שואת יהודי בלגיה

השואה בבלגיה הכבושה בידי גרמניה הנאצית מתייחסת לרדיפה וההשמדה של יהדות בלגיה בין 1940 ל-1944 במהלך מלחמת העולם השנייה.

כרזה בשפה הצרפתית המפרטת את החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בבלגיה ב-28 באוקטובר 1940

עם תחילת המלחמה, אוכלוסיית בלגיה הייתה קתולית ברובה הגדול. היהודים היו האוכלוסייה הלא-נוצרית הגדולה ביותר במדינה - כ-65,000 מכלל אוכלוסייה של שמונה מיליון. רובם חיו בערים אנטוורפן, בריסל, שרלרואה ולייז'. הרוב המכריע נמלטו מרדיפות בגרמניה הנאצית ובמזרח אירופה, וכתוצאה מכך, רק מיעוט קטן היו בעלי אזרחות בלגית.

באוקטובר 1940, כארבעה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה וכיבוש בלגיה על ידי גרמניה הנאצית, העביר הממשל הצבאי הגרמני שורה של חוקים אנטי-יהודיים. ועדת המזכ"לים הבלגית (אנ') סירבה לשתף פעולה בביצוע פעולות אנטי-יהודיות. הממשל הגרמני החל לתפוס עסקים בבעלות יהודית וסילק יהודים מתפקידים בשירות המדינה. באפריל 1941, בלא הנחיה מצד השלטונות הגרמניים, פלשו משתפי פעולה פלמיים לשני בתי כנסת באנטוורפן ושרפו את ביתו של הרב הראשי. הגרמנים יצרו יודנרט במדינה, Association des Juifs en Belgique (AJB; "איגוד היהודים בבלגיה"). בשנת 1942 הסלימה רדיפת יהודי בלגיה, כחלק מהפתרון הסופי. ממאי 1942 נאלצו יהודים לענוד טלאי מגן דוד צהובים כדי לסמן אותם בציבור. הגרמנים החלו לגרש יהודים למחנות ריכוז בגנרלגוברנמן (החלק הכבוש בפולין) באמצעות רשימות שהוכנו על ידי ה-AJB. יהודים שנבחרו מהרשימות נדרשו להופיע במחנה המעבר מכלן; לאחר מכן גורשו בטרנספורטים למחנות ריכוז והשמדה, לרוב לאושוויץ. בין אוגוסט 1942 ליולי 1944 גורשו מבלגיה כ-25,000 יהודים וכ-350 צוענים; יותר מ-24,000 נרצחו לפני שחרור המחנות על ידי בעלות הברית. בסך הכל נרצחו בשואה כ-29,000 יהודים מבלגיה, מתוך כ-65,000 יהודים שהיו בבלגיה לפני השואה - כ-44% מיהודי בלגיה.

החל משנת 1942 גברה ההתנגדות בקרב האוכלוסייה הנוצרית ליחס כלפי היהודים בבלגיה. בסוף הכיבוש היו מוסתרים אלפי יהודים בבלגיה; רבים מהם הוחבאו על ידי גויים, במיוחד על ידי כמרים ונזירות קתוליות. חלקם נעזרו בהתנגדות המאורגנת, כמו הוועד להגנת היהודים בבלגיה - CDJ - שסיפק מזון ומקלט ליהודים מסתתרים. רבים מהיהודים שהסתתרו הצטרפו להתנגדות המזוינת. באפריל 1943 תקפו חברי ה-CDJ את הטרנספורט העשרים לאושוויץ והצליחו להציל חלק מהמגורשים.

רקעעריכה

דת ואנטישמיותעריכה

לפני המלחמה אוכלוסיית בלגיה הייתה קתולית. כ-98 אחוז מהאוכלוסייה הוטבלו וכ-80 אחוז מהנישואין נערכו בטקסים קתוליים מסורתיים. מבחינה פוליטית נשלטה המדינה על ידי המפלגה הקתולית הבלגית (אנ').[1]

מתוך כ-8 מיליון בלגים, היו רק 10,000 יהודים בבלגיה לפני מלחמת העולם הראשונה.[2] בין המלחמות הייתה הגירה יהודית משמעותית לבלגיה. בשנת 1930 עלה מספר יהודי בלגיה ל-50,000- וב-1940 - בין 70,000 ל-75,000. מרבית העולים היהודים החדשים הגיעו ממזרח אירופה ומגרמניה הנאצית, ונמלטו מאנטישמיות ועוני במדינות מולדתם. אוכלוסיית הצוענים בבלגיה באותה עת הייתה בערך 530.[3] מעטים מהמהגרים היהודים ביקשו אזרחות בלגית, ורבים לא דיברו צרפתית או הולנדית. קהילות יהודיות התפתחו בשרלרואה, לייז', בריסל ובעיקר אנטוורפן, שם התגוררו יותר ממחצית היהודים בבלגיה.

