ויקיפדיה

רצח יוליוס קיסר

יוליוס קיסר נרצח על ידי קבוצת סנאטורים באידו של מארס (15 במרץ) של שנת 44 לפני הספירה במהלך פגישת הסנאט הרומי בקוריה של פומפיוס של תיאטרון פומפיוס ברומא, שם דקרו הסנאטורים את קיסר 23 פעמים. הם טענו שהם פועלים בשל חשש שריכוז הכוח חסר התקדים של קיסר במהלך הדיקטטורה שלו מערער את הרפובליקה הרומית. לפחות 60 עד 70 סנאטורים היו שותפים לקשר, בראשם מרקוס יוניוס ברוטוס, גאיוס קסיוס לונגינוס ודקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס. למרות מותו של קיסר, הקושרים לא הצליחו לשקם את מוסדות הרפובליקה. ההשלכות של ההתנקשות הובילו למלחמת אזרחים ובסופו של דבר לתקופת הפרינקיפט של האימפריה הרומית.

רצח יוליוס קיסר
איור משנת 1888 המתאר את רצח יוליוס קיסר
איור משנת 1888 המתאר את רצח יוליוס קיסר
תאריך 15 במרץ 44 לפני הספירה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום תיאטרון פומפיוס, רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
מטרה יוליוס קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°53′43″N 12°28′37″E / 41.89528°N 12.47694°E / 41.89528; 12.47694
סוג התנקשות, קשירת קשר, פיגוע דקירה, רצח פוליטי עריכת הנתון בוויקינתונים
נשק סכין עריכת הנתון בוויקינתונים
הרוגים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מבצע Liberatores, גאיוס קסיוס לונגינוס, Tillius Cimber, דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, מרקוס יוניוס ברוטוס, פובליוס סרוויליוס קסקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סיבות עריכה

 
מטבע אידו של מארס (אנ'), דנאריוס המתאר את ברוטוס שהוטבע בשנים 43–42 לפני הספירה. הצד האחורי מציג פילאוס (אנ') בין שני פגיונות, עם הכיתוב EID MAR (Eidbus Martiis - על אידו של מארס), המנציח את הרצח.[1]
 
פסל אפשרי של יוליוס קיסר, דיוקן משיש לאחר מותו, 44–30 לפני הספירה, מוזיאון פיו-קלמנטינו, מוזיאוני הוותיקן.

קיסר שירת את הרפובליקה הרומית במשך שמונה שנים במלחמת גאליה, וכבש במלואו את אזור גאליה (צרפת של ימינו). לאחר שהסנאט הרומי דרש מקיסר לפרק את צבאו ולחזור הביתה כאזרח, הוא סירב, חצה את הרוביקון עם צבאו והכניס את רומא למלחמת האזרחים של יוליוס קיסר בשנת 49 לפנה"ס. לאחר שהביס את אחרוני האופוזיציה, מונה קיסר לדיקטטור פרפטו (Dictator perpetuo, "דיקטטור לנצח") בתחילת שנת 44 לפנה"ס.[2] ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס מתאר שלוש תקריות שהתרחשו מ-45 עד 44 לפני הספירה כגורמים הסופיים לרצח קיסר - "שלושת הקשים ששברו את גב הגמל" מבחינת חלק מהרומאים.[3]

התקרית הראשונה התרחשה בדצמבר 45 לפנה"ס או בתחילת 44 לפנה"ס.[3] על פי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, לאחר שהסנאט הצביע בעד הענקת תארים רבים לקיסר, הם החליטו להציגם בפניו באופן רשמי, וצעדו כמשלחת סנאטורית למקדש ונוס גנטריקס.[4] כשהם הגיעו, הגינונים חייבו את קיסר לקום כדי לברך את הסנאטורים, אך הוא לא קם. הוא גם התבדח על החדשות שלהם, ואמר שצריך לקצץ את כבודו במקום להגדיל.[5] ההיסטוריון הרומי סווטוניוס כתב (כמעט 150 שנה מאוחר יותר) שקיסר לא הצליח לקום במקדש, בין אם נעצר על ידי הקונסול לוקיוס קורנליוס בלבוס או בין אם נרתע מהרעיון שעליו לקום.[6] בכך שדחה למעשה מתנה סנאטורית ולא הכיר בנוכחות המשלחת עם נימוסים נאותים, עשה קיסר את הרושם העז שכבר לא אכפת לו מהסנאט.[5]

