פתיחת התפריט הראשי

שביתה פוליטית היא דרך מחאה שבה מושבתת הפעילות של המשק כולו או של חלק ממנו לשם הבעת מחאה פוליטית או להבעת התנגדות למעשי השלטון. בניגוד לשביתה במסגרת סכסוך עבודה, המאורגנת על ידי ארגון עובדים לשם השגת יעדים כלכליים של עובדים מול המעסיקים, השביתה הפוליטית מאורגנת בדרך כלל על ידי ארגון שאינו ארגון עובדים, כגון מפלגה או קבוצת מפלגות או ארגון חברתי, והיא מכוונת נגד הממשל (הנשיא, הממשלה, הפרלמנט) לשם השגת יעדים פוליטיים, כגון הקדמת הבחירות, שינוי חקיקה או ביטול החלטה שלטונית.

מבחינת משפט העבודה, שביתה פוליטית טהורה, כזו שאין לה כל זיקה לתנאי העבודה, נחשבת לצעד לא-לגיטימי, שאינו זוכה להגנות הניתנות לשביתה.[1] לעיתים השביתה הפוליטית מכוונת נגד צעדים של הריבון שיש להם השפעה על תנאי העבודה, אך גם שביתה כזו נחשבת בדרך כלל לצעד לא-לגיטימי. פעמים אחרות אין למטרות השביתה הפוליטית כל זיקה לתנאי העבודה, וכל הקשר שלה למשפט העבודה מתבטא בכך שלצורך השביתה הפוליטית השכירים המשתתפים בה נעדרים מעבודתם.

תוכן עניינים

דוגמאות לשביתות פוליטיותעריכה

השביתה הפוליטית במשפט העבודה הבינלאומיעריכה

ועדה של ארגון העבודה הבינלאומי שעסקה בחופש ההתאגדות קבעה שיש זכות גם לשביתה המכוונת נגד מדיניות הממשלה שיש לה השפעה ישירה על זכויות העובדים. שביתה המפרה את הסדר הציבורי ושביתה פוליטית טהורה, שאינה קשורה לחופש ההתאגדות, אינה נחשבת לשביתה לגיטימית[1]

השביתה הפוליטית במשפט העבודה בישראלעריכה

בג"ץ חטיבעריכה

במחאה על חקיקתו של חוק רמת הגולן פרצה ב-14 בפברואר 1982 שביתה פוליטית טהורה (כזו שאין לה כל זיקה לתנאי העבודה) של הדרוזים ברמת הגולן, והיא נמשכה עד ל-20 ביולי 1982. משרד החינוך הודיע ל-170 מהמורים השובתים שהוא רואה את היעדרותם מהעבודה כהתפטרות. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי "'שביתה פוליטית' במהותה ובמטרתה כלל אינה 'שביתה' במשמעות המקובלת במשפט העבודה, ולו גם במשמעות הרחבה ביותר", ובהתאם לכך אישר את גישת משרד החינוך, ועל כך הוגשה עתירה לבג"ץ. בפסק הדין בעתירה כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:

השביתה הפוליטית - הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה - מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות: במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על-פי כוח הכפייה של גופים חוץ-שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפייה הלכה למעשה. ייתכן שיש מדינות, בהן הפסקת חשמל כללית, לרבות זה המוזרם לבתי-חולים ולבלתי התינוקות, יכולה להביא אף את המחוקק לכל מעשה חקיקה הנדרש ממנו, אך אין ספק שיחד עם המפולת המוסרית נפגעת בכך, באופן מהותי ביותר, גם דרך הפעולה של הדמוקרטיה ככזאת.[2]

בפסק דינו התייחס הנשיא שמגר למהותה של שביתה:

אם לבחור בהגדרה כוללנית ככל האפשר הייתי אומר, כי שביתה היא פעולת לחץ מתואמת, הננקטת על-ידי קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי של העובדים עם מעביד לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם או בקשר לדרישות של עובדים אחרים שהוצגו למעבידם. בין אמצעי הלחץ האמורים כלולה גם ההיעדרות מן העבודה.[2]

בהתאם לכך נפסק שהיעדרותם הממושכת של המורים לא תיחשב כשביתה, וניתן לראותה כהתפטרות.