בין המלחמות עלתה הפופולריות של מפלגות הסדר החדש הפשיסטי בבלגיה. אלה היו מיוצגים בעיקר על ידי Vlaams Nationaal Verbond - VNV; "האיחוד הלאומי הפלמי" וכן Verdinaso בפלנדריה ומפלגת Rex בוולוניה. שתי המפלגות הפלמיות תמכו ביצירת Dietse Natie ("מדינת הולנד הגדולה") שממנה יוחרגו יהודים.[4] מפלגת Rex שהאידאולוגיה שלה התבססה על הפשיזם הנוצרי, הייתה אנטישמית במיוחד. VNV וגם Rex נערכו תחת סיסמאות אנטישמיות לבחירות 1938.[5] עמדתם גונתה רשמית על ידי הרשויות בבלגיה, אך דמויות בולטות, בהן המלך לאופולד השלישי, נחשדו כאנטישמיות.[6] מיוני 1938 גורשו לגרמניה מהגרים יהודים בלתי חוקיים שנעצרו על ידי המשטרה הבלגית, עד שגינוי ציבור גרם להפסקת הנוהג לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938.[7] בין 1938 לפתיחת המלחמה בספטמבר 1939, ועם הירידה בהשפעת המפלגות הפשיסטיות בבלגיה, החלה המדינה לקבל יותר פליטים יהודים, כולל 215 פליטים מהאוניה סנט לואיס שלא ניתן להם להיקלט בשום מדינה אחרת.[8]

הפלישה והכיבוש הגרמנייםעריכה

 
כרזת תעמולה של חטיבת המתנדבים ה-27 לאס-אס ובה אמירה אנטישמית: "ביחד נמחץ אותו!"

בין המלחמות, שמרה בלגיה על מדיניות קפדנית של נייטרליות. אף על פי שהצבא הבלגי גויס בשנת 1939, המדינה הייתה מעורבת במלחמה רק מ-10 במאי 1940, אז פלשה אליה גרמניה הנאצית. לאחר מערכה שנמשכה 18 יום, נכנע הצבא הבלגי ב-28 במאי. בלגיה, יחד עם המחוז הצרפתי נור-פה דה קאלה, אוגדו יחד תחת המינהל הצבאי הגרמני של בלגיה וצפון צרפת (Militärverwaltung in Belgien und Nordfrankreich). בלגיה הייתה תחת כיבוש צבאי, ובתחילה הייתה תחת שליטת הוורמאכט ולא המפלגה הנאצית או האס אס. ביולי 1944 הוחלף הממשל הצבאי בממשל אזרחי (Zivilverwaltung), מה שהגדיל מאוד את כוחם של הארגונים הקיצוניים במפלגה הנאצית וכן האס אס בבלגיה עד לשחרור בידי בעלות הברית בספטמבר 1944.

השואהעריכה

אפליה ורדיפה מוקדמת, 1940–1941עריכה

 
שילוט בשלוש שפות (גרמנית-הולנדית-צרפתית) המשמש לציון חנויות ועסקים בבעלות יהודית בבלגיה מאוקטובר 1940

ב־23 באוקטובר 1940 אימץ המינהל הצבאי הגרמני לראשונה חקיקה אנטי-יהודית. החוקים החדשים, בדומה לחוקי נירנברג שאומצו בגרמניה בשנת 1935, חפפו חקיקה דומה בהולנד ובצרפת. החוקים של 28 באוקטובר אסרו על יהודים לעסוק במקצועות מסוימים (כולל שירות המדינה) ואילצו יהודים להירשם בעירייתם המקומית. באותו תאריך הודיע הממשל הגרמני על הגדרת היהודי. חנויות או עסקים בבעלות יהודית היו חייבים להיות מסומנים על ידי שלט בחלון, ונרשמו נכסים כלכליים בבעלות יהודית. מיוני 1940 נערכה בלייז' רשימת בתי עסק יהודיים.[9]

 
1939. תעודת זהות בבלגיה שהונפקה ליהודיה פולניה ועליה חותמת "יהודיה" (JUIVE).

