פתיחת התפריט הראשי

שארל נוגס

חייל צרפתי
שארל נוגס מגיע לפגישה עם הכוחות האמריקאים לדון בשביתת הנשק במהלך מבצע לפיד, נובמבר 1942

אוגוסט פול שארל אלבר נוֹגֵסצרפתית - Auguste Paul Charles Albert Noguès; ‏13 באוגוסט 1876 - 20 באפריל 1971) היה איש צבא צרפתי, ששימש כמושל כללי של מרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומפקד כללי של צבאות צרפת בצפון אפריקה. נוגס היה נאמן למשטר צרפת של וישי, ועל כך נדון למאסר של עשרים שנה, אותו לא ריצה.

מוצא ונעורים, קריירה מוקדמתעריכה

נוגס נולד לאיכר בכפר במחוז הפירנאים העליונים. בגיל צעיר התגייס לצבא, קיבל דרגת קצונה בחיל התותחנים, ושירת רוב הזמן בצפון אפריקה, שם שירת תחת פיקודו של יובר ליוטי. את מלחמת העולם הראשונה סיים בתפקיד מפקד גדוד תותחנים. לאחר המלחמה שירת במשרות שונות בצרפת ושב לאפריקה ב-1924. הוא עלה בסולם הדרגות ושימש בתפקידי קצונה וממשל. בשנת 1925 קיבל דרגת קצין בלגיון הכבוד. בשנת 1936, והוא נושא בדרגת גנרל, מונה למושל הכללי של מרוקו שהייתה אז פרוטקטורט צרפתי. בשנת 1939 מונה למפקד כללי של חילות צרפת בצפון אפריקה.

מלחמת העולם השנייהעריכה

 
שארל נוגס (משמאל) עם מארק קלארק בקזבלנקה, 1943

עם התבוסה הצרפתית במהלך המערכה על צרפת ביוני 1940 קיבל נוגס, במפתיע, מעמד מיוחד. רבים דיברו על המשך הלחימה מעבר לים, במושבות צרפת, ונוגס עמד בראש אחת הגדולות שבמושבות, כשלפקודתו צבא בן עשרות אלפי חיילים, נמלי ים, ושדות תעופה. בתקופת הביניים הקצרה שבין נפילת פריז לבית הקמת משטר צרפת של וישי, תקופה בה ישבה ממשלת צרפת בבורדו, הייתה לעמדת המושבות משמעות רבה, במאבק בין הרוצים להמשיך בלחימה, לבין אלו החפצים בכניעה. רבים ראו את צפון אפריקה כמקום בו תתרכז ההתנגדות העתידית.

שארל דה גול פנה לנוגס ב-19 ביוני במברק והודיע לו כי אם יתנגד לשביתת הנשק, יעמיד עצמו לפקודתו. נוגס עצמו שלח ב-25 ביוני מברק לממשלת בורדו ובו הודיע על רצונו להמשיך בלחימה. לאחר מכן שינה את טעמו, והכריז על נאמנותו לממשל החדש.[1]

לאחר הכרזת משטר וישי ביולי 1940 עלתה קבוצה של 27 חברי פרלמנט מורדים, וביניהם שר הפנים ז'ורז' מנדל, ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה ופייר מנדס פרנס על סיפון אונייה בשם "מאסיליה" כאשר בכוונתם להגיע אל מרוקו ולבסס בה ממשלה בגלות. עם הגיעם לקזבלנקה הורה נוגס על מעצרם. לאחר מכן שלח אותם בחזרה לצרפת, כדי שיעמדו שם למשפט. חלק מנוסעי האוניה היו נאשמים במשפט ריום, משפט ראווה בו ניסה משטר וישי להטיל את האחריות למלחמה על ממשלות הרפובליקה השלישית שקדמו לו. מנדל בילה ארבע שנים במעצר, ונרצח על ידי אנשי המיליס, המשטרה החשאית של משטר וישי. דאלאדיה נשלח לאחר משפט ריום למחנה הריכוז בוכנוולד, שם שהה עד ששוחרר על ידי בעלות הברית בסוף המלחמה.

בעוד שבעלי תפקידים צבאיים ואזרחיים אחרים בצפון אפריקה, כגנרלים אלפונס ז'ואן ושארל מאס יצרו בחשאי קשר עם ארצות הברית דרך השליח רוברט מרפי, וסיכמו על שיתוף פעולה עם כוחות ארצות הברית שינחתו על חופי צפון אפריקה במבצע לפיד, בנובמבר 1942, נותר נוגס נאמן למשטר וישי. מפקד הגנת החופים במרוקו, הגנרל אנטואן בתואר (Antoine Béthouart), היה בסוד הפלישה המתוכננת, וערב הפלישה השתלט על מוקדי כוח בבירה רבאט, אך נוגס הצליח לשוב ולהשתלט על המצב, עצר את בתואר, ופיקד על ההתנגדות לפלישה, זאת על אף שקיבל מברק אישי מנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט המפציר בו לסייע לכוחות הנוחתים.[2] רק לאחר שלושה ימי לחימה, שעלו באבידות הן לכוח הפולש והן לכוחותיו של נוגס, נוכח הוראת הכניעה של ז'אן פרנסואה דרלאן באלג'יר, נכנע נוגס לאמריקאים.

בתחילה נותר נוגס בתפקידו, והצטרף לאנשיו של דרלאן, ולאחר רציחתו של דרלאן בדצמבר 1942, אל הגנרל אנרי ז'ירו שהקימו בצפון אפריקה ממשל צרפתי האוהד את בעלות הברית. אך עם הזמן ז'ירו נטה לסילוק אנשי וישי ממנגנונו, וכן הופעל לחץ על ידי דה גול לסלק את נוגס שזוהה עם משטר וישי. ביוני 1943 התפטר נוגס, ופרש לפורטוגל. נוגס הוחלף בידי הדיפלומט הוותיק גבריאל פואו.

לאחר המלחמהעריכה

ב-1947 נדון נוגס על ידי בית משפט בצרפת לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, על חלקו במשטר וישי. ב-1954 שב לצרפת, וגזר דינו לא הופעל. הוא מת בצרפת בשנת 1971.

נוגס והיהודיםעריכה

על אף שבמרוקו לא הופעלה החקיקה האנטי יהודית שהופעלה במקומות אחרים, עדיין לחץ נוגס על מלך מרוקו מוחמד החמישי לחתום על צווים כנגד היהודים.[3]

במהלך ועידת קזבלנקה תועדה שיחה בין נוגס ובין רוזוולט. נוגס התלונן בפני רוזוולט כי כל המאמץ האדיר לניצחון במלחמה בצפון אפריקה אינו ראוי אם פירושו הוא שהיהודים ישובו לעמדות הכוח וההשפעה שהיו להם לפני המלחמה. רוזוולט הסכים כי יש לצמצם את מספרם של היהודים במקצועות כרפואה ועריכת דין לחלקם היחסי באוכלוסייה, וכי במובן זה יש גם לטענות הגרמנים כנגד היהודים הצדק מסוים.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שארל נוגס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שארל דה גול, המאבק לחירות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958, עמ' 84
  2. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי, הוצאת "עם הספר", 1960, עמ' 507
  3. ^ גורלם של יהודי צפון אפריקה והאיום על המזרח התיכון אתר יד ושם
  4. ^ "Megillat Hitler," FDR, and the Jews The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies