פתיחת התפריט הראשי

שגרירות ישראל בלונדון

ייצוג ישראל בממלכה המאוחדת

שגרירות ישראל בלונדון היא הנציגות הדיפלומטית של מדינת ישראל בממלכה המאוחדת ואחת משגרירויות ישראל הגדולות בעולם. היא נמצאת ברחוב פאלאס גרין 2 בדרום קנזינגטון שבלונדון. הנציגות הוקמה ב-1949 כצירות ובשנת 1952 הועלתה לדרג של שגרירות. שגריר ישראל בלונדון מאז מרץ 2016 הוא מארק רגב.

שגרירות ישראל בלונדון
Israeli embassy London.JPG
מידע על המבנה
סוג שגרירות עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת Palace Green 2, London, W8 4QB
עיר לונדון
מדינה הממלכה המאוחדת
התחלת הבנייה 1949
ראש הנציגות מארק רגב
קואורדינטות 51°30′11″N 00°11′22″W / 51.50306°N 0.18944°W / 51.50306; -0.18944
אתר השגרירות
(למפת לונדון רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

הקמת השגרירותעריכה

 
רשימת השליחים בצירות ישראל בלונדון ב-1949 מסודרים לפי דרג יורד. מקור: שנתון הממשלה תש"י

מקום מושבה של ההנהלה הציונית בשנות ה-20 של המאה ה-20 היה בלונדון, שהמשיכה גם לאחר מכן לשמש מרכז לפעילות הדיפלומטית של הסוכנות היהודית, במטרה לקדם את יישום חזון המדינה היהודית. ואולם, היחסים בין התנועה הציונית לבין ממשלת בריטניה היו מתוחים בעקבות המדיניות הבריטית, שהלכה ונסוגה מהצהרת בלפור, והמאבק שניהל היישוב בארץ ישראל בשלטון המנדט הבריטי. יחסים אלו הורעו עוד במהלך מלחמת העצמאות, עקב המדיניות הפרו-ערבית שנקטה ממשלת בריטניה. כאשר ישראל הכריזה על עצמאותה ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), סירבה ממשלת בריטניה להכיר בה ונקטה קו נוקשה בעניין זה עד סוף 1948. רק בעקבות הניצחונות של ישראל בשדה הקרב וההכרה הגוברת לה זכתה מצד מדינות העולם, חל שינוי במדיניות זו. ב-25 בינואר 1949 פרסמה ממשלת בריטניה הודעה על הכרה דה פקטו במדינת ישראל. לאחר שבוע הודיע משרד החוץ הבריטי על מינוי נציג בישראל, ואילו ישראל מינתה את ד"ר מרדכי עליאש להיות נציגה בבריטניה. בהסכם בין הצדדים הוגדרו הנציגים כצירים.[1] יוסף לינטון, ששימש עד אז כנציג בפועל וכקונסול כללי של ישראל בלונדון, עבר לשמש בה כיועץ.

הצירות שוכנה תחילה בכיכר מנצ'סטר מס' 18, בשכונת מרילבון שברובע הסיטי של וסטמינסטר. היא נחנכה ב-31 בינואר 1949 בטקס חגיגי בהשתתפות אישים נכבדים וקהל רב, שבמהלכו הונף דגל ישראל מעל משרדי הצירות "על ידי נערה מעובדות השגרירות, סטודנטית בת שבע עשרה מארץ ישראל".[2]

בסתיו 1949 מנתה הצירות בלונדון 6 שליחים דיפלומטיים: הציר עליאש, שהיה ראש הנציגות, פליקס שנער, שכיהן כיועץ מסחרי, מרדכי קדרון - מזכיר ראשון (ולאחר מכן יועץ) מדיני, ל. א. אלון - קונסול וקצין עליה, מיכאל אליצור - מזכיר שני, ואליעזר יאפו, שהיה נספח לעיתונות.[3]

ב-25 באפריל 1950 הודיעה ממשלת בריטניה על הכרה דה יורה בישראל. בדצמבר אותה שנה נפטר עליאש בלונדון, בעודו מכהן בתפקיד הציר. אליהו אילת, שכיהן קודם לכן כשגריר ישראל הראשון בארצות הברית, מונה להחליפו.