התקרית השנייה התרחשה בשנת 44 לפני הספירה. יום אחד בינואר גילו הטריבונים גאיוס אפידיוס מרולוס ולוקיוס קסטיוס פלאבוס עטרה על ראש פסלו של קיסר על הרוסטרה בפורום רומאנום.[5] לפי סווטוניוס, הטריבונים הורו להסיר את העטרה כיוון שהייתה סמל ליופיטר ולמלוכה.[7] איש לא ידע מי הניח את הכתר, אבל קיסר חשד שהטריבונים ארגנו את הופעתו כדי שיהיה להם הכבוד להסירו.[5] העניינים הסלימו זמן קצר לאחר מכן ב-26 בינואר, כאשר קיסר רכב על סוס לרומא בוויה אפיה.[8] כמה חברים מהקהל קיבלו את פניו בתור רקס ("מלך"), וקיסר השיב להם: "אני לא רקס, אלא קיסר" ("Non sum Rex, sed Caesar").[9] זה היה משחק מילים, מפני ש"רקס" היה שם משפחה וגם תואר לטיני. הטריבונים מרולוס ופלאבוס לא היו משועשעים, והורו לעצור את האיש שצעק ראשון "רקס". בישיבת סנאט מאוחרת יותר האשים קיסר את הטריבונים בניסיון ליצור לו התנגדות, והוציא אותם מתפקידם ומחברות בסנאט.[8] הפלבס הרומי לקח ברצינות את הטריבונים שלהם כנציגי פשוטי העם, ומעשיו של קיסר נגד הטריבונים הציבו אותו בצד הלא נכון של דעת הקהל.[10]

התקרית השלישית התרחשה בפסטיבל הלופרקליה, ב-15 בפברואר 44 לפנה"ס. מרקוס אנטוניוס, שנבחר לקונסול שותף עם קיסר, טיפס על הרוסטרה והניח עטרה על ראשו של קיסר, ואמר "העם נותן לך את זה דרכי". בעוד כמה מחברי הקהל מחאו כפיים, רובם הגיבו בשתיקה. קיסר הסיר את העטרה מראשו, אך אנטוניוס שוב הניח אותה עליו כדי לקבל את אותה תגובה מהקהל.[11] לבסוף הניח קיסר את העטרה בצד כדי להשתמש בה כקורבן ליופיטר אופטימוס מקסימוס.[7] "יופיטר לבדו הוא מלך הרומאים", אמר קיסר, שזכה לתגובה נלהבת מהקהל.[11] באותה תקופה רבים האמינו שדחייתו של קיסר את העטרה היא דרכו לראות אם יש לו מספיק תמיכה כדי להפוך למלך, ובזו לו על כך.[12]

לפי סווטוניוס, רצח קיסר התרחש בסופו של דבר בעיקר בשל חששות שהוא רצה להכתיר את עצמו למלך רומא.[13] חששות אלה החריפו בעקבות "שלושת הקשים" של 45 ו-44 לפני הספירה. בתוך כמה חודשים בלבד, קיסר לא כיבד את הסנאט, הסיר את הטריבונים של העם והשתעשע במלוכה. בפברואר נולד הקשר שגרם להתנקשות בו.[12]

קשר עריכה

 
העיר רומא, 44 לפני הספירה

הקשר להתנקש בחיי יוליוס קיסר החל בפגישה בין קסיוס לונגינוס לגיסו מרקוס ברוטוס[14] בערב ה-22 בפברואר 44 לפנה"ס,[15] כאשר לאחר דיון מסוים הסכימו השניים שיש לעשות משהו למנוע מקיסר להפוך למלך הרומאים.[16]

לאחר מכן החלו שני הגברים לגייס אחרים. אף על פי שנדרש רק אדם אחד כדי לרצוח אדם אחר, ברוטוס האמין שכדי שרצח קיסר ייחשב כסילוק לגיטימי של עריץ שנעשה למען ארצם, הוא חייב לכלול מספר רב מהאנשים המובילים ברומא.[17] הם ניסו להגיע לאיזון, ושאפו לגייס מספיק גברים כדי להקיף את קיסר ולהילחם בתומכיו, אך לא יותר מדי כך שיסתכנו בחשיפת הקשר. הם העדיפו חברים על פני מכרים ולא גייסו לא צעירים פזיזים ולא זקנים חלשים. בסופו של דבר גייסו הקושרים סנאטורים קרובים לגיל ארבעים, כמותם. הגברים העריכו כל מתגייס פוטנציאלי בשאלות תמימות לכאורה.[18] המקורות העתיקים מדווחים כי בסופו של דבר בערך שישים עד שמונים קושרים הצטרפו למזימה.[19]

