שביט 2 היא רקטה מאולתרת שנבנתה על ידי ישראל בשנות ה-60, ופרסום שיגורה שימש, בין השאר, לצורכי הרתעה ולוחמה פסיכולוגית מול מצרים. הרקטה הוצגה על ידי ישראל כרקטה ארוכת טווח ששוגרה לחלל, יכולת חדשה שבאותה עת החזיקו בה רק שתי מעצמות-העל הגדולות.

דגם בגודל מקורי של הרקטה "שביט 2"
מכובדים צופים ברקטה. משמאל לימין: שמעון פרס, דוד בן-גוריון, מוניה מרדור וצבי צור

פרויקט "שביט 2" היה לאחד הסודות הכמוסים ביותר של ישראל, אשר האמת המלאה לגביו נחשפה רק לאחר למעלה מ-50 שנה. שיגור "שביט 2" הכה גלים בתקשורת העולמית בכל הקשור ליכולות הטכנולוגיות של ישראל, כשלמעשה ישראל החלה את פעילותה האמיתית בחלל רק בראשית שנות ה-80.

רקעעריכה

באותם ימים, החלו שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, במרוץ לחלל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הסתייע במדעני הנאצים שמצאו מקלט בארצו בשנות ה-50 לצורך פיתוח טיל בליסטי ארוך טווח. נאצר התכוון לשגר את הטיל בפומבי לצורכי תעמולה לציון יום המהפכה ב-1961, אולם הבין שהפיתוח מתעכב. נאצר, שרצה בהישג התעמולתי כלפי עמו וכאמצעי פסיכולוגי נגד ישראל, רכש בהיחבא רקטות מטאורולוגיות מארצות הברית לצורך שיגור הראווה, ולהציגן כפיתוח מצרי[1].

פיתוח הרקטה והצגתהעריכה

ארגון הביון הישראלי, "המוסד", יידע בתוכניות המצריות את ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, שהורה לרפא"ל לפתח במהרה רקטה ש"תגנוב" את ההצגה למצרים. רפא"ל נרתמה למשימה ותוך שבועות בנתה רקטה מאולתרת שתתחזה לטיל המשוגר לחלל והוענק לה השם "שביט 2"[2].

מבצע השיגור נשמר בסודיות קפדנית ביותר עד הרגע האחרון. רק שעה לפני השיגור קיבלו שרי הממשלה הודעה עליו. האורחים היחידים שהיו עדים לשיגור היו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, סגן שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ״ל צבי צור, סגנו יצחק רבין, מנכ"ל משרד הביטחון אשר בן נתן[3], וכן העיתונאי יואל מרקוס, שנשלח לסקר את האירוע עבור כלל העיתונים בישראל[4].

הרקטה שוגרה ב־5 ביולי 1961 בשעה 4:41 לפנות בוקר, מאתר שיגור בחוף הים דרומית לעכו[3]. לאחר שיגורה פורסמה ברחבי העולם תמונה המראה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסגן שר הביטחון שמעון פרס, צופים ברקטה טרם שיגורה, יחד עם הרמטכ"ל רב-אלוף צבי צור, ומנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור[5].

ישראל הציגה את "שביט 2" כרקטה דו-שלבית למחקר מטאורולוגי, מונעת בדלק מוצק שמשקלה 250 ק"ג[3]. לאחר השיגור הייתה ישראל המדינה השביעית, שהצליחה לשגר רקטה דומה לצורך מדעי, אחרי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות, צרפת, איטליה ויפן. כאשר גרמניה ושוודיה גם הודיעו שהן לקראת שילוח רקטה למחקר מטאורולוגי[3].

בפועל השלב השני של הרקטה לא ניצת כלל, אולם ישראל פרסמה צילום של המראת הרקטה בלבד והצהרות כוזבות על הצלחתו של שיגור הטיל הישראלי הראשון, שהגיע עד לשולי החלל, לגובה 80 ק"מ. הפרסום גרם לתגובות רבות בעולם על יכולתה של ישראל. צילומים נוספים מהשיגור וסרטון שנפסק לפני הפיצוץ פורסמו רק לאחר כ-50 שנה יחד עם הסוד הכמוס.

התגובות לשיגורעריכה

 
קריקטורה של רענן לוריא מארכיון ידיעות אחרונות המבטאת הלך הרוח של אחדים לפיו "שביט 2" שימש כתעמולת בחירות של בן-גוריון
 
צילום כתבה מארכיון ידיעות אחרונות
 
צילום כתבה מארכיון ידיעות אחרונות, 7 ביולי 1961

מיד לאחר שיגור הרקטה, הצהיר בן-גוריון: "שיגור זה מוכיח יכולתם של המדענים הישראליים. הרקטה כולה היא מתוצרת ישראל". בתגובה לשאלה של העיתונאי והפרשן הצבאי זאב שיף אמר שלרקטה "אין שום משמעות צבאית, רק עניין מדעי טהור לשם מחקר החלל הקרוב". בתגובה לשאלות נוספות, סירב בן-גוריון לתת פרטים נוספים על הצד הצבאי של תוכנית פיתוח הטילים של ישראל[6].

בשעות הבוקר המוקדמות טלפן שמעון פרס סגן שר הביטחון אל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, הודיע לו כי הוא מדבר בשם ראש הממשלה ושר הביטחון ובישר לו כי ישראל הצליחה לשגר טיל לחלל.

ההודעה הרשמית שפורסמה בישראל הייתה:

היום, כ"א בתמוז, 5 ביולי 1961 בשעה 04:41, שוגרה בהצלחה לחלל ממתקן שילוח שעל שפת הים התיכון, רקטה למחקר מטאורולוגי. הרקטה תוכננה, נבנתה ושוגרה על ידי צוות מדענים וטכנאים ישראליים. בזמן השיגור נכחו במקום השילוח ראש הממשלה ושר הביטחון, שרת החוץ, סגן שר הביטחון ואנשי מדע. מטרות הניסוי הושגו.

באותו יום ערכו פרס והיועץ המדעי ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ארנסט דוד ברגמן פגישה עם ועדת העורכים של העיתונאים בישראל, ופגישה עם הסגל הדיפלומטי בישראל, בה נמסר שמטרת שיגור הרקטה היא ברצון לחקור ולהשיג מידע על הסטרטוספירה והיונוספירה לצורכי מדע[3]. פורסמו גם ידיעות שהרקטה הייתה יוזמה של המחלקה לאווירונאוטיקה בטכניון בראשות ג'רי שפר ומשה ארנס[7].

השיגור עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל[8][9]. השיגור נעשה כחודש לפני הבחירות לכנסת החמישית, ולכן נמתחה על הממשלה ביקורת בעיתונות ועל ידי האופוזיציה על המועד שנבחר לו, שלדברי המבקרים נבע משיקולי תעמולת הבחירות[10]. בבחירות שנערכו ב 15 באוגוסט 1961 איבדה מפלגת השלטון, מפא"י, שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הרקטה על הבוחר.

ביקורות ראשונות נשמעו בישיבת הממשלה הראשונה לאחר השיגור. הביקורות היו על מועד ודרך פרסום השיגור[11]. עם זאת, הוסבר על ידי בן-גוריון כי השיגור נועד למנוע מנאצר תעמולה לציון יום המהפכה, לאחר שהתקבלו ידיעות מודיעניות על כוונתו גם לשגר רקטה[12]. שר התחבורה יצחק בן אהרון אמר שאסור היה לפרסם את דבר השיגור ולחשף את תוכנית הפיתוח של ישראל. הוא גם התרעם על כך שבן-גוריון קיבל את ההחלטה על השיגור והפרסום לבדו, ללא התיעצות עם הממשלה ואף שמר אותה בסוד עד הרגע האחרון. בין השאר אמר:”ההחלטה לפרסם את שיגור הטיל, שנתקבלה שלא על אחריותה הקולקטיבית של הממשלה. היא העבירה החמורה ביותר שנעשתה אי־פעם כלפי חוק האחריות הקולקטיבית, החלטה העושה עצם מושג האחריות הקולקטיבית פלסתר”[12].