ביולי 1952 החליטה בריטניה להעלות את דרג נציגויותיה בכמה ממדינות במזרח התיכון, בהן ישראל, לרמת שגרירות, דבר שנענה בהדדיות מצדה של ישראל. ב-21 באוקטובר הגיש אליהו אילת את כתב האמנתו למלכה אליזבת השנייה כשגריר הראשון של ישראל בבריטניה.[1] בתחילת 1953 עברה השגרירות למשכנה החדש ברובע קנזינגטון,[4] שם היא נמצאת גם כיום.

פיגועים כנגד השגרירותעריכה

לאורך השנים הייתה שגרירות ישראל בלונדון יעד לכמה פיגועי טרור:

בספטמבר 1972, נספח החקלאות בשגרירות, ד"ר עמי שחורי, נהרג כשפתח מעטפת נפץ שמוענה אליו. את המעטפה שלח ארגון הטרור ספטמבר השחור.[5]

ב-3 ביוני 1982 התנקשו שלושה מחבלים מארגון הטרור של אבו נידאל בשגריר שלמה ארגוב, שיצא מארוחת ערב רשמית במלון דורצ'סטר. ארגוב נותר בתרדמת במשך חודשים לאחר ההתנקשות והפך משותק לצמיתות, עד לפטירתו בשנת 2003. ההתנקשות הייתה העילה למבצע שלום הגליל.

ב-26 ביולי 1994 אירע פיגוע נוסף, כאשר מכונית תופת התפוצצה מול בניין השגרירות וגרמה לפציעתם של כמה מעובדי השגרירות ואזרחים. הפיצוץ גרם נזק ניכר לבניין השגרירות, כולל ללשכתו של השגריר משה רביב, ששהה באותו זמן בכנס שגרירים בירושלים[6] 13 שעות לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת נוספת מחוץ ל"בית בלפור" שבצפון לונדון, בו נמצאים ארגונים יהודיים וישראלים שונים, וגרמה לפציעתם של ששה אזרחים.

הפגנות ופעילות פרו-פלסטיניתעריכה

בשל מיקומה בבירה אירופית מרכזית שבה קהילה מוסלמית גדולה, מהווה שגרירות ישראל בלונדון מוקד מרכזי לפעילות מחאה אנטי-ישראלית, ואתר המושך הפגנות רבות כנגד מדיניות ממשלת ישראל בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בדצמבר 2008, לאחר תחילת מבצע עופרת יצוקה, הפגינו כ-2,000 מוסלמים מול השגרירות במחאה נגד פעולת ישראל בעזה. המפגינים ניסו לפרוץ לשגרירות, אולם נבלמו על ידי המשטרה.[7]

בנובמבר 2012 הפגינו כ-800 איש מול השגרירות במחאה על מבצע עמוד ענן וקראו קריאות בגנות ישראל. מולם הפגינו פעילי ארגונים יהודיים וישראליים בעד המבצע.[8]

ביולי 2014 התאספו כ-20 אלף מפגינים מול השגרירות בלונדון כדי למחות על כניסת כוחות צה"ל לעזה במבצע צוק איתן, וקראו לחרם על ישראל.[9]

המאבק בחרם על ישראלעריכה

דו"ח שהכין מכון ראות בשנת 2010 סימן את לונדון כאחד ממרכזי הפעילות העולמית של התנועות הקוראות לדה-לגיטימציה וחרם על ישראל. שגריר ישראל בלונדון באותה תקופה, רון פרושאור, הסביר כי "השילוב בין קהילה מוסלמית גדולה, שמאל קיצוני, תקשורת משפיעה ומרכז אוניברסיטאי בינלאומי, הופך את לונדון לכר פורה לדה-לגיטימציה".[10] בשנים האחרונות נקטה השגרירות בלונדון פעילות אינטנסיבית כנגד התופעה, כולל טווית רשת של יותר מ–40 אגודות ידידות פרו־ישראליות ברחבי בריטניה וארגון משלחות של צעירי מפלגת הלייבור והמפלגה השמרנית בארץ. היא הצליחה להניע את ממשלת בריטניה להנחות עיריות וגופים ציבוריים לאסור על חרמות כנגד ישראל והצליחה להביא לשינוי המגמה כלפי ישראל בסקוטלנד, שהייתה האזור האנטי־ישראלי ביותר בממלכה.[11] בשנת 2015 ניהלה השגרירות פעילות אינטנסיבית יחד עם עשרות אגודות יהודיות וישראליות בקמפוסים ברחבי בריטניה, שהביאה להערכת השגרירות לצמצום ניכר בתמיכה ב-BDS.[12]

