש החל בשנת 1989 ונמשך עד שנת 2000 במימון של קנדה וכווית[16].

ברבות השנים חפרו מבריחים, מתחת לגבול הבינלאומי, מנהרות שקישרו את שני חלקי העיר ושימשו להברחת סחורות ואנשים.

לאחר הסכם אוסלועריכה

עם הקמת הרשות הפלסטינית הועברה העיר לשליטת הרשות, כשלכל אורך הגבול הבינלאומי נקבעה רצועה צרה ("ציר פילדלפי") שבשליטת ישראל. רצועה זו נועדה ליצור חיץ בין רצועת עזה ובין מצרים. חיץ זה נוצר במידה חלקית בלבד, משום שמנהרות המבריחים, שעברו מתחת לחיץ זה, שימשו להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה. אזור "ציר פילדלפי" היווה בכל שנות האינתיפאדה השנייה אזור לחימה בין צה"ל לפלסטינים. ב-12 במאי 2004 נפגע נגמ"ש של צה"ל שנסע בציר פילדלפי ועסק בפיצוץ מנהרות, וחמשת חייליו נהרגו. בעקבות זאת יצא צה"ל ל"מבצע קשת בענן" - מבצע רחב היקף ברפיח[17], שבו, על-פי הודעת מפקד אוגדת עזה, נהרגו 41 מחבלים ו-12 אזרחים, אותרו שלוש מנהרות ונהרסו 56 בתים. הנזק שנגרם לפלסטינים גרר ביקורת בינלאומית. המבצע העלה לסדר היום את בעיית "ציר פילדלפי" בתוכנית ההתנתקות. ב-23 בינואר 2008 פרצו הפלסטינים ברפיח מצד ישראל את הגבול עם מצרים במעבר רפיח, ובכך איפשרו למצרים להעביר מזון ואולי אף נשק לרצועת עזה.

במהלך מבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008, היו מנהרות ההברחה המובילות לרפיח יעד מרכזי לתקיפות חיל האוויר הישראלי. בנוסף לתקיפת המנהרות בציר פילדלפי, הוחרבו, על פי צה"ל, מאות בתים שאל חלקם הובילו מנהרות.

במהלך מבצע צוק איתן, שהחל ב-8 ביולי 2014, חיילי כוחות צה"ל נכנסו אל תחומי העיר בניסיון לנטרל מחבלי חמאס. ב-24 ביולי, כ-150 פלסטינים מאזור העיר, בהם מחבלים, הסגירו את עצמם בלילה לידי כוחות חטיבת גבעתי ששהו בעיר. במהלך הפסקת אש הומניטרית שהחלה ב-08:00 בבוקר של יום ה-1 באוגוסט 2014, מחבלי חמאס ששהו בעיר הגיחו מפירי מנהרות ותקפו את כוח פלס"ר גבעתי ששהו בעיר, במהלך ההיתקלות נהרגו 3 מחיילי הכוח לרבות מפקדם. עקב התקרית והחשש לחטיפת אחד מהחיילים, הופעל נוהל חניבעל שבמהלכו הומטרה אש כבדה מאוד על העיר שהביאה למותם של למעלה מ-70 פלסטינים, תושבי רפיח. ביום המחרת כוח צה"ל המשיך לתקוף בעיר והרג עוד 35 פלסטינים. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר עם סיום הפעילות הקרקעית בשעות הערב של יום ה-2 באוגוסט.

באוקטובר 2014 החלה ממשלת מצרים בהקמת אזור חיץ ברוחב של כ–500 מטר באורך של 14 ק"מ, לאורך גבול רצועת עזה[18] תחילה פונו 120 בתים ברפיח המצרית במסגרת מאבק הממשל במנהרות מרצועת עזה, ואחר כך כ-880 בתים נוספים כשרוחב הרצועה גדל לקילומטר[19][20]. באוגוסט 2015 החלה מצרים לחפור בריכות דגים בגבול עם עזה כדי להרוס מנהרות הברחה[21].

תל א-סולטאןעריכה

בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית, בין השאר הוקמה בדרך זו שכונת קנדה ברפיח מצידו המצרי של הגבול[22]. במהלך שיחות השלום, התעקשה מצרים שקו הנבול בין ישראל למצרים יעבוד בדיוק בתוואי הגבול הבינלאומי - קו עקבה רפיח, שנקבע 75 שנה לפני כן, בשנת 1906 בין האימפריות הבריטית והאימפריה העות'מאנית, מבלי להתחשב במציאות שהשתנתה בינתיים. העיר התפשטה על ומעבר לקו הגבול הבינלאומי ההיסטורי כבר החל מתקופת המנדט. ובמיוחד במהלך השנים שישראל שלטה ברפיח וצפון סיני (בין 1967 ל-1982), בנוסף, כאמור הקימה ישראל שכונה חדשה לפליטי רפיח - שכונת קנדה, בצדו המצרי של הגבול. שטח השיפוט של העיר רפיח באותה עת היה 14,000 דונם. קו הגבול החדש חצה אותה לאורך 5 ק"מ והשאיר 20% מתושביה בצד המצרי, מאות בתים נבנו ממש על הגבול[23][24].

בינואר 1982 החלה הקמת ציר פילדלפי והגדר לאורכו[25]. בהסכם השלום נקבע שתושבי שכונת קנדה יעברו לצד הישראלי לשכונה חדשה ב"תל סולטאן" בצפון מערב רפיח[26][27]. עבודות ההקמה של ציר פילדלפי נמשכו עד אפריל 1983, במהלכם פונו ונהרסו 330 בתים, נוצרה רצועה ברחוב 40 מטר, נבנתה גדר מערכת אלקטרונית והוקם מעבר רפיח שסביבו 4 גדרות. למפונים שביתם נהרס הוקצו מגרשים חדשים ב"תל סולטאן". תושבים רבים נשארו בצד המצרי, כולל תושבי שכונת קנדה, שהקמת השכונה החדשה עוברם לא הושלמה, מצבם הכלכלי התדרדר במהירות מאחר שנותקו ממקורות הפרנסה שלהם[28]. הכשרת שטח ב"תל סולטאן" לתושבי שכונת קנדה החלה ב-1986[29][30]. אך מעבר התושבים התעכב בגלל מחאות של מתנחלי גוש קטיף[31]. כמה מחברי הכנסת של הליכוד גם הצטרפו למחאות למרות שהמהלך היה חלק מהסכם השלום[32] רק ב-1989 החלו המעבר לתל א-סולטאן[33][34]. מתנחלי גוש קטיף שוב החלו בפעולות מחאה[35], ב-13 בדצמבר 1989 פלשו למחנה והחלו לחבל בתשתיות המים והחשמל שהוקמו בו[36]. מספר ימים אחר כך גרמו נזקים לשתי בתים בשכונה[37].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עמית כהן, ארגון חמאס חוגג: 20 שנות טרור, באתר nrg‏, 14 בדצמבר 2007
  2. ^ Localities in Rafah Governorate by Type of Locality and Population Estimates, 2007-2016
  3. ^ Human Rights Watch (Organization), Razing Rafah: mass home demolitions in the Gaza Strip, 2004, page 31
  4. ^ מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956
  5. ^ עידו קוך, צלה של מצרים : מפגשים בין-תרבותיים בדרום-מערב כנען בתקופת הברונזה המאוחרת ובראשית תקופת הברזל, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2018, עמוד: 60
  6. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1987, עמוד:35
  7. ^ 7.0 7.1 אירית יזרסקי, תולדות צפון סיני בתקופת הברזל –היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ינואר 2003
  8. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1987, עמוד:305
