פתיחת התפריט הראשי

שבות

כינוי למלאכות האסורות בשבת מדרבנן

"שבות" היא החובה ההלכתית להימנע ממעשים, הפוגעים בשביתת השבת, אף שאינם חלק מל"ט מלאכות שבת או מתולדות ל"ט המלאכות. דין "שבות" כולל שלושה סוגי מעשים: פעולות שיש בהן הפרה מובהקת של שמירת ייחודיות השבת, פעולות הדומות למלאכות, ופעולות שהעושה אותן עלול להיגרר לביצוע מלאכה אסורה.[1]

איסורי שבות הוגדרו על ידי חז"ל ומעט מהם מוזכרים כאיסורים כבר בתנ"ך.[2]

חובת השבות חלה בשבתות, בימים טובים וביום הכיפורים.

תוכן עניינים

מקור דין שבות ותוקפועריכה

החובה להימנע ממעשי שבות ביום השבת נלמדה מהפסוק "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות, ל"א, י"ג)[3] או מהפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות, כ"ג, י"ב)[4]. פסוקים נוספים נזכרו במדרשי ההלכה כדי ללמד דיני שבות ביום טוב וביום הכיפורים.

דין "שבות" מכיל בסיס מורכב ודו-ערכי; מחד, מקורו נובע לכאורה מהפסוקים שבמקרא, ומאידך, פרטי הדינים וההגדרות המסוימות שלו תוקנו על ידי חז"ל.

בעקבות דו-ערכיות זו, העלו הראשונים כיוונים שונים בביאור תוקפם של הלכות שבות: על פי כיוון אחד, האיסור מהתורה הוא חובה כללית ומי שמקפיד להימנע ממלאכה בלבד ולא נמנע ממעשי שבות כלל מפר את ציווי התורה, שכן השבת נעשית אצלו כמו יום חול כמעט. לעומת זאת מי ששומר על דיני שבות באופן כללי אך מפר פרט אחד מהם עובר על איסור חכמים בלבד.[5] על פי כיוון אחר, חובת השבות היא כולה מדרבנן, והפסוקים אינם אלא אסמכתא.[6]

מורכבות זו בולטת בדברי הרמב"ם בפתיחה לאיסורי שבת מדרבנן: "נאמר בתורה "תשבות"; אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום "שבות". מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה."[7]

דוגמאותעריכה

דוגמה לפעולה שנאסרה מדין "שבות" מכיוון שהיא הפרה מובהקת של ייחודיות השבת והבדלתה מימות החול, היא הכנה משבת לחול, כגון "קניבת ירק", בה הפעולה היא ניתוק העלים מהקלחים כדי להכינם לקראת חיתוך אחרי השבת, שיש בה טורח שלא לצורך השבת עצמה.[8]

דוגמה לפעולה שנאסרה בגלל דמיונה למלאכה אסורה היא רדיית דבש מכוורת, מכיוון שזו פעולה הדומה לתלישה האסורה בגין מלאכת קוצר, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת.[9]

דוגמה לפעולה שנאסרה מחשש שמא יבואו לעבור על אחת מל"ט מלאכות שבת, היא איסור להריח פרי אכיל בעודו על עץ, מחשש שיבוא לתלוש אותו ויעבור על מלאכת קוצר.[10] דוגמה נוספת היא רדיית הפת שנאסרה מחשש שמא יבוא לעבור על מלאכת אופה שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת.[11]

מעשה שבות יכול להיות אסור גם מכמה טעמים כאחת, דוגמה לכך היא מסחר בשבת, שמצד אחד יש בו הפרה בוטה של ייחודיות השבת והבדלתה מימות החול, ומצד שני יש בה חשש של גרירה למלאכת כותב, ברישום המלאי או ברישום שטר מקח.

אין שבות במקדשעריכה

מעשים רבים שנאסרו בדרך כלל משום שבות, הותרו במקדש על פי הכלל "אין שבות במקדש", וטעם הדבר הוא "לפי שכהנים זריזים הם ויודעים להיזהר שלא יבואו לידי איסור תורה" ואף מעשה שאינו מוטל על הכוהנים, אלא שהוא מעשה מומחה, הותר במקדש, לפיכך תקיעת שופר בשבת, שאסורה בכל מקום משום שבות, הותרה במקדש.

שבות בקיום מצוותעריכה

התלמוד פוסק כי מותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך קיום מצוות ברית מילה בשבת, על אף שהגוי מעביר את המים דרך חצר שאין בה עירוב ובכך מבצע מלאכת הוצאה מרשות לרשות, אף על פי שהוראה לגוי לעשות מלאכה בשבת אסורה בדרך כלל משום שבות[12] מחבר ספר "העיטור" סבור שפסק זה מתייחס למקום שמהווה רשות הרבים, והסיבה שהפעולה מותרת על אף שמדובר בהוראה לגוי לבצע מלאכה מדאורייתא - הוצאה מרשות לרשות - היא שכל דיני "שבות" שגזרו חכמים הותרו לצורך מצווה.[13] פרשנות זו אינה מוסכמת על שאר הראשונים, הסבורים שרק "שבות דשבות" הותרה לצורך מצווה.

"שבות דשבות"עריכה

מונח זה אינו מופיע בתלמוד, אך בספרות הפוסקים הוא משמש כדי לתאר פעולה שכדי לאסור אותה יש לקבל שני איסורים מדרבנן. כך לדוגמה, עשיית מלאכה שלא לצורך מטרתה המקורית, הנקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדין "שבות". עשיית אותה מלאכה בשינוי, שזו דרך פעולה שאסורה רק מדרבנן, מוגדרת כ"שבות דשבות". דוגמה נפוצה ל"שבות דשבות" היא אמירה לנוכרי לבצע פעולה שאסורה משום "שבות", ובכך האיסור מורכב משני "שבותים": הראשון הוא האמירה לנוכרי, שנאסרה בעצמה משום שבות, והשני הוא הפעולה שהנוכרי עושה, שנאסרה משום "שבות".

כאמור, במקרה בו נפסק בתלמוד שמותר להגיד לנוכרי לבצע איסור בשבת לצורך קיום מצוות ברית מילה, רוב הראשונים סבורים שהדבר מותר רק מכיוון שזה מצב של "שבות דשבות" ולא "שבות" רגיל. הרמב"ם מפרש את פסק התלמוד כנסוב על מצב בו החצר מהווה כרמלית, בה איסור ההוצאה מרשות לרשות הוא רק מדרבנן, ולכן מדובר ב"שבות דשבות" שהותרה במקום מצווה.[14] התוספות מחמירים אף יותר מהרמב"ם, ומסבירים שהסיבה בגינה הותר לומר לגוי לבצע איסור היא משום שמדובר במצוות ברית מילה שהיא מצווה חשובה, אולם בשאר המצוות אפילו "שבות דשבות" אסורה.[15] תוספות מוסיפים כי לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל החשובה, מותר לעבור אפילו על "שבות" רגיל.

להלכה נפסק כדעת הרמב"ם, שמותר לעבור על "שבות דשבות" לצורך קיום מצווה, במצב של מחלה או "לצורך גדול",[16] וכן כדי למנוע הפסד כספי משמעותי.[17]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה א'.
  2. ^ לדוגמה, איסור מקח וממכר בשבת שהוזכר בספר נחמיה, פרק י"ג.
  3. ^ מכילתא דרבי ישמעאל, כי תשא, פרשה א
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה א'
  5. ^ הריטב"א מסביר אודות עקרון זה בחידושיו על תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ב, עמוד ב'.
  6. ^ פירוש רש"י, תלמוד בבלי, יומא עד, א; פירוש רמב"ן על התורה, ויקרא כג, כד בפירוש השני; מגיד משנה, הלכות שבת, כא, א בפירושו השני.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה א'; דיון בדברי הרמב"ם ניתן למצוא בקרב נושאי הכלים שלו: ה"מגיד משנה" וה"לחם משנה".
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ד, עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה, עמוד א'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ז, עמוד ב'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז, עמוד ב'; עם זאת, בהקשר של רדיית הפת יש לציין כי שיטתו של בעל המאור היא כי מדובר באיסור קל כל כך, עד שהוא אפילו אינו מוגדר כשבות. ראו על כך ברדיית הפת#בסיס האיסור.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד ב'.
  13. ^ מצוטט בחידושי הר"ן, בסוף פרק יט.
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', ט-י.
  15. ^ תוספות בפירושם לתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ', עמוד ב', בפסקה אומר לנוכרי ועושה.
  16. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף ה'.
  17. ^ משנה ברורה על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף כ"ב.