הקושרים הבולטים כללו את פקוביוס לאבאו, שהשיב בחיוב ב-2 במרץ כאשר ברוטוס שאל אותו אם כדאי לאדם לסכן את עצמו על מנת להתגבר על אנשים מרושעים או טיפשים;[20] דקימוס ברוטוס, שהצטרף ב-7 במרץ לאחר שפנו אליו לאבאו וקסיוס;[21] גאיוס טרבוניוס, [22] טיליוס סימבר, מינוסיוס בסיליוס והאחים קסקה (פובליוס ועוד ששמו לא ידוע), כולם אנשים משורותיו של קיסר עצמו;[23] ופונטיוס אקילה, שהושפל אישית על ידי קיסר.[24] על פי ניקולאוס איש דמשק, הקושרים כללו את חייליו, הקצינים ומקורביו האזרחיים של קיסר, ובעוד שחלקם הצטרפו לקנוניה עקב דאגות לגבי הסמכותנות של קיסר, לרבים היו מניעים אינטרסנטיים כמו קנאה: הרגשה שקיסר לא גמל להם מספיק או נתן יותר מדי כסף לתומכיו לשעבר של פומפיוס.[25] הקושרים לא נפגשו בגלוי אלא התאספו בחשאי זה בביתו של זה ובקבוצות קטנות על מנת לגבש תוכנית.[26]

ראשית דנו הקושרים בצירוף שני גברים נוספים למזימה. קיקרו, הנואם המפורסם, זכה לאמון הן מקסיוס והן מברוטוס, ולא הסתיר כי הוא רואה את שלטונו של קיסר מדכא. הוא היה פופולרי בקרב פשוטי העם והייתה לו רשת גדולה של חברים שהייתה יכולה לעזור למשוך אחרים לקשר.[16] עם זאת, הקושרים ראו את קיקרו זהיר מדי; באותו זמן הוא היה בין יותר משישים, והקושרים חשבו שהוא צפוי לתעדף את הבטיחות על המהירות בעת תכנון ההתנקשות.[27] לאחר מכן שקלו הקושרים לצרף את מרקוס אנטוניוס בן ה-39 ואחד הגנרלים הטובים ביותר של קיסר.[28] הקושרים הסכימו לנסות לגייס אותו עד שגאיוס טרבוניוס גילה שפנה אישית לאנטוניוס בקיץ הקודם וביקש ממנו להצטרף לקשר אחר לשים קץ לחייו של קיסר, ואנטוניוס דחה אותו. הדחייה הזו לקנוניה הישנה גרמה לקושרים להחליט שלא לגייס את אנטוניוס.[29]

לקושרים עלה רעיון חדש. אנטוניוס היה חזק בשל היכרותו עם החיילים ובזכות היותו קונסול. אם אנטוניוס לא היה מצטרף אליהם, אז עליהם לרצוח גם את אנטוניוס, פן יפריע לקשר.[29] בסופו של דבר הרעיון הורחב ופיצל את הקושרים לשני פלגים. האופטימאטים, "הגברים הטובים ביותר" של רומא,[30] רצו לחזור לאיך שהיו לפני קיסר. רצון זה גרר הכרח לרצוח את קיסר וגם את הסובבים אותו, כולל אנטוניוס, וביטול הרפורמות שלו.[26] תומכיו לשעבר של קיסר מבין הקושרים לא הסכימו לכך. הם אהבו את הרפורמות של קיסר, ולא רצו טיהור של תומכיו של קיסר. עם זאת, גם הם הסכימו להרוג את אנטוניוס.[31]

ברוטוס לא הסכים עם שני הפלגים. הוא טען שצריך להרוג את קיסר ולא לעשות שום דבר אחר. הוא אמר שעל מנת לטעון שהם פועלים בשם עקרונות החוק והצדק, להרוג את אנטוניוס לא יהיה צודק. בעוד שרצח קיסר ייחשב כהרג של עריץ, הריגת תומכיו תיראה רק כטיהור פוליטי ועבודתם של תומכיו לשעבר של פומפיוס. ברוטוס טען כי הגבלת הקשר לרצח קיסר ושמירה על הרפורמות שלו יבטיחו את תמיכת העם הרומי. הטיעון שלו שכנע את הקושרים האחרים, והם החלו לתכנן תוכניות להתנקשות בקיסר.[32]