בעולם נתקבל השיגור בתגובות מעורבות, נשיא טורקיה הכריז כי יש לברך את ישראל על הצלחתה לשגר טיל לחלל. הבית הלבן ומחלקת המדינה האמריקאית נמנעו מכל תגובה רשמית, אך נציג שגרירות ארצות הברית בישראל הכריז: "אנו ציפינו לכך, כי ידענו שאתם עובדים בכיוון זה, בייחוד שלרשותכם אנשי מדע וטכנאים בעלי רמה גבוהה ביותר". נציגים אמריקאים נוספים הוסיפו: "עתה איש לא יאמין עוד שישראל לא תהיה מסוגלת בעתיד הקרוב לייצר כוח אטומי"[13].

ביטאון הצבא הסובייטי פרסם מאמר, כשבועיים לאחר השיגור, בו תקף בחריפות את ממשלת ישראל על שיגור "שביט 2", בטענה כי שיגור הטיל נועד להפחיד את מדינות ערב, ומתוך מגמה להשפיע על תוצאות הבחירות לכנסת (המאמר שיקף ביקרות דומה שפורסמה בישראל). סוכנות הידיעות הסובייטית ט.א.ס.ס. הפיצה את המאמר הביקורתי לעיתונות העולמית[14].

הטיימס של לונדון בירך את ישראל על היכולת הטכנית אך טען כי המשמעויות המדיניות הנובעות מן השיגור אינן מעודדות. העיתון סבר כי שיגור הטיל ייחשב בעיני הערבים להוכחה כי הישראלים הערמומיים זוממים מזימות. עיתוני מדינות ערב הגיבו בבהלה מעורבת בזילזול וחוסר אמון[15].

יומיים לאחר השיגור הודיעה ארצות הברית כי היא מוכרת לרפובליקה הערבית המאוחדת (האיחוד בין מצרים לסוריה שהתקיים בשנים 1958–1961) מספר טילי מחקר לצורך ניסויים מטאורולוגיים.

הטעייה מכוונת בקשר לגודל הרקטהעריכה

 
כותרת ראשית של העיתון אל-אהראם ב-1962 שבו דווח על פיתוח טילי קרקע קרקע מצרי בשם "אל-קאהר"

במשך עשרות שנים מערכת הביטחון לא פרסמה צילומים רבים של "שביט 2" ולא פרסמה כל נתונים על ממדיה. לבד מן הצילום של צללית הרקטה הנוסקת בשעות הבוקר המוקדמת, כשמאחוריה שובל של עשן. פורסם גם צילום של בן-גוריון ופמלייתו כשהם צופים ברקטה מלמטה. ואכן, אם לשפוט מצילום זה ניתן להעריך כי מדובר ברקטה גדולת ממדים. מהשוואת גובה הרקטה לגובהם של האורחים ניתן להעריך כי גובה הרקטה מגיע לפחות ל-10 עד 12 מטרים.

אולם האמת הייתה שונה. צלם של רפא"ל, בתרגיל מחוכם, התייצב מאחורי הרקטה וקרוב אליה, והצליח ליצור רושם כאילו מדובר ברקטה גדולה. האמת היא שלשם תכנון הרקטה לקחו מהנדסי רפאל את צינור הרקטה של הטיל לוז, שקוטרו לא עלה על 27 ס"מ (למרבה האירוניה "לוז" היה פרויקט חשאי ביותר של טיל אמיתי). הם הצמידו לו צינור של רקטה מסוג "ר-115" שהיה באותן שנים בפיתוח, ויצרו שלב שני. למעלה הוצמד גם קונוס מתכתי שנשא אבקת נתרן. אורך הרקטה לא עלה על 3.76 מטרים, אולם היא נראתה כאילו ממדיה גדולים הרבה יותר[16].