בשנת 1940 החלה ממשלת גרמניה לחסל עסקים יהודיים. חלקם הועברו לבעלות גרמנית בתהליך המכונה אריזציה. כ-6,300 עסקים בבעלות יהודית חוסלו לפני 1942, ו-600 עברו אריזציה.[10] בהחרמות גויסו כ-600 מיליון פרנק בלגי, הרבה פחות מהצפוי.[11]

בין 28 באוקטובר 1940 ל-21 בספטמבר 1942 הוכרזו על ידי המינהל הצבאי 17 תקנות אנטי-יהודיות.[12]

איגוד יהודי בלגיהעריכה

"איגוד יהודי בלגיה" (Association des Juifs en Belgique - AJB (צר')) היה יודנרט שנוצר על ידי הגרמנים לצורך ניהול האוכלוסייה היהודית בבלגיה מנובמבר 1941 ואילך.[13] אף על פי שהגרמנים שלטו באיגוד, נוהל האיגוד על ידי יהודים ואפשר לנאצים לטפל ביהודים הבלגים כיחידה אחת.[14] ה-AJB מילא תפקיד מרכזי ברישום היהודים במדינה. בסך הכל נרשמו 43,000 יהודים ב-AJB.[10] מספר זה מייצג רק מחצית מכלל האוכלוסייה היהודית, נתון שמשקף את חוסר האמון שהפגינה הקהילה כלפי הארגון. היה זה הנתון שהציג אדולף אייכמן כמספר היהודים בבלגיה בוועידת ואנזה בינואר 1942.[15]

במהלך הגירושים נעצרו כ-10,000 יהודים בהתבסס על רישומם ב-AJB.[16] ה-AJB, בפיקוח הדוק של משטרת הביטחון והאס-דה, הייתה אחראית על ניהול מחנה המעבר במכלן. ה-AJB מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע היהודים להתייצב מרצון לגירוש, אם כי לא ברור אם ידעה מה הגורל המצפה למגורשים.[14] החל משנת 1942, במקביל להתנקשות ברוברט הולצינגר, מנהיג ה-AJB, ירד האמון באיגוד והוא נתקל בחשדנות גוברת.[11]

לאחר המלחמה הועמדו לדין מנהיגי ה- AJB באשמה של שותפות בשואה אך זוכו.[14]

הקצנה, 1942-1941עריכה

פוגרום אנטוורפן וטלאי צהובעריכה

 
הגרסה הבלגית של הטלאי הצהוב, שענידתו הייתה חובה משנת 1942

ב־14 באפריל 1941, לאחר שצפה בסרט התעמולה הגרמני "היהודי הנצחי", יחידות פלמיות צבאיות למחצה ביצעו פוגרום באנטוורפן. המון חמוש במוטות ברזל תקף ושרף שני בתי כנסת בעיר והשליך את ספרי התורה לרחוב. לאחר מכן תקף את ביתו של מרקוס רוטנבורג, רבה הראשי של העיר. המשטרה וכיבוי האש הוזעקו, אך הרשויות הגרמניות אסרו עליהם להתערב.

ענידת טלאי צהוב נאכפה מ-27 במאי 1942. בגרסה הבלגית הייתה אות שחורה "J" ("Juif" בצרפתית ו-" Jood" בהולנדית) במרכז מגן דוד צהוב. המגן-דוד היה צריך להיות מוצג באופן בולט על הלבוש החיצוני כשהאדם היה בפומבי והוטלו עונשים קשים על אי-ציות. הגזירה עוררה זעם ציבורי בבלגיה. תוך סיכון אישי, חלק מהממונים ברשויות האזרחיות בבלגיה - בבריסל ובלייז' - סירבו להפיץ את הטלאי וכך אפשרו ליהודים רבים להרוויח זמן על מנת למצוא מסתור.[17]

הרשויות הגרמניות באנטוורפן ניסו לאכוף את ענידת הטלאי בשנת 1940, אך המדיניות לא יושמה. אזרחים לא-יהודים מחו וענדו סרטי זרוע.[18]

גירוש והשמדה, 1942–1944עריכה

מאוגוסט 1942 החלו הגרמנים לגרש יהודים באמצעות "גיוס לעבודה" במפעלים גרמנים כעילה לגירוש.[11] היו יהודים שהגיעו מרצונם אך על רובם נכפה מעצר. בהמשך המלחמה הסתמכו הגרמנים יותר ויותר על המשטרה כדי לעצור יהודים בכוח.[19]

 
צריף דוסין במכלן בו שכן מחנה המעבר מכלן במהלך הכיבוש הגרמני

השיירה הראשונה מבלגיה, שנשאה יהודים חסרי אזרחות, עזבה את מחנה המעבר מכלן לאושוויץ ב-4 באוגוסט 1942 ובעקבותיהם יצאו טרנספורטים אחרים.[20] הרכבות הללו יצאו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. בין אוקטובר 1942 לינואר 1943 הופסקו הגירושים באופן זמני;[21] עד אז גורשו 16,600 יהודים ב-17 טרנספורטים.[11] כתוצאה מהתערבותה של המלכה אליזבט, המגורשים בגל הראשון הזה לא היו אזרחים בלגים. בשנת 1943 התחדשו הגירושים. עד אז, כמעט 2,250 מיהודי בלגיה גורשו כפועלים בכפייה עבור ארגון טודט, ובמסגרתו פעלו עם קבוצת הנדסה אזרחית וצבאית, שעסקה בבניית החומה האטלנטית בצפון צרפת.

