שבט גד

שבט משבטי ישראל

שֵׁבֶט גָּד הוא אחד משבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט גד בן זלפה, שפחת לאה ובן יעקב. לפי המקרא, מקור שמו בדברי לאה: "בא גד" (בא מזל טוב).

בול המוקדש לשבט גד
תבליט של שבט גד בבית הכנסת ברחובות
מצבת מישע (840 לפנה"ס בקירוב), מצבת הכתובה בשפה המואבית והוקמה לציון ניצחונה של ממלכת מואב על ממלכת ישראל. כוללת עדות ארכאולוגית חוץ-מקראית לשבט גד.

עדות ארכאולוגית חוץ-מקראית המאששת את קיומו של שבט גד התגלתה במצבת מישע מלך מואב, בה כתוב: "וְאִש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם".[1]

ברכות לשבט עריכה

ברכת יעקב עריכה

”גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב” (בראשית, מ"ט, י"ט).

הברכה המבטאת יכולת צבאית. לפי רש"י "יצאו ממנו גדודים" ו"גדודיו יחזרו על עקבם וישובו לבתיהם" (יש מפרשים גדודיו ירדפו בעקבות האויבים וישמידום). מרמז על תולדות השבט בכניסה לארץ ישראל, שבט גד (יחד עם שבט ראובן) ביקש לשבת בעבר הירדן מזרחה. בתמורה התחייב השבט ללכת בראש העם ולעזור לשאר השבטים לכבוש את ארץ כנען. לאחר שמלאו את התנאי הזה שבו על עקבותיהם וחזרו לבתיהם אשר בעבר הירדן.

ברכת משה עריכה

בברכת משה ששבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר ”וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל ” (דברים, ל"ג, כ').

השבט במדבר עריכה

משפחות השבט עריכה

לגד נמנו שבע משפחות בתורה, פעמיים[2]. בבראשית הם צִפְיוֹן, חַגִּי, שׁוּנִי, אֶצְבֹּן, עֵרִי, אֲרוֹדִי ואַרְאֵלִי. במפקד בני ישראל בערבות מואב 'צפיון' נכתב כ'צְפוֹן', ולפי השערות חלק מהפרשנים[3] גם 'אצבון' הוא 'אׇזְנִי'.

בדברי הימים[4], לא נמנו במפורש שבע המשפחות, אבל נמנו שבעה 'ראשים' שאולי מייצגים את המשפחות[5], והם מִיכָאֵל, מְשֻׁלָּם, שֶׁבַע, יוֹרַי, יַעְכָּן, זִיעַ ועֵבֶר.

סמלי השבט עריכה

 
הדגל של שבט גד

הדגל של שבט גד היה ציור של מחנה צבא על רקע אפור ואבן החושן שלו היא שבו[6] או אחלמה.[7] החודש המקושר לשבט גד הוא כסלו[8] או טבת[9] או אלול.[10]

נשיאי השבט עריכה

בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט גד במדבר: אֶלְיָסָף בֶּן דְעוּאֵל. הוא מוזכר 4 פעמים בספר במדבר כבנו של דעואל. אבל בפרק ב', פסוק יד כבנו של רעואל; שינוי זה יכול לנבוע מדמיון ה'ר' ל'ד' והפרשנים נתנו לכך הסברים שונים. הוא הקריב את קורבנות הנשיאים ביום השישי לחנוכת המשכן.

גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי, מנשיאי שבט גד בתקופת הנדודים במדבר, היה אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ (במדבר יג, טו).

מרשימת הנשיאים בפרשת מסעי נשמטו נשיאי ראובן וגד, מאחר שהרשימה נועדה לפרט את הנשיאים שיהיו נציגי השבטים בחלוקת ארץ כנען, ואילו שבטי ראובן וגד כבר קיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.

המסע במדבר עריכה

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט גד במחנה ראובן, שהיה מדרום למשכן ואחרון.

במפקד הראשון שערך משה בין הזכרים מבני עשרים ומעלה נמנו 45,650 איש מבני השבט, ובמפקד השני 40,500 איש.

נחלת השבט עריכה

  ערך מורחב – נחלת שבט גד
 
נחלות שבטי ישראל

שבט גד היה אחד משניים וחצי השבטים שחנו בצד המזרחי של הירדן. נחלת השבט כללה את הגלעד, באזור צפון עבר הירדן, והיא גבלה בדרומה בנחלת שבט ראובן, בצפונה בנחלת חצי המנשה, במערבה בנהר הירדן ובמזרח בבני-עמון.

בין הערים בנחלתו: סוכות, יגבהה, יעזר, בית הרם ובית נמרה.

”וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל-עָרֵי הַגִּלְעָד וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד-עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי רַבָּה. וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד-רָמַת הַמִּצְפֶּה וּבְטֹנִים וּמִמַּחֲנַיִם עַד-גְּבוּל לִדְבִר. וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן יֶתֶר מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַיַּרְדֵּן וּגְבֻל עַד-קְצֵה יָם-כִּנֶּרֶת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.” (יהושע יג כד)

השבט בארץ ישראל עריכה

בני העיר סוכות בנחלת השבט, מאנו לעזור באוכל ומים לגדעון בן יואש במרדפו אחר מלכי מדין ונענשו על כך [11].

במצבת מישע מלך מואב מוזכר "ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם" ומתואר כיצד כבש מישע את עירם עטרות והרג את תושביה.

בסוף תקופת בית הראשון הוכיח הנביא ירמיהו את בני עמון על השמדת שבט גד:

"לִבְנֵי עַמּוֹן, כֹּה אָמַר ה', הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל, אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ, מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד, וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב" (ירמיהו מט, א).

גיבורי דוד משבט גד עריכה

בתנ"ך נזכרים שנים עשר הגיבורים משבט גד שהצטרפו ללוחמי דוד בעיר המבצר צקלג בנגב. הם מתוארים כגיבורים בעלי 'פני אריה', בדומה לברכת משה לגד: וּמִן-הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל-דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל, אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה--עֹרְכֵי צִנָּה, וָרֹמַח; וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם[12], וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר[13]. הקטן מביניהם שקול למאה לוחמים והגדול-לאלף.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שורה עשירית בכתובת
  2. ^ בראשית מו טז, במדבר כו טו
  3. ^ רש"י על הפסוק בבמדבר כו טז: "אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזּוֹ מִשְׁפַּחַת אֶצְבּוֹן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה לֹא נִקְרֵאת מִשְׁפַּחְתּוֹ עַל שְׁמוֹ". וראה גם בפירוש אור החיים שם.
  4. ^ דברי הימים א ה יג
  5. ^ מלבי"ם שם
  6. ^ במדבר רבה, פרשה ב', פסקה ז'.
  7. ^ שמות רבה, פרשה ל"ח, פסקה ט'.
  8. ^ רבי פינחס ברבי יעקב הכהן, קידוש ירחים לחודש כסלו.
  9. ^ רבי אברהם בן עזריאל, ערוגת הבושם, חלק א' עמוד 289. אלעזר החזן, וקדושתא לראש חודש מרחשון.
  10. ^ רבי יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, סוף שער ה'.
  11. ^ ספר שופטים, פרק ח', פסוק ה'
  12. ^ נראה כי על פניהם הייתה מונחת מסכה בצורת פני אריה, שנועדה להפחיד ולהמם את האויבים בשעת הקרב, בדומה לפסלון הברונזה של הלוחם בעל פני אריה הרוכב על גבי חמור, שמוצג במוזיאון ארצות המקרא בירושלים
  13. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק ט'.