הקושרים האמינו שלמיקום ולדרך בהם יתנקשו בקיסר תהיה השפעה. למארב באזור מבודד תהיה השפעה שונה על דעת הקהל מאשר רצח בלב רומא. הקושרים העלו מספר רעיונות להתנקשות. הם שקלו התקפה על קיסר בזמן שהוא הולך בוויה סקרה, "הרחוב הקדוש". רעיון נוסף היה לתקוף אותו במהלך הבחירות לקונסולים חדשים. הקושרים ימתינו עד שקיסר יתחיל לחצות את הגשר אותו חצו כל הבוחרים כחלק מהליך הבחירות,[33] ולאחר מכן יפילו אותו מעל למים, שם יהיו קושרים שיחכו לו עם פגיונות שלופים. תוכנית אחרת הייתה לתקוף את קיסר בקרב גלדיאטורים, שם אף אחד לא יחשוד בגברים חמושים.[34]

לבסוף, מישהו העלה את הרעיון לרצוח את קיסר באחת מישיבות הסנאט.[34] לכל שאר התוכניות היה חסרון אחד: בעוד שלקיסר לא היו שומרי ראש רשמיים, הוא ביקש מחבריו להגן עליו בפומבי. רוב החברים הללו היו מרשימים ומסוכנים למראה והקושרים חששו שהם יפריעו להתנקשות בחייו של קיסר. מכיוון שרק סנאטורים הורשו להיכנס לבית הסנאט, לרעיון זה לא נלווה החיסרון.[35] היו גם שאמרו כי רצח של עריץ לעיני הסנאט לא ייראה כמזימה פוליטית, אלא כמעשה אצילי, שנעשה למען ארצם.[36] הקושרים החליטו בסופו של דבר על תוכנית זו כתוכנית הפעולה. קיסר יעזוב את העיר ב-18 במרץ כדי לצאת למסע צבאי נגד הגטים והפרתים. ישיבת הסנאט האחרונה לפני תאריך זה הייתה ב-15, אידו של מארס, ולכן בחרו הקושרים בתאריך זה כיום ההתנקשות.[34]

בימים שקדמו לרצח, קיסר לא היה מודע לחלוטין למה שתוכנן. לפי ההיסטוריון הקדום פלוטרכוס, רואה הזהיר את קיסר שחייו יהיו בסכנה לא יאוחר מאידו של מארס.[37] בנוסף, ב-1 במרץ צפה קיסר בקסיוס מדבר עם ברוטוס בבית הסנאט ואמר לעוזרו, "מה אתה חושב שקאסיוס זומם? אני לא אוהב אותו, הוא נראה חיוור."[38]

יומיים לפני ההתנקשות נפגש קסיוס עם הקושרים ואמר להם שאם מישהו יגלה את התוכנית, עליהם להפנות את סכיניהם לעצמם, כלומר להתאבד.[39]

אידו של מארס עריכה

 
איור כתב יד בחיתוך עץ של ההתנקשות מאת יוהנס זיינר, 1474

באידו של מארס 44 לפנה"ס התכנס הסנאט בבית הסנאט של פומפיוס שבתיאטרון פומפיוס, לישיבת הסנאט. בדרך כלל הסנאטורים היו נפגשים בפורום רומאנום, אך קיסר מימן שחזור של הפורום ולכן הסנאטורים נפגשו במקומות אחרים ברחבי רומא, וזה היה אחד מהם.[40] בתיאטרון התנהלו משחקי גלדיאטורים, ודקימוס ברוטוס, בעל חברת גלדיאטורים, הציב אותם בפורטיקו של פומפיוס, הממוקם אף הוא בתיאטרון פומפיוס.[41] הגלדיאטורים יכלו להועיל לקושרים: אם יתפתח קרב להגן על קיסר, הגלדיאטורים יכלו להתערב, גם במקרה שקיסר היה נהרג אך הקושרים היו מותקפים. מכיוון שאי אפשר היה להיכנס לבית הסנאט מבלי לעבור דרך הפורטיקו, הגלדיאטורים יכלו לחסום את הכניסה במידת הצורך.[42]

