רשות הרבים (הלכה)

מושג הלכתי, שעל פי רוב מתייחס לאזור שאינו שייך ליחיד

רשות הרבים, כאשר עוסקים בכל נושא הלכתי שאינו שבת, היא אזור שאינו שייך ליחיד. לעניין שבת, הגדרתה של רשות הרבים מורכבת יותר, ולא כל מקום המוגדר כרשות הרבים יוגדר ככזה גם בשבת.

משמעויות הלכתיות של 'רשות הרבים'עריכה

לרשות הרבים יש משמעות הלכתיות בכמה דינים שונים.

  • בדיני נזיקין: בהמה שהזיקה רכוש פרטי שהוצב ברשות הרבים, על ידי אכילתו ('שן') או בדריסתו דרך הליכתה ('רגל') - פטור הבעלים מתשלום[1]. לעומת זאת, אם הזיקה הבהמה ברשותו הפרטית של הניזק ('רשות היחיד') - חייב בעל הבהמה לשלם את מלוא הנזק.
  • בדיני טומאה וטהרה: כאשר יש ספק לגבי חפץ מסוים, האם הוא טמא או טהור, אם החפץ מונח ברשות הרבים - הוא טהור מספק. אולם אם החפץ מונח ברשות היחיד - הוא מוגדר כטמא מספק[2].
  • בדיני חנוכה: אחת ממטרות הדלקת החנוכיה בחג החנוכה היא "פרסומי ניסא", לפרסם את הנס, ועל כן יש עניין להדליק את החנוכיה דווקא בחלון הפונה לרשות הרבים[3].
  • בדיני אבדה: רשות היחיד ורשות הרבים לעניין השבת אבדה אינן מוגדרות על פי ה"הגדרות הרגילות". רשות היחיד היא כל מקום שאין בני אדם רבים ההולכים שם, ורשות הרבים היא מקום שבני אדם רבים הולכים שם. מצוות השבת אבדה חלה רק כאשר יש על החפץ הנמצא סימנים. לדעת רבא במסכת בבא מציעא[4], שנפסקה גם להלכה, מיקום החפץ מהווה סימן להחזרה[5]. בחפצים שאינם כבדים, חובת ההחזרה מטעם סימן המקום חלה רק ברשות היחיד, מכיוון שברשות הרבים אפשר להניח שהחפץ התגלגל מרגלי האנשים[6] והבעלים אינו יודע את מיקומו[7].
  • בדיני קניין: ישנו כלל האומר: "חצרו של אדם קונה לו"[8]. במקרים בהם יש מחלוקת בעניין בעלות על רכוש, למחזיק ברכוש יש עדיפות, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר, נטל ההוכחה הוא על הצד השני, מכיוון שהחפץ כרגע בחזקתו. כאשר הרכוש שבמחלוקת נמצא ברשות הרבים אין לאף אחד מהצדדים עדיפות, ולכך קיים כלל האומר: "ממון המוטל בספק- חולקים"[9]. כמו כן יש הבדלים בדרכי הקניין בין הרשויות השונות, וחלק מדרכי הקניין נוהגות רק ברשות היחיד ולא ברשות הרבים.

רשות הרבים בשבתעריכה

  ערך מורחב – רשות הרבים (שבת)

רשות הרבים היא אחת מארבע הרשויות המוגדרות בשבת לצורך טלטול והוצאת חפצים. מדין תורה, אסור בשבת להכניס חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

רשות הרבים היא שטח ציבורי פתוח, ללא גג, שאינו מקורה מכל צדדיו. הגמרא במסכת שבת[10] נותנת דוגמאות למקומות כאלו:

איזוהי רשות הרבים: סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשים לרשות הרבים - זו היא רשות הרבים גמורה.

שבת דף ו' עמ' א'

לפי רש"י, 'סרטיא' הוא רחוב ראשי המיועד להליכה בין ערים (דרך בין עירונית), 'פלטיא' הוא רחוב בתוך העיר שמתקבצים בו למסחר, ו'מבואות המפולשים' הם רחובות, שרחבם לפחות שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים) הנפתחים ל'סרטיא' או 'פלטיא'.

מקומות כמו שדה, מדבר, או ים, מוגדרים כ'כרמלית'. אם העיר מוקפת חומה, או 'תל המתלקט'- עמק או הר המקיפים אותה מכל צדדיה, כחומה - היא נחשבת כרשות היחיד כולה.

לחלק מהשיטות, כדי שמקום ייחשב כ'רשות הרבים', הוא צריך שיעברו בו 600,000 איש ביום, מכיוון שזהו מספר האנשים שהיו במחנה ישראל, וממנו לומדים את כל דיני רשויות. רבים מתנגדים לתנאי זה, שאינו מוזכר כלל בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי, ברי"ף או ברמב"ם. למרות זאת, מסתמכים על שיטה זו כדי לקיים את העירוב כיום.

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.