בג"ץ בזקעריכה

בשנת 1992 החליטה ממשלת ישראל לצמצם את המונופול של חברת "בזק" בתחום התקשורת, ולפתוח את שוק התקשורת לתחרות. עובדי "בזק" ראו בהחלטה זו פגיעה בתנאי עבודתם והחלו בעיצומים. בית הדין הארצי לעבודה פסק, בדעת רוב, שזו אינה שביתה פוליטית, וכנגד פסק דין זה הוגשה עתירה לבג"ץ. בפסק דינו בעניין זה הבחין השופט דב לוין בין שלושה סוגים של שביתות במסגרת משפט העבודה:

הנה כי כן, במציאות הקיימת בישראל כפי שעמדתי עליה לעיל יש מקום להבחנה בין שלוש שביתות שונות במהותן, במשמעותן ובתוצאה המשפטית המחייבת לגבי כל אחת מהן. השביתה האחת היא זו המוגדרת כשביתה כלכלית, שעניינה שביתה המכוונת דרך כלל כנגד המעביד המבקש לפגוע בזכויות העובדים או המסרב לשפר תנאי עבודתם, שביתה שאפשר שתהיה מכוונת גם כנגד הריבון כשזה פועל במעמדו כמעביד או כאשר הוא מבקש להתערב, תוך ניצול כוחו השלטוני, לשינוי הסדרים קיימים ביחסי העבודה בין העובדים והמעבידים או למנוע הסדרים כאלה. שביתה כזו מקובלת כשביתה לגיטימית.

השנייה, שביתה פוליטית טהורה המכוונת כנגד הריבון לא במעמדו כמעביד, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת שאינה מקובלת על ציבור עובדים בהיותם סבורים כי מדיניות כזו תצר צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד על קביעת זכויותים כעובדים. זו שביתה שנחשבת כלא לגיטימית, באשר מבקשת היא לערער את סמכותו של הריבון לקבוע מדיניות כלכלית בראייה רחבה של טובת כלל הציבור ולהכניעו לדרישות העובדים; זו שביתה המבקשת להתערב בהליכי חקיקה לגיטימיים של בית המחוקקים בגדר סמכותו לא על ידי דרכי שכנוע המקובלות בשיטתנו הדמוקרטית, אלא על ידי התערבות כוחנית אשר מבקשת לכפות על המחוקק את מה שאינו ראוי בעיניו. שביתה זו אינה לגיטימית, ויש הצדקה למנוע אותה.

השלישית, שביתה מעין-פוליטית הנמצאת בתווך שבין הקצוות האמורים, ועליה מבקש אני לייחד את הדיבור. במקרים הללו, הנופלים במיתחם זה שתיארתיו לעיל, יקבל מבחן "המטרה העיקרית" משנה תוקף, שכן עסקינן באותם המקרים שבהם שובתים העובדים בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר אך משפיע עליהם באופן ישיר. כך, כאשר יצביע המבחן המוצע ויעיד כי אכן קיימת השפעה ישירה על זכויות העובדים, גם אם שובתים הם כנגד הריבון, יתייצב משפט העבודה ויכתיר את שביתתם כ"שביתה מעין-פוליטית", אשר תזכה את העובדים בזכות לשבות שביתת מחאה קצרה בלבד, בלי שככזו תסווג לאחד משני עברי הקשת, שכן עומדת היא על רגליה שלה.[3]

בהמשך לסיווג זה נפסק כי "משלבשה מחאתם של עובדי הבזק דמות של שביתה כללית מתמשכת, נמצא שהיא חרגה משמעותית בהיקפה וביעדיה משביתה מעין-פוליטית, והיא הייתה לשביתה פוליטית במלוא מובן המילה, ומשום כך היא בלתי לגיטימית ולא מוגנת".[3]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה