ש"י פנואלי

מחנך, מסאי וחוקר ספרות ישראלי

שמואל ישעיהו פּנוּאֵלי (פִּינֶלֶס), שנודע בשמו המקוצר ש"י פנואלי (17 בפברואר 190421 במרץ 1965) היה מחנך, מסאי וחוקר ספרות ישראלי, ממייסדי החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

ש"י פנואלי
ש"י פנואלי, 1943
ש"י פנואלי, 1943
לידה 17 בפברואר 1904
Medynia Kańczucka, גליציה, רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 במרץ 1965 (בגיל 61)
חולון, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ספרות ובלשנות
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

פנואלי נולד בשנת 1904 במיידאן (ליד ריישא) שבגליציה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, לאחר המלחמה במדינת פולין), בן לסוחר מרדכי אהרן פינלס. מגיל צעיר עסק בהוראה ובכתיבה ספרותית. למד בבית המדרש העברי למורים בווילנה ולאחר סיום לימודיו הורה שם. זמן קצר ערך עיתון מקומי בשם "העברי",[1] ושם פרסם את יצירתו: שירים ודברי פרוזה בעברית וביידיש. במהלך השנים עבר מכתיבת ספרות יפה לכתיבת ביקורות ומסות ספרותיות בשפה העברית.[2] הוא השתתף בקביעות בכתיבת מאמרים בעיתונות העברית בפולין, כמו: "הצפירה", "גלים", "זרמים", "הדרך"

בשנת 1933 יצא למסע במזרח הרחוק ופרסם רשימות רבות מחוויותיו. ישב זמן קצר בחרבין שבסין, עד שעלה לארץ בשנת 1935 יחד עם הניה רעייתו. במשך 9 שנים ניהל את בית הספר בנהלל. ב-1945 עבר להתגורר בחולון והיה מורה ומנהל בסמינר ע"ש שיין בגבעת השלושה.

ב-1954 הצטרף לאוניברסיטת תל אביב המוקמת והולכת, ייסד בה את החוג לספרות עברית ועמד בראשו עד לפטירתו הפתאומית מהתקף לב בשנת 1965.[2]

בנו אמיר פנואלי היה פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב, חתן פרס ישראל ופרס טיורינג. בן נוסף, דוד, היה פרופסור להנדסת מכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון.

עבודתו עריכה

במשך כשלושים שנה פרסם פנואלי בעיתונות ובכתבי העת הספרותיים בארץ מאות מסות ורשימות בנושאי ספרות וחינוך, מהם: "גזית", "גליונות", "זמנים", "דבר" "ומאזניים".

מאמריו של פנואלי הושפעו מהזרם הרומנטי של הספרות. בעיניו הייתה יצירת הספרות ביטוי למעמקי נפשו של היוצר, וכך שילב בכתבות הדיוקן שלו בין דיון פסיכולוגי וספרותי. לדעתו, הספרות העברית החדשה החליפה את הדת בעצם כיסופיה לקדושה וללשון תרבותית חדשה. הכתיבה הביקורתית בעיניו נתפשה כיצירה ספרותית לשמה, המפעילה אינטואיציות אישיות רגשיות. הוא לא נטה לעסוק בתיאוריות אנליטיות דייקניות, ועל כן גם הביקורות שכתב נצבעו בחותם הפיוטי והאסתטי.[2]

במאמר שהספיד את פנואלי עם פטירתו הפתאומית כתב אדיר כהן: "בעיוניו בספרות מבקש פנואלי להעלות בפני הקורא את פשוטה של יצירה ולהתרחק מדרך הביקורת המקובלת היום בספרותינו [...] ביקורת המוציאה את היצירה מידי פשוטה על ידי פלפולי דרוש, שבעטיים מתקפחת היצירה גופה. פנואלי מאמין כי 'האזנה לפשוטיהם של שיר וסיפור מכניסה את האדם בסודם וברמזיהם על דרך הקליטה האסתטית, שהיא דרך קליטת העולם של כל אמנות' "[3]

גם הרצאותיו בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, היו ערוכות בצורה אסתטית יותר מאשר אינטלקטואלית יבשה. לעיתים קרובות היו המאזינים מתקשים למצוא בדבריו שהפליגו למחוזות אחרים, את ההקשר של הקורס הקונקרטי, עד שפנואלי חיבר את כל הקצוות והחזיר את הסטודנטים ליצירה הנדונה בקורס. הרצאותיו, שהיו בנויות בצורה ייחודית, היו פופולריות מאוד בקרב הסטודנטים.[4]

מבחר ממאמריו כונס בספריו: "דמויות בספרותנו החדשה" (1946), "חוליות בספרות העברית החדשה" (1953), "ספרות כפשוטה", (1963).

כמו כן, פרסם פנואלי ספרי מחקר שונים: "חיים הזז" (1953), "יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר" (1960), "ברנר וגנסין בסיפור העברי של ראשית המאה העשרים (1965), "מסה על היפה שבאמנות הספרות" (1964)

בשנת 1980 יצא לזכרו הספר פלס, מחקרים בביקורת הספרות העברית, בעריכת נורית גוברין.

ספריו עריכה

  • חיים נחמן ביאליק: צו זיין 60-יאָריקן יובילייאום, וילנה, ציוניסטישע ביבליאָטעק (ביידיש)
  • דמויות בספרותנו החדשה: מסות, מ' ניומן בסיוע מוסד ביאליק, תש"ו
  • חוליות בספרות העברית החדשה, הוצאת דביר, 1953
  • ספרות בבתי הספר: שמונה עשר פרקים בהוראת הספרות, אורים, תשי"ג
  • יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר, תרבות וחינוך, 1960
  • ספרות כפשוטה, אגודת הסופרים ליד דביר, תשכ"ג
  • מסה על היפה שבאמנות הספרות הוצאת אלף, 1964
  • ברנר וגנסין בסיפור העברי של ראשית המאה העשרים, אוניברסיטת תל אביב - מפעל השכפול, 1965

לקריאה נוספת עריכה

  • אילנה פומרנץ-ברנשטיין, ביבליוגרפיה של כתבי ש"י פנואלי, בתוך: נורית גוברין (עורכת), פלס: מחקרים בביקורת הספרות העברית: מאסף לזכר ש"י פנואלי, תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם, עמ' 381–448.
  • ראובן קריץ, "הרומנטיקן האחרון בביקורת העברית", ערב רב, פורה, 1990,עמ' 121-115

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ש"י פנואלי בוויקישיתוף

מכּתביו

על כתביו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ העברי : יוצא לעיתים בלתי קבועות / בעריכת ש"י פינלס [=פנואלי]. (מתוך קטלוג הספרייה הלאומית)
  2. ^ 1 2 3 פנואלי (פינלס) ש"י (שמואל ישעיהו), לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית, כתב: אבנר הולצמן
  3. ^ אדיר כהן, "לדמותו של ש"י פנואלי", דבר, 26 במרץ 1965
  4. ^ מניסיון אישי של השתתפות בהרצאותיו במשך שנתיים.