שאני אומר

כלל הלכתי בדינים שמדרבנן

שאני אומר הוא כלל בהלכות שתוקפן מדרבנן, לפיו במקרה של ספק יש להקל ולשער כי המציאות הייתה כזו שלפיה הדבר נשאר בהיתרו.

דומה לכלל זה הביטוי שאמרו חז"ל בדברי אגדה[1]: "תולין את הקלקלה במקולקל". מחברים אחדים, ראשונים ואחרונים, קישרו בין שני הביטויים[2] או חילקו ביניהם[3].

מקורות לכללעריכה

  • לגבי תרומה - שנינו בתוספתא[4]: "היו [לפניו] שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, ולפניהן שני סאין, אחת של תרומה ואחת של חולין, ונפלו משתיהן, ואין ידוע אם מזו לתוך זו ואם מזו לתוך זו, הריני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה חולין לתוך חולין נפלו." כלומר כאשר במציאות קיים ספק, האם נפלה תרומה לתוך חולין והפכה את החולין למדומעים, או שהתרומה נפלה לתוך התרומה, והחולין נשארו בהיתרם, אנו נוקטים להלכה את האפשרות המקילה במציאות, לפיה התרומה נפלה לתוך התרומה והחולין לתוך החולין.

בגמרא[5] מובא הטעם בנוסח זה: "שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה." הלכה זו מובאת גם במשנה תורה לרמב"ם[6] בהתניה שהמדובר הוא רק בתרומה מדרבנן, או בתרומה דאורייתא בזמן שהספק הוא מדרבנן, כגון שבחולין יש רוב כנגד התרומה שייתכן שנפלה אליו: "במה דברים אמורים, בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם, אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה."

  • לגבי בדיקת חמץ - מצאנו בתלמוד[7] שכאשר היו שתי ערימות, אחת של מצות ואחת של חמץ, וכן היו שני בתים, אחד בדוק מחמץ ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים, אחד לקח מצה ואחד לקח חמץ, ונכנס עכבר אחד לכל בית, ואיננו יודעים אם העבר עם החמץ נכנס לבית שאינו בדוק, תולים להקל, שהעכבר עם החמץ נכנס לבית שאינו בדוק, על פי הכלל "שאני אומר". המדובר הוא כשעשה ביטול חמץ, שאז החיוב בבדיקת חמץ הוא מדרבנן. כך פסקו הרמב"ם[8] והשולחן ערוך[9].

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ט, עמוד ב'
  2. ^ ראו למשל בדברי הרשב"א בתורת הבית (בית ז' שער ד' כ:)
  3. ^ ראו למשל בחוות דעת סימן קצ ביאורים ס"ק כ"ט
  4. ^ תוספתא, מסכת תרומות, פרק ו', הלכה ט"ו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט', עמוד ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק י"ג, הלכה י"ד
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט', עמוד ב'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ב', הלכה י"א: "שני צבורין, אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים, זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ... אינו צריך לבדוק פעם שנייה..."
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תל"ט, סעיף ב'