בספטמבר פשטה יחידת החרמה כלכלית (DSK - Devisenschutzkommando, (אנ')) על בתים כדי לתפוס חפצי ערך וחפצים אישיים כשתושביהם התכוננו להתייצב במחנה מעבר. באותו חודש גורשו יהודים בעלי אזרחות בלגית לראשונה.[21] יחידות DSK הסתמכו על רשתות של מודיעים, ושילמו בין 100 ל-200 פרנק בלגי עבור כל אדם שהוסגר.[22] לאחר המלחמה הצהיר משתף הפעולה פליקס לאוטרבורן במשפטו כי 80 אחוז מהמעצרים באנטוורפן נעשו לאור מידע של מלשינים בתשלום.[23] 6,000 יהודים גורשו בשנת 1943, ועוד 2,700 ב -1944.[24]

באנטוורפן גורשו 67 אחוז מהיהודים. בבריסל 37 אחוז, בלייז' 35 אחוז ובשרלרואה 42 אחוז.[25] היעד העיקרי של הטרנספורטים היה אושוויץ. שילוחים היו גם למחנות הריכוז בוכנוואלד ורוונסבריק, וכן למחנה הריכוז ויטל בצרפת.[24]

בסך הכול גורשו מבלגיה 25,437 יהודים.[24] רק 1,207 מהם שרדו את המלחמה.[26] בין המגורשים שנרצחו היה האמן הסוריאליסטי פליקס נוסבאום בשנת 1944.

שיתוף פעולה בלגי בשואהעריכה

 
חוזר שירות המדינה הפנימי מאוקטובר 1940 המתווה את החוקים האנטי-יהודיים

חברי מפלגות פוליטיות בלגיות ניסו לסייע בגירוש היהודים. אגודה המכונה La Défense du Peuple / Volksverwering ("ההגנה העממית") הוקמה כדי לקבץ אנטישמים בלגים ולסייע בגירוש. בשלבים הראשונים של הכיבוש פעלו לאה למען חוקים אנטי-יהודיים חריפים יותר.[27] מפלגות Rex ו-VNV פרסמו באופן שגרתי מאמרים אנטישמיים בעיתוניהם המפלגתיים.

המדיניות של הרשויות האזרחיות הבלגיות (במיוחד המשטרה ושירות הביטחון) התנגדה לסייע לשלטונות הגרמנים בכל דבר פרט לשמירה על הסדר. עם זאת, שוטרים בודדים או מדורי משטרה מסוימים סייעו במעצר יהודים על ידי הגרמנים.[28] באנטוורפן, הרשויות הבלגיות הקלו על גיוסם של יהודים לעבודות כפייה בצרפת בשנת 1941[19] וסייעו באיסוף היהודים באוגוסט 1942 לאחר שמשטרת הביטחון והאס-דה איימו לכלוא פקידים מקומיים במבצר ברנדונק. מחוץ לאנטוורפן כפו הגרמנים על המשטרה הבלגית להתערב, ובבריסל היו שוטרים בלגים שסייעו במעצר יהודים. כחמישית מהיהודים שנעצרו בבלגיה נעצרו על ידי המשטרה הבלגית.

עם זאת, הסירוב הכללי של משטרת בלגיה לסייע לגרמנים במעצר יהודים הובא כסיבה אחת ממספר סיבות לשיעור ההישרדות הגבוה יחסית של יהודי בלגיה בתקופת השואה.[28]

התנגדות בלגית לרדיפות היהודיםעריכה

ההתנגדות הבלגית לרדיפת היהודים התגבשה בין אוגוסט לספטמבר 1942, בעקבות החקיקה בנושא טלאי צהוב ותחילת הגירוש.[29] עם תחילת הגירוש, השמידו פעילי מחתרת יהודים רשומות של יהודים שנערכו על ידי ה-AJB.[11] הארגון הראשון שהוקדש במיוחד להסתרת יהודים, "הוועד להגנת היהודים בבלגיה"), הוקם בקיץ 1942. על פי הערכות, הוועד הציל עד 4,000 ילדים ו-10,000 מבוגרים במציאת מקומות מסתור.[30] הוא הפיק שני עיתוני מחתרת בשפה היידית, אונדזער וורט (בעל עמדה ציונית סוציאליסטית) ואונדזער קאמפף, "המאבק שלנו", בעל אוריינטציה קומוניסטית).[31] בנוסף היו עוד קבוצות התנגדות מאורגנות שסיפקו תמיכה ליהודים מסתתרים. קבוצות אחרות ואנשים פרטיים היו אחראים על מציאת מקומות מסתור ואספקת מזון ומסמכים מזויפים.[24] יהודים רבים הצטרפו לקבוצות התנגדות מאורגנות. קבוצות מרקע שמאלי, כמו Front de l'Indépendance - (FI-OF, היו פופולריות בקרב יהודי בלגיה. לקבוצת Partisans Armés היו פעילים יהודיים רבים בבריסל.[32]

ההתנגדות הייתה אחראית להתנקשות בחייו של רוברט הולצינגר, ראש תוכנית הגירוש, בשנת 1942.[20] הולזינגר היה יהודי אוסטרי שנבחר על ידי הגרמנים לתפקיד. ההתנקשות הביאה לשינוי בהנהגת ה-AJB. חמישה מנהיגים יהודים, כולל ראש ה-AJB, נעצרו ונכלאו בברנדונק, אך שוחררו לאחר מחאה ציבורית. שישי גורש ישירות לאושוויץ.

באוגוסט 1942 דיווח העיתון המחתרתי De Vrijschutter כי "הם [היהודים המגורשים] נהרגים בקבוצות על ידי גז, ואחרים נהרגים בירי ממכונות ירייה."[33]

בתחילת 1943, אחת מיחידות המחתרת שלחה את ויקטור מרטין, כלכלן באוניברסיטה הקתולית בלוון, לאסוף מידע על גורל יהודי בלגיה שגורשו באמצעות תפקידו כיסוי של חוקר באוניברסיטת קלן. מרטין ביקר באושוויץ והיה עד לשריפה במשרפות. הוא נעצר על ידי הגרמנים, נמלט והצליח לדווח על ממצאיו ל-CDJ במאי 1943.[34]

ההתקפה על הטרנספורט ה-20עריכה

 
קרון בקר ששימש להובלת יהודי בלגיה למחנות במזרח אירופה. הפתחים היו מכוסים תיל.[35] קרון זה נשמרת במבצר ברנדונק.

פעולת ההתנגדות הבלגית הידועה ביותר בשואה הייתה ההתקפה על הטרנספורט העשרים לאושוויץ.[21] בערב 19 באפריל 1943, שלושה אנשי מחתרת עם חימוש דל תקפו את הטרנספורט כשעבר ליד האכט בבראבאנט הפלמית.[36] הרכבת שהכילה יותר מ-1,600 יהודים נשמרה על ידי 16 גרמנים ממשטרת הביטחון ומהאס-דה. אנשי המחתרת השתמשו בפנס מכוסה בנייר אדום (איתות סכנה) כדי לעצור את הרכבת, ושחררו 17 אסירים מקרון אחד לפני שהתגלו על ידי הגרמנים. 200 אסירים נוספים הצליחו לקפוץ מהרכבת בהמשך המסע. שלושת אנשי המחתרת האחראים לפעולה נעצרו לפני תום הכיבוש. יורה ליבשיץ הוצא להורג וז'אן פרנקלימון ורובר מייסטריו גורשו למחנות ריכוז אך שרדו.

ההתקפה על הטרנספורט ה-20 הייתה התקיפה היחידה על רכבת גירוש מבלגיה במהלך המלחמה.[30]

התנגדות פסיביתעריכה

רדיפת היהודים על ידי הגרמנים הביאה להתנגדות ציבורית בבלגיה. ביוני 1942 התלונן נציג משרד החוץ הגרמני בבריסל, ורנר פון ברגן, שהבלגים לא הפגינו "הבנה מספקת" של מדיניות הגזע הנאצית.[20]

עיתון המחתרת הבלגי La Libre Belgique קרא לאזרחי בלגיה להראות את סלידתם מהמדיניות הגזענית הנאצית. באוגוסט 1942 קרא העיתון לבלגים "ברך אותם [היהודים] כשאתה עובר ברחוב! הצע להם את מושבך בחשמלית! הפגן נגד האמצעים הברברים שמופעלים נגדם. זה ירתיח את הבושים!".[37]

אפליית יהודים הוקעה על ידי אישים רבים בבלגיה. מאוקטובר 1940 גינה הכומר הקתולי הבכיר בבלגיה, הקרדינל יוזף-ארנסט ואן רואי, את המדיניות הגרמנית ובמיוחד את החקיקה משנת 1942.[38] ואן רואי העמיד משאבי כנסייה לצורך הסתרת יהודים, אך נמנע מגינוי פומבי של יחס הגרמנים ליהודים, עקב חששם של עמיתיו מדיכוי הכנסייה בתגובה לכך, על ידי הנאצים. ניסיונות גרמנים לערב את הרשויות הבלגיות ואת השלטון המקומי ברדיפות היהודים עוררו מחאה משנת 1942 ואילך. ועדת המזכ"לים, קבוצת עובדי מדינה בכירים בבלגיה שמונו לשם יישום דרישות גרמניה, סירבה לאכוף חקיקה אנטי-יהודית.[39] ביוני 1942 סירבה ועידה של 19 ראשי הערים באזור בריסל רבתי לאפשר לפקידיה לחלק טלאי צהוב ליהודים במחוזותיהם. ראשי הערים, בראשות יוזף ואן דה מילברוק, שלחו מכתב מחאה על הגזירה לרשויות השלטון הגרמני ב-5 ביוני. סירוב מועצת בריסל ובהמשך סירוב מועצת העיר ליאז' להפיץ טלאים צהובים אפשר ליהודים רבים להסתתר לפני תחילת הגירוש.[40]

באותה שנה נפגשו חברי ה-AJB עם המלכה אליזבת בבקשה שתתנגד לגירוש. היא פנתה למושל הצבאי של בלגיה, הגנרל אלכסנדר פון פלקנהאוזן, ששלח את אגרט רדר, סגנו וראש ההיבטים הלא צבאיים של הממשל, לברלין כדי לברר את המדיניות עם הימלר. המשרד הראשי לביטחון הרייך נענה לאליזבת והעניק לחלק מהיהודים שהיו בעלי אזרחות בלגית פטור מגירוש.[20]

מורשת וזיכרוןעריכה

ניצולי שואה בלגיים בולטים כוללים את פרנסואה אנגלר, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 2013, ופול לוי, עיתונאי ידוע (שהתנצר) שהיה ממעצבי הדגל האירופי.

 
אנדרטת אבן נגף לקורבן השואה בשחרבק, בריסל

מאז שהתקבל חוק הכחשת השואה בשנת 1995, אין זה חוקי להכחיש או לנסות להצדיק את השואה.[41] החוק בא בעקבות החוק הבלגי נגד גזענות, שהתקבל בשנת 1981, חוק שהביא להקמת המרכז לשוויון הזדמנויות והתנגדות לגזענות, מרכז שחוקר גזענות ואנטישמיות בבלגיה וכן מסייע לקורבנות אפליה.[42] צריפי ברנדונק ודוסין (אתר מחנה המעבר מכלן לשעבר) נשמרים כמוזיאונים לשואה ולדיכוי הגרמני בבלגיה במהלך הכיבוש.

בשנת 2004 הנחה הסנאט הבלגי את המרכז לחקר היסטורי ותיעוד על מלחמה וחברה עכשווית (Cegesoma) להפיק דוח היסטורי על שיתוף פעולה בלגי בשואה.[43] הדו"ח, שכותרתו "בלגיה הכנועה" (La Belgique Docile / Gewillig België), פורסם בשנת 2007.[44] הדו"ח הדגיש את שיתוף הפעולה של המשטרה והרשויות הבלגיות בגירוש היהודים.[45]

עד שנת 2013, זכו 1,612 בלגים באות חסידי אומות העולם בגין סיכון חייהם לשם הצלת יהודים במהלך הכיבוש הנאצי.[46]