הסנטורים המתינו לבואו של קיסר, אך הוא לא הגיע. הסיבה לכך היא שמוקדם באותו בוקר התעוררה קלפורניה, אשתו של קיסר, מסיוט. היא חלמה שהיא מחזיקה בזרועותיה את קיסר שנרצח ומתאבלת עליו. בגרסאות אחרות חלמה קלפורניה שהגבול הקדמי של ביתם קרס ושקיסר מת, ואחרת טוענת כי היא חלמה על גופתו המדממת של קיסר.[43] בסביבות 5 בבוקר התחננה קלפורניה בפני קיסר לא ללכת לישיבת הסנאט באותו יום.[44] לאחר היסוס מסוים, הסכים קיסר. אף על פי שלא החזיק באמונות טפלות, הוא ידע שהחוזה וקלפורניה מעורבים בפוליטיקה הרומית, והחליט להיות זהיר. קיסר שלח את מרקוס אנטוניוס לפזר את פגישת הסנאט.[45] כאשר שמעו הקושרים על פיזור הישיבה הלך דקימוס לביתו של קיסר כדי לנסות לשכנע אותו להגיע.[46] "מה אתה אומר, קיסר?" אמר דקימוס. "האם מישהו במעמדך ישים לב לחלומות של אישה ולסימנים של גברים טיפשים?". קיסר החליט בסופו של דבר ללכת.[47]

קיסר הלך לבית הסנאט וראה את החוזה. "ובכן, אידו של מארס הגיע!" קרא קיסר בשובבות. "כן, הוא הגיע," אמר החוזה, "אבל עדיין לא נגמר."[48][49] מרקוס אנטוניוס נכנס עם קיסר, אך עוכב על ידי אחד מהקושרים (טרבוניוס או דקימוס) ונעצר בחוץ. הוא נשאר שם עד לאחר ההתנקשות, ואז ברח.

לפי פלוטרכוס, כשקיסר התיישב הגיש לו לוקיוס טיליוס קימבר עצומה להחזיר את אחיו הגולה.[50] הקושרים האחרים התגודדו כדי להציע את תמיכתם. הן פלוטרכוס והן סווטוניוס מסכימים שקיסר דחה אותו, אך קימבר תפס את כתפיו של קיסר והוריד את הטוגה שלו. אז קרא קיסר לקימבר, "למה, זו אלימות!" ("!Ista quidem vis est").[51] במקביל הוציא קסקה את פגיונו והעיף מבט בצווארו של הרודן. קיסר הסתובב במהירות ותפס את קסקה בזרועו. לפי פלוטרכוס הוא אמר בלטינית, "קסקה, נבל, מה אתה עושה?".[52][53] קאסקה, מבוהל, צעק "אחי! עזור לי!". אף על פי שקיסר הצליח להעיף את קסקה באלימות, גאיוס סרביליוס קסקה דקר אותו בצדו. תוך רגעים ספורים הותקף קיסר הותקף מכל עבריו, כאשר קסיוס חותך את פניו של קיסר, בוקיליאנוס דוקר אותו בגבו ודקימוס משסף את ירכו. קיסר ניסה להשיב מלחמה, אך מעד ונפל. הגברים המשיכו לדקור אותו כשהוא שכב חסר הגנה על המדרגות התחתונות של האכסדרה. הוא נדקר 23 פעמים.[54][55] סווטוניוס מספר שרופא שביצע נתיחה של קיסר קבע שרק פצע אחד היה קטלני. דו"ח נתיחה זה (הדו"ח הנתיחה שלאחר המוות המוקדם ביותר הידוע בהיסטוריה) מתאר כי מותו של קיסר נובע בעיקר מאיבוד דם מפצעי הדקירה שלו.

מילותיו האחרונות של הדיקטטור הן נושא שנוי במחלוקת בין חוקרים והיסטוריונים. סווטוניוס עצמו אומר שלא אמר דבר,[51] אך בכל זאת הוא מזכיר שאחרים כתבו שמילותיו האחרונות של קיסר היו הביטוי היווני "καὶ σύ, τέκνον"[56] (קאי סו, טקנון?, גם אתה, ילד?).[57] פלוטרכוס טען גם הוא שקיסר לא אמר דבר, ומשך את טוגתו מעל ראשו כשראה את ברוטוס בין הקושרים.[58] על פיו, לאחר ההתנקשות צעד ברוטוס קדימה כאילו אמר משהו לחבריו הסנאטורים שאינם מעורבים בקשר, אך הם נמלטו מהבניין.[59] לאחר מכן צעדו ברוטוס וחבריו בעיר והכריזו: "אנשי רומא, אנחנו שוב חופשיים!" הם נתקלו בשתיקה, שכן אזרחי רומא הסתגרו בתוך בתיהם ברגע שהשמועות על הרצח החלו להתפשט. לדברי סווטוניוס, לאחר הרצח נמלטו כל הקושרים. גופתו של קיסר נותרה במשך זמן מה לאחר מכן, עד שלבסוף שלושה עבדים פשוטים נשאו אותו לביתו, עם זרוע אחת תלויה מטה.[60]