  9. ^ אלעזר גלילי, מערכת רפיח - 217 לפנה"ס, טקטיקה, אסטרטגיה ולוגיסטיקה בעולם ההלניסטי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1999
  10. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ד', יא, ה
  11. ^ יהושע פראוור, הצלבנים : דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים, מוסד ביאליק , 1985, עמוד: 37
  12. ^ גדעון ביגר ואלי שילר, באר שבע ואתריה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1991 עמוד:100
  13. ^ 13.0 13.1 יוסף ברסלבסקי, רפיח, דבר, 12 ביולי 1946
  14. ^ דני צדקוני, מה שנשאר משיקום הפליטים, דבר, 10 בפברואר 1982
  15. ^ Dick Doughty, Mohammed El Aydi, Gaza: legacy of occupation--a photographer's journey, Kumarian Press‏, 1995, page xxii
  16. ^ Oroub El-Abed, Unprotected: Palestinians in Egypt since 1948, IDRC, 2009, pages 2000-2001
  17. ^ ארנון רגולר, צה"ל לקראת התקפה נרחבת ברפיח, מאות עזבו בתיהם, באתר הארץ, 18 במאי 2004
  18. ^ ג'קי חורי, מצרים החלה בהקמת אזור חיץ מהרצועה: בתים נהרסו, מאות תושבים עזבו, באתר TheMarker‏, 29 באוקטובר 2014
  19. ^ ג'קי חורי, מצרים מכפילה לקילומטר את אזור החיץ בינה לבין רצועת עזה, באתר TheMarker‏, 17 בנובמבר 2014
  20. ^ ג'קי חורי, מצרים מרחיבה את אזור החיץ ברפיח המצרית ומפנה תושבים לעיר חדשה שתוקם בסמוך, באתר TheMarker‏, 12 בינואר 2015
  21. ^ אי-פי, מצרים החלה לחפור בריכות דגים בגבול עם עזה כדי להרוס מנהרות הברחה, באתר TheMarker‏, 31 באוגוסט 2015
  22. ^ דני צדקוני, מה שנשאר משיקום הפליטים, דבר, 10 בפברואר 1982
  23. ^ דני צידקוני, עיר חצויה - מצוקתם של תושבי רפיח שגבול השלום יחלק את עירם, דבר, 15 בינואר 1982
  24. ^ דני רובינשטיין, הגבול חוזר לרפיח, דבר, 29 בינואר 1982
  25. ^ יוסף פריאל, הד רב בארה"ב לפרשת חלוקתה של רפיח, דבר, 24 בינואר 1982
  26. ^ ישראל תציע למצרים חילופי שטחים מצומצמים , דבר, 18 בינואר 1982
  27. ^ מצרים הסכימה לפינוי ציוד גם אמרי הנסיגה, דבר, 19 בינואר 1982
  28. ^ בוקי נאה, השלום הרג את רפיח, מעריב, 23 במאי 1983
  29. ^ עזה: מתחיל שיקום הפליטים ממצרים, מעריב, 15 באפריל 1986
  30. ^ רפאל מן, מיליון וחצי דולר הושקעו בהכשרת תל־סולטן, מעריב, 19 במאי 1986
  31. ^ עזרא ינוב, בגוש קטיף מוחים על הכוונה להחזיר 5000 פלשתינים לתל-סולטן, מעריב, 11 באפריל 1986
  32. ^ יהושע ביצור, חברי הליכוד "יוצאים לקרב" בתל סולטן, מעריב, 12 במאי 1986
  33. ^ עזרא ינוב, מרידור: "לישראל אינטרס חשוב מאד לקיים ההסכם עם מצרים", מעריב, 15 בדצמבר 1989
  34. ^ משפחות ממחנה פליטים ליד רפיח עוברות לישראל, אורי בינדר, מעריב, 20 ביולי 1989
  35. ^ עזרא ינוב, עצרת מחאה בחוף עזה נגד העברת פלשתינים לתל-סולטן, מעריב, 7 בדצמבר 1989
  36. ^ מתנחלים: פלשנו לתל סולטן, מעריב, 13 בדצמבר 1989
  37. ^ תושבים מקטיף חיבלו בשכונת תל סולטן, מעריב, 19 בדצמבר 1989