קרוביהם של הקורבנות ביקשו פיצוי מחברת הרכבות שבבעלות המדינה SNCB, לאחר ששולמו פיצויים על ידי חברות רכבות בצרפת ובהולנד. בין 1942 ל-1943 הוציאה חברת הרכבות הבלגית 28 טרנספורטים להובלת אסירים ממחנה המעבר מכלן לאושוויץ. מנהל ה-SCNB באותה תקופה היה נרסיס רולו (Narcisse Rulot) שטען כי רק שימש מוביל, ולא היה אחראי לאופי המטען שהוסע. החברה התנצלה, אך משפחות הקורבנות ממשיכות להתעקש על פיצויים.[47]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Michman, Dan, ed. (1998). Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. ISBN 965-308-068-7. 
  • Steinburg, Maxime (1983). L'Étoile et le Fusil (בצרפתית). I: La Question Juive 1940–1942. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870031777. 
  • Steinburg, Maxime (1984). L'Étoile et le Fusil (בצרפתית). II: 1942. Les Cent Jours de la Déportation des Juifs de Belgique. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870031807. 
  • Steinburg, Maxime (1987). L'Étoile et le Fusil (בצרפתית). III: La Traque des Juifs 1942–1944. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870032102. 
  • Fraser, David (2009). The Fragility of Law: Constitutional Patriotism and the Jews of Belgium, 1940–1945. Abingdon: Routledge-Cavendish. ISBN 978-0-415-47761-1. 
  • Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (מהדורה 1st US). New York: Grove Press. ISBN 978-0-8021-1766-3. 
  • Vromen, Suzanne (2008). Hidden Children of the Holocaust: Belgian Nuns and their Daring Rescue of Young Jews from the Nazis. Oxford: Oxford University Press. ISBN 9780195181289. 
  • Michman, Dan, ed. (1998). Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (2nd ed.). Jerusalem: Yad Vashem. ISBN 965-308-068-7. Steinburg, Maxime (1983). L'Étoile et le Fusil (in French). I: La Question Juive 1940–1942. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870031777. Steinburg, Maxime (1984). L'Étoile et le Fusil (in French). II: 1942. Les Cent Jours de la Déportation des Juifs de Belgique. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870031807. Steinburg, Maxime (1987). L'Étoile et le Fusil (in French). III: La Traque des Juifs 1942–1944. Brussels: Éd. Vie Ouvrière. ISBN 2870032102. Fraser, David (2009). The Fragility of Law: Constitutional Patriotism and the Jews of Belgium, 1940–1945. Abingdon: Routledge-Cavendish. ISBN 978-0-415-47761-1. Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (1st US ed.). New York: Grove Press. ISBN 978-0-8021-1766-3. Vromen, Suzanne (2008). Hidden Children of the Holocaust: Belgian Nuns and their Daring Rescue of Young Jews from the Nazis. Oxford: Oxford University Press. ISBN 9780195181289.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שואת יהודי בלגיה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Saerens, Lieven (1998). "The Attitudes of the Belgian Roman Catholic Clergy towards Jews prior to the Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 117. ISBN 965-308-068-7. 
  2. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 160. ISBN 965-308-068-7. 
  3. ^ Niewyk, Donald; Nicosia, Francis (2000). The Columbia Guide to the Holocaust. Columbia: Columbia University Press. עמ' 31. ISBN 0-231-11200-9. 
  4. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 175. ISBN 965-308-068-7. 
  5. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 182–3. ISBN 965-308-068-7. 
  6. ^ Van Eeckhaut, Fabien (13 בספטמבר 2013). "Léopold III: Roi trop passif sous l'Occupation?". RTBF. בדיקה אחרונה ב-21 בספטמבר 2013. 
  7. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 184–5. ISBN 965-308-068-7. 
  8. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 187. ISBN 965-308-068-7. 
  9. ^ Moore, Bob (Winter 2010). "The Fragility of Law: Constitutional Patriotism and the Jews of Belgium, 1940–1945 (review)". Holocaust and Genocide Studies 24 (3): 485. doi:10.1093/hgs/dcq059. 
  10. ^ 1 2 Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 343. ISBN 0-19-504523-8. 
  11. ^ 1 2 3 4 5 Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 394. ISBN 0-19-504523-8. 
  12. ^ "Présence juive dans nos régions". Musée Juif de Belgique. אורכב מ-המקור ב-2013-05-08. בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2013. 
  13. ^ Michman, Dan (1998). "Research on the Holocaust: Belgium and General". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 33. ISBN 965-308-068-7. 
  14. ^ 1 2 3 Maron, Guy (10 בנובמבר 2004). "Des Juifs, Curateurs du Ghetto Juif". Le Soir. בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2013. 
  15. ^ Cesarani, David (2005) [2004]. Eichmann: His Life and Crimes. London: Vintage. עמ' 112. ISBN 978-0-09-944844-0. 
  16. ^ Steinberg, Maxime (1998). "The Judenpolitik in Belgium within the West European Context: Comparative Observations". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 216. ISBN 965-308-068-7. 
  17. ^ Saerens, Lieven (2012). "Insa Meinen: the Persecution of the Jews in Belgium through a German Lens". Journal of Belgian History (RBHC-BTNG) XLII (4): 204–5. 