לאחר הרצח עריכה

 
דיפיקציה של יוליוס קיסר, תחריט מהמאה ה-16 מאת וירגיל סוליס הממחיש את הקטע של אובידיוס על האפותיאוזה של קיסר (מטמורפוזות 15.745–850)

בפורום הוקם פסל שעווה של קיסר המציג את 23 פצעי הדקירות.[61] קהל שהצטבר שם הביע את זעמו על המתנקשים על ידי שרפת בית הסנאט.[62] יומיים לאחר ההתנקשות זימן מרקוס אנטוניוס את הסנאט והצליח להגיע לפשרה בה המתנקשים לא ייענשו על מעשיהם, אך כל המינויים של קיסר יישארו בתוקף. בכך, קרוב לוודאי שאנטוניוס קיווה למנוע סדקים גדולים כתוצאה ממותו של קיסר. במקביל צמצם אנטוניוס את הישגיהם של הקושרים.[63] התוצאה, שלא נצפתה על ידי המתנקשים, הייתה שמותו של קיסר דווקא זירז את סופה של הרפובליקה הרומית.[64] המעמדות הנמוכים, שקיסר היה פופולרי בקרבם, זעמו על כך שקבוצה קטנה של אריסטוקרטים רצחה את קיסר. אנטוניוס ניצל את צערו של ההמון הרומי ואיים להסית אותם נגד האופטימאטים, אולי מתוך כוונה להשתלט על רומא בעצמו. עם זאת, להפתעתו ולצערו מינה קיסר את בנו המאומץ גאיוס אוקטביוס ליורשו היחיד, הוריש לו את שם הקיסר והפך אותו לאחד האזרחים העשירים ביותר ברפובליקה.[65] לאחר ששמע על מות אביו המאמץ נטש אוקטביוס את לימודיו באפולוניה והפליג על פני הים האדריאטי לברונדיסיום.[63] אוקטביוס הפך לגאיוס יוליוס קיסר אוקטביאנוס או בקיצור אוקטביאנוס, בנו של הקיסר הגדול, ובעקבות כך גם ירש את הנאמנות של חלק ניכר מהאוכלוסייה הרומית. אוקטביאנוס, בן 18 בלבד בעת מותו של קיסר, התגלה כבעל כישורים פוליטיים ניכרים, ובעוד אנטוניוס התמודד עם דקימוס ברוטוס בסיבוב הראשון של מלחמות האזרחים החדשות, אוקטביאנוס ביסס את מעמדו. אנטוניוס לא ראה בתחילה את אוקטביוס כאיום פוליטי אמיתי בשל גילו הצעיר וחוסר הניסיון שלו, אך הוא זכה במהירות לתמיכה והערצה של חבריו ותומכיו של קיסר.[63]

כדי להילחם בברוטוס ובקסיוס, שהרכיבו צבא עצום ביוון, נזקק אנטוניוס לחיילים, לכסף מתיבות המלחמה של קיסר וללגיטימציה ששמו של קיסר יספק לכל פעולה שינקוט נגדם. עם המעבר של חוק לקס טיטיה ב-27 בנובמבר 43 לפנה"ס[66] הוקם רשמית הטריומווירט השני, שהורכב מאנטוניוס, אוקטביאנוס ומרקוס איימיליוס לפידוס.[67] זה הגדיר רשמית את קיסר בתור "יוליוס האלוהי" (Divus Iulius) בשנת 42 לפנה"ס, ואוקטביאנוס הפך ל-Divi filius ("בנו של האלוהי").[68] כשראה שחסדו של קיסר הביא לרציחתו החזיר הטריומווירט את האיסור (אנ'), שבוטל מאז סולה.[69] הוא עסק ברצח שאושר על פי חוק של מספר רב ממתנגדיו על מנת לממן את ארבעים וחמישה לגיונותיו במלחמת האזרחים השנייה נגד ברוטוס וקסיוס.[70] אנטוניוס ואוקטביאנוס ניצחו אותם בקרב פיליפי.[71]

הטריומווירט השני היה בסופו של דבר לא יציב ולא יכול היה לעמוד בקנאה ושאיפות פנימיות. אנטוניוס תיעב את אוקטביאנוס ובילה את רוב זמנו במזרח, בעוד שלפידוס העדיף את אנטוניוס אך חש שהוא עומד בצילם של שני עמיתיו. בעקבות המרד הסיציליאני (אנ') בראשות סקסטוס פומפיוס, פרצה מחלוקת בין לפידוס ואוקטביאנוס בנוגע להקצאת קרקעות. אוקטביאנוס האשים את לפידוס בהשתלטות על השלטון בסיציליה ובניסיון מרד, ובשנת 36 לפנה"ס נאלץ לפידוס לגלות ונשלל מכל משרותיו, מלבד זו של פונטיפקס מקסימוס. תאריו לשעבר הוענקו לאוקטביאנוס. אנטוניוס, בינתיים, התחתן עם אהובתו של קיסר, קלאופטרה, מתוך כוונה להשתמש במצרים התלמיית העשירה כבסיס לשליטה ברומא. כך פרצה מלחמת אזרחים שלישית בין אוקטביאנוס לבין אנטוניוס וקלאופטרה. מלחמת אזרחים אחרונה זו הגיעה לשיאה בתבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס. כוחותיו של אוקטביאנוס רדפו אחרי אנטוניוס וקלאופטרה לאלכסנדריה, שם התאבדו שניהם בשנת 30 לפנה"ס. עם תבוסתו המוחלטת של אנטוניוס ודחיקתו לשוליים של לפידוס, נשאר אוקטביאנוס, לאחר שזכה לשם "אוגוסטוס" והועלה אותו למעמד של אלוהות, כאדון היחיד של העולם הרומי בשנת 27 לפנה"ס, והקים את הפרינקיפט בתור ה"קיסר" הרומי הראשון.[72]

רשימת הקושרים עריכה

 
ברוטוס ורוחו של קיסר (1802), תחריט נחושת מאת אדוארד סקריבן מציור של ריצ'רד ווסטאל, הממחיש את המערכה הרביעית, תמונה שלישית, מתוך יוליוס קיסר של שייקספיר

רוב שמות הקושרים אבדו ורק כעשרים מהם ידועים. לא ידוע דבר על חלק מאלה ששמותיהם שרדו.[73] החברים בקשר הידועים הם:

מרקוס טוליוס קיקרו לא היה חבר בקשר והופתע ממנו. מאוחר יותר הוא כתב לקושר טרבוניוס שהוא היה רוצה להיות מוזמן "למשתה המעולה הזה", והאמין שהקושרים היו צריכים להרוג את מרקוס אנטוניוס.[74]

גלריה עריכה

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רצח יוליוס קיסר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Michael Crawford, Roman Republican Coinage, Cambridge University Press, 1974, p. 518.
  2. ^ Andrews, Evan. "6 Civil Wars that Transformed Ancient Rome". HISTORY (באנגלית). נבדק ב-2020-05-28.
  3. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 58.
  4. ^ "Cassius Dio – Book 44". penelope.uchicago.edu.
  5. ^ 1 2 3 4 Strauss 2015, p. 59.
  6. ^ Suetonius • Life of Julius Caesar, penelope.uchicago.edu
  7. ^ 1 2 Plutarch, Caesar 61
  8. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 60.
  9. ^ Suetonius • Life of Julius Caesar, penelope.uchicago.edu
  10. ^ Strauss 2015, p. 61.
  11. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 62.
  12. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 63.
  13. ^ Suetonius, Life of Julius Caesar xxxi
  14. ^ Strauss 2015, p. 67.
  15. ^ Dando-Collins 2010, p. 24.
  16. ^ 1 2 Dando-Collins 2010, p. 26.
  17. ^ Dando-Collins 2010, p. 42.
  18. ^ Strauss 2015, p. 87–88.
  19. ^ Strauss 2015, p. 93.
  20. ^ Dando-Collins 2010, p. 42–43.
  21. ^ Dando-Collins 2010, p. 46.
  22. ^ Dando-Collins 2010, p. 48–49.
  23. ^ Dando-Collins 2010, p. 71.
  24. ^ Dando-Collins 2010, p. 43.
  25. ^ Strauss 2015, p. 88.
  26. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 97.
  27. ^ Strauss 2015, p. 95.
  28. ^ Strauss 2015, p. 15.
  29. ^ 1 2 Strauss 2015, p. 96.
  30. ^ Strauss 2015, p. 17.
  31. ^ Strauss 2015, p. 97-98.
  32. ^ Strauss 2015, p. 98.
  33. ^ Strauss 2015, p. 99.
  34. ^ 1 2 3 Parenti 2004, p. 169.
  35. ^ Strauss 2015, p. 104.
  36. ^ Strauss 2015, p. 115.
  37. ^ Plutarch, Parallel Lives, Caesar 63
  38. ^ Dando-Collins 2010, p. 34.
  39. ^ Plutarch, Caesar 58.6
  40. ^ Strauss 2015, p. 114.
  41. ^ Strauss 2015, p. 116.
  42. ^ Strauss 2015, p. 118.
  43. ^ Strauss 2015, p. 107.
  44. ^ Strauss 2015, p. 109.
  45. ^ Strauss 2015, p. 111.
  46. ^ Strauss 2015, pp. 120–121.
  47. ^ Strauss 2015, p. 122.
  48. ^ Plutarch. Plutarch's Lives. Translated by Bernadotte Perrin. London: W. Heinemann, New York: Macmillan, 1914–1926.
  49. ^ Butler, M. Cary, ed., C. Suetoni Tranquilli, Divus Iulius [The Life of Julius Caesar], Oxford: Clarendon Press, 1927, Reissued with new introduction, bibliography, and additional notes by G. B. Townsend, Bristol: Bristol Classical Press, 1982.
  50. ^ The Internet Classics Archive | Marcus Brutus by Plutarch, classics.mit.edu
  51. ^ 1 2 "Internet History Sourcebooks". sourcebooks.fordham.edu.
  52. ^ Henderson, Jeffrey. "Caesar: Chapter LXVII". Loeb Classical Library (ביוונית עתיקה). ארכיון מ-30 בינואר 2022. נבדק ב-2022-01-30. ὁ μεν πληγείς, Ῥωμαιστί· 'Μιαρώτατε Κάσκα, τί ποιεῖς;' {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Plutarch • Life of Caesar" [The Parallel Lives – Life of Caesar]. penelope.uchicago.edu. p. 597. נבדק ב-2022-01-30.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  54. ^ Cohen, J. (11 October 2012). Julius Caesar's Stabbing Site Identified. Retrieved from History.com
  55. ^ Woolf Greg (2006), Et Tu Brute? – The Murder of Caesar and Political Assassination, 199 pages – מסת"ב 1-86197-741-7
  56. ^ Suetonius, Julius 82.2
  57. ^ Suetonius, The Twelve Caesars, translated by Robert Graves, Penguin Classics, p.39, 1957.
  58. ^ Plutarch • Life of Caesar, penelope.uchicago.edu
  59. ^ Plutarch, Caesar, 67
  60. ^ "The Lives of the Twelve Caesars", by C. Suetonius Tranquillus
  61. ^ Appian Bellum Civile 2.147, http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Appian/Civil_Wars/2*.html recovered 12-23-14
  62. ^ MacMullen, Ramsay (1975). Enemies of the Roman Order. Cambridge, MA: Harvard University Press. p. 17. ISBN 9780674864948.
  63. ^ 1 2 3 Boatwright, Susan (2012). The Romans: From Village to Empire. New York: Oxford University Press. p. 260. ISBN 978-0-19-973057-5.
  64. ^ Florus, Epitome 2.7.1
  65. ^ Suetonius • Vita Divi Juli, penelope.uchicago.edu
  66. ^ Osgood, Josiah (2006). Caesar's Legacy: Civil War and the Emergence of the Roman Empire. Cambridge University Press. p. 60.
  67. ^ Suetonius, Augustus 13.1; Florus, Epitome 2.6
  68. ^ Warrior, Valerie M. (2006). Roman Religion. Cambridge University Press. p. 110. ISBN 0-521-82511-3.
  69. ^ Florus • Epitome — Book II, Part 9 of 9, penelope.uchicago.edu
  70. ^ Zoch, Paul A. (200). Ancient Rome: An Introductory History. University of Oklahoma Press. pp. 217–218. ISBN 0-8061-3287-6.
  71. ^ Florus, Epitome 2.7.11–14; Appian, The Civil Wars 5.3
  72. ^ Florus, Epitome 2.34.66
  73. ^ Epstein, David F. (1987). "Caesar's Personal Enemies on the Ides of March". Latomus. 46 (3): 566–570. JSTOR 41540686.
  74. ^ Ad Att. XIV 12
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רצח_יוליוס_קיסר&oldid=37589231"