מבנה השגרירותעריכה

 
דגלו של סר משה מונטיפיורי תלוי באולם על שם השגריר שלמה ארגוב בשגרירות ישראל בלונדון

השגרירות ממוקמת קרוב לארמון קנזינגטון בחלק המערבי של גני קנזינגטון, באחד האזורים היוקרתיים ביותר של לונדון. היא שוכנת בבית לבנים אדומות שנבנה בשנים 18601862 עבור הסופר הבריטי ויליאם מייקפיס תאקרי.[13] בשנת 1969 הוכרז הבית על ידי הרשויות בבריטניה כבניין רשום מדרגה II*, הניתן לבניינים בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת.

אולם הישיבות המרכזי בשגרירות קרוי על שמו של השגריר שלמה ארגוב, שנפצע קשה בהתנקשות בשנת 1982. באולם תלוי דגלו של סר משה מונטיפיורי, שהוענק לשגרירות על ידי בני משפחת מונטיפיורי בשנת 1980.

בעלי תפקידים ומחלקותעריכה

ראשי הנציגות לדורותיהםעריכה

מספר שם תקופת כהונה הערות
- מרדכי עליאש 1949 - 1950 הציר הראשון
1 אליהו אילת 1950 - 1959 השגריר הראשון
2 ארתור לוריא 1960 - 1965
3 אהרן רמז 1965 - 1970
4 מיכאל קומיי 1970 - 1973
5 גדעון רפאל 1973 - 1977
6 אברהם קדרון 1977 - 1979
7 שלמה ארגוב 1979 - 1982 נפצע קשה מאד בהתנקשות בחייו על ידי טרוריסטים פלסטינים
8 יהודה אבנר 1983 - 1988
9 יואב בירן 1988 - 1993
10 משה רביב 1993 - 1997
11 דרור זייגרמן 1998 - 2001
12 צבי שטאובר 2001 - 2004
13 צבי חפץ 2004 - 2007
14 רון פרושאור 2007 - 2011
15 דניאל טאוב 2011 - 2015
16 מארק רגב החל מ-2016

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 א. א. בן-אשר, יחסי-חוץ, עיינות הוצאת ספרים, תשט"ז, עמ' 129
  2. ^ חרות, הנפת דגל ישראל בלונדון, 1 בפברואר 1949
  3. ^ שנתון הממשלה תש"י, אתר ההנצחה של משרד החוץ
  4. ^ מעריב, שגרירות ישראל באכסניה של ספרות, 20 בפברואר 1953
  5. ^ ירון דרוקמן, מעטפת הנפץ ורצח השליח הישראלי בלונדון. השבוע לפני, באתר ynet, 19 בספטמבר 2015
  6. ^ משה רביב, במשעולי הדיפלומטיה הישראלית, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2000, עמ' 295 - 296
  7. ^ הפגנות אלימות מול שגרירות ישראל בלונדון, חדשות נענע 10, 28 בדצמבר 2008
  8. ^ רונה זינמן, מאות הפגינו בלונדון: "ישראל פושעת", באתר ynet, 15 בנובמבר 2012
  9. ^ אלעד שמחיוף, לונדון: 20 אלף מפגינים נגד ישראל ונגד מבצע "צוק איתן", באתר mako,‏ 19 ביולי 2014
  10. ^ ברק רבידדו"ח של מכון ראות: יש רשת עולמית שעושה דה-לגיטימציה לישראל, באתר הארץ, 12 בפברואר 2010
  11. ^ ברק רבידהמאבק הישראלי ב-BDS: מאחורי מסך הספינים של הפוליטיקאים, באתר הארץ, 9 במרץ 2013
  12. ^ איתמר אייכנר, בשגרירות בלונדון מרוצים: מנצחים את ה-BDS י, באתר ynet, 24 בדצמבר 2015
  13. ^ אודות הבית באתר British History