השלכות השיגורעריכה

שיגור הרקטה גרם לסערה במדינות ערב, ולהאצת מרוץ החימוש האזורי[17]. כשנה לאחר מכן, ב-23 ביולי 1962, דיווחה מצרים ששיגרה בהצלחה טילי קרקע-קרקע מתוצרתה בשם אל קאהר ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הכריז שהטילים מסוגלים להגיע "דרומית לביירות". שמעון פרס בתגובה טען ש"השביט 2" עצמו לא הביא למרוץ חימוש, מכיוון שמצרים כבר הייתה עסוקה בפיתוח נשק זמן רב, ומטרתו הייתה לשמור על איזון כוחות[18].

בתחילת שנת 1963 נחשפה העובדה כי המדענים הגרמנים במצרים מסייעים בייצור טילים ארוכי טווח ונשק לא קונבנציונלי. הדבר יצר משבר בין ראש "המוסד", איסר הראל, שרצה להשקיע מאמצים בחיסול המדענים, ובין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שסבר כי לא מדובר בפעילות שיש בה סכנה קיומית. המשבר הסתיים בהתפטרותו של הראל.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים הופסק פיתוח הטילים המצריים. כן נודע כי טווח הטילים קצר והפעלתם אינה מתאימה לשדה הקרב. בחלוף שנים אחדות לאחר שיגור "שביט 2" החלה ישראל בפיתוח סדרת טילי "יריחו".

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אמיר אורן, "שליט 2", באתר הארץ, 5 ביולי 2006
  2. ^   עופר אדרת, הכניס את ישראל למרוץ החלל, באתר הארץ, 6 בפברואר 2014
  3. ^ 1 2 3 4 5 נפתלי לביא, ישראל שילחה ראקיטה לחלל, המזה״ת הצטרף למירוץ לחלל; הראקיטה הרב־שלבית – לצורכי מחקר; התכנון, הביצוע והדלק – ישראליים, הארץ, 6 ביולי 1961
  4. ^   יותם ראובני, יואל מרקוס מסכם 67 שנות כתיבה, ומגלה כיצד השיג סקופים שהסעירו מדינה שלמה, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2017
  5. ^ מימין: הרמטכ"ל, רב אלוף י. צור. ראש הממשלה מר ד. בן גוריון (שני מימין) וסגן שר-הבטחון, מר ש. פרס – לרגלי הראקיטה הישראלית – לפני שילוחה, הארץ, 6 ביולי 1961
  6. ^ זאב שיף, ב. ג.: אין משמעות צבאית, הארץ, 6 ביולי 1961
  7. ^ אריה נשר, הרעיון נולד בטכניון - המוסד עוסק בחקר בעיית הטיסה לחלל, הארץ, 6 ביולי 1961
  8. ^ מבצע־החלל הישראלי זכה להערכתם של מדעני העולם, הארץ, 6 ביולי 1961
  9. ^ הרגשה של כוח וגאווה, הארץ, 6 ביולי 1961
  10. ^ טלי בן עובדיה, בחו"ל הגדירו את שביט 2 : הישג - בישראל התייחסו לטיל כגימיק בחירות, חדשות, 20 בספטמבר 1988
  11. ^ מיום ליום, ״שביט 2״ ואחריות הממשלה, הארץ, 11 ביולי 1961
  12. ^ 1 2 ביקורת על מועד ודרך פירםום שיגורה של הרקטה "שביט 2", למרחב, 10 ביולי 1961
  13. ^ עמוס אילון, הערכה בארה"ב למבצע־החלל הישראלי; אין תגובה רשמית - מכחישים ביקורת על "בזבזנות" ישראל, הארץ, 7 ביולי 1961
  14. ^ כתב עת סובייטי: " שביט 2 " ־ שוגר לצורכי בחירות, על המשמר, 28 ביולי 1961
  15. ^ לונדון חוששת מתגובת הערבים, הארץ, 7 ביולי 1961
  16. ^ גדעון לוי, עמוס א', באתר הארץ, 25 באפריל 2008
  17. ^ שיגור הטיל שביט 2 באתר הספרייה הלאומית
  18. ^ רפאל בשן, סגן שר הבטחון שמעון פרס "מירוץ־הטילים נפתח לפני שביט 2", מעריב, 27 ביולי 1962