  18. ^ "Nazis in Belgium Revive Edict Imposing Yellow Badges on Jews". Jewish Telegraphic Agency (Zürich). 3 ביוני 1942. בדיקה אחרונה ב-25 בספטמבר 2013. 
  19. ^ 1 2 Saerens, Lieven (2012). "Insa Meinen: the Persecution of the Jews in Belgium through a German Lens". Journal of Belgian History (RBHC-BTNG) XLII (4): 207. 
  20. ^ 1 2 3 4 Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 393. ISBN 0-19-504523-8. 
  21. ^ 1 2 3 Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 435. ISBN 0-19-504523-8. 
  22. ^ Saerens, Lieven (2012). "Insa Meinen: the Persecution of the Jews in Belgium through a German Lens". Journal of Belgian History (RBHC-BTNG) XLII (4): 210. 
  23. ^ Saerens, Lieven (2008). De Jodenjagers van de Vlaamse SS. Lannoo. עמ' 188. ISBN 90-209-7384-3. 
  24. ^ 1 2 3 4 Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 436. ISBN 0-19-504523-8. 
  25. ^ Saerens, Lieven (1998). "Antwerp's Attitudes towards the Jews from 1918–1940 and its Implications for the Period of Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 194. ISBN 965-308-068-7. 
  26. ^ Waterfield, Bruno (17 במאי 2011). "Nazi hunters call on Belgium's justice minister to be sacked". The Telegraph. בדיקה אחרונה ב-26 בפברואר 2013. 
  27. ^ "Strict Anti-Jewish Laws in Belgium Demanded". Jewish Telegraphic Agency (London). 15 ביוני 1941. בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2013. 
  28. ^ 1 2 Saerens, Lieven (2012). "Insa Meinen: the Persecution of the Jews in Belgium through a German Lens". Journal of Belgian History (RBHC-BTNG) XLII (4): 206. 
  29. ^ Gotovich, José (1998). "Resistance Movements and the Jewish Question". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 274. ISBN 965-308-068-7. 
  30. ^ 1 2 Williams, Althea; Ehrlich, Sarah (19 באפריל 2013). "Escaping the train to Auschwitz". BBC News. בדיקה אחרונה ב-22 באפריל 2013. 
  31. ^ Various (1991). "Préface". Partisans Armés Juifs, 38 Témoignages.. Brussels: Les Enfants des Partisans Juifs de Belgique. 
  32. ^ Gotovich, José (1998). "Resistance Movements and the Jewish Question". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 281–2. ISBN 965-308-068-7. 
  33. ^ Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (מהדורה 1st US). New York: Grove Press. עמ' 72. ISBN 978-0-8021-1766-3. 
  34. ^ Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (מהדורה 1st US). New York: Grove Press. עמ' 73–5. ISBN 978-0-8021-1766-3. 
  35. ^ Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (מהדורה 1st US). New York: Grove Press. עמ' 203. ISBN 978-0-8021-1766-3. 
  36. ^ Schreiber, Marion (2003). The Twentieth Train: the True Story of the Ambush of the Death Train to Auschwitz (מהדורה 1st US). New York: Grove Press. עמ' 220–3. ISBN 978-0-8021-1766-3. 
  37. ^ "La Libre Belgique. 01-08-1942". Belgian War Press. Cegesoma. בדיקה אחרונה ב-25 בספטמבר 2013. 
  38. ^ Saerens, Lieven (1998). "The Attitudes of the Belgian Roman Catholic Clergy towards Jews prior to the Occupation". in Michman, Dan. Belgium and the Holocaust: Jews, Belgians, Germans (מהדורה שנייה). Jerusalem: Yad Vashem. עמ' 156. ISBN 965-308-068-7. 
  39. ^ Gotovitch, José; Aron, Paul, eds. (2008). Dictionnaire de la Seconde Guerre Mondiale en Belgique. Brussels: André Versaille éd.. עמ' 412–3. ISBN 978-2-87495-001-8. 
  40. ^ Yahil, Leni (1991). The Holocaust: The Fate of European Jewry, 1932–1945. Studies in Jewish History (מהדורה Reprint (trans.)). Oxford: Oxford University Press. עמ' 344. ISBN 0-19-504523-8. 
  41. ^ "Projet de Loi tendant à réprimer la négation, la minimisation, la justification ou l'approbation du génocide commis par le régime national-socialiste allemand pendant la seconde guerre mondiale". lachambre.be. אורכב מ-המקור ב-29 October 2013. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2013. 
  42. ^ "Racial discrimination". Centre for Equal Opportunities and Opposition to Racism. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2013. 
  43. ^ Saerens, Lieven (2012). "Insa Meinen: the Persecution of the Jews in Belgium through a German Lens". Journal of Belgian History (RBHC-BTNG) XLII (4): 201–2. 
  44. ^ "Extent of Belgian collaboration with Nazis revealed". Daily Mail. 14 בפברואר 2007. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2013. 
  45. ^ Baes, Ruben. ""La Belgique docile". Les Autorités Belges et la Persécution des Juifs". Cegesoma. אורכב מ-המקור ב-2013-10-02. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2013. 
  46. ^ "The "Righteous Among the Nations" ceremony in the presence of President Shimon Peres, Prince Philippe and Minister Didier Reynders". Embassy of Belgium in Ireland. 5 במרץ 2013. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2013. 
  47. ^ "Relatives of Victims Seek Holocaust Compensation From Belgium’s Railway". Algemeiner. 1 בפברואר 2019. בדיקה אחרונה ב-1 בפברואר 2019.