שולחן הפנים
שולחן הפנים (או שולחן לחם הפנים) הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, שהיה בהיכל בחלקו הצפוני.
מקור למצוות בנייתועריכה
וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.
מידותיועריכה
אורך השולחן היה 2 אמות, רחבו היה אמה אחת, וגובהו היה אמה וחצי. התנאים נחלקו באשר לארכן של האמות עליהן דיבר הפסוק, כאשר דעת רבי יהודה היא שהאמות המדוברות היו אמות בינוניות שבכל אחת מהן חמישה טפחים, ואילו לדעת רבי מאיר האמות איו אמות גדולות שבכל אחת מהן ששה טפחים.
השולחן היה מצופה זהב טהור, ומסביבו היה עיטור בגובה טפח אחד שהקיף את השולחן. לפי דעה אחת המובאת בגמרא[1] העיטור היה ממוקם מעל לוחית השולחן ותוחם אותה סביב כגדר, ולפי דעה אחרת הוא היה מתחתיה, כשהוא חובק את רגלי השולחן, בעוד טבלת השולחן הייתה מונחת מעליו.
בצידי השולחן היו בדים - מוטות עץ מצופים זהב, ששימשו לנשיאת השולחן ממקום למקום, באופן מכובד, מבלי לאחוז בשולחן עצמו.
השימוש בועריכה
על שולחן לחם הפנים היו מניחים מדי שבת את שנים עשר לחמי הפנים, כאשר הם מסודרים עליו בשתי מערכות, שבכל אחת מהן ששה לחמים. על מנת לתמוך בלחמים כדי שלא ישברו ויפלו נקבעו ארבעה לוחות גבוהים, שניים לכל מערכה, שתמכו את הלחמים מימינם ומשמאלם. לוחות אלו נקראו בשם 'סניפין'.
בגמרא[2] הובאה מחלוקת כיצד היו סניפין אלו בנויים. מחלוקת זו תלויה ונגררת אחר מחלוקת אחרת, באשר לצורתו של לחם הפנים. על פי רבי חנינא צורתו של לחם הפנים הייתה מרובעת, כך שהסניפין היו בנויים כלוחות גבוהים וישרים שתפקידם היה לתמוך בדפנות הישרות. לפי דעת רבי יוחנן צורתו של לחם הפנים הייתה כצורת קונוס[3], ולכן באותם סניפין נקבעו מדפים כתושבת ללחם שצורתו כצורת קונוס, כך שהם השלימו את הקונוס למבנה מרובע.
מחלוקת נוספת, שגם היא פועל יוצא של אותה מחלוקת, נוגעת למיקום ממנו התחילו הסניפין להתרומם. על פי הדעה לפיה היו הסניפין בנויים כמדפים זה למעלה מזה, הרי שהם התרוממו מטבלת השולחן ולמעלה, כאשר הם תומכים בלחם ואילו הלחם תומך ומחזיק אותם, במעין תבנית שמשלימה כל מדף יחד עם הלחם שעמו לקוביה אחת. אולם לפי הדעה המתארת אותם כלוחות גבוהים וישרים, הרי שלא היה להם מקום מעל טבלת השולחן גדושת הלחמים, ועל כן אותה דעה סוברת שהם התרוממו מן הקרקע בצמוד לשולחן.
דעה אחת המובאת בגמרא סוברת, שכלל לא היה צורך בסניפין. על פי דעה זו, מסגרת השולחן מספיקה על מנת לתמוך בלחם התחתון, וברגע שהוא מוחזק ונתמך כבר אין חשש ששאר הלחמים ישברו[4].
ההפרדה בין לחם ללחם הייתה מינימלית, כך שהלחמים היו מסודרים זה למעלה מזה במצב בו כמעט ואין רווח ביניהם. ההפרדה נעשתה באמצעות קנים, גלילי זהב חצויים לארכם, שראשיהם נתחבו בחורים שנפערו בסניפין, כך שהם נתמכו בעזרת הסניפין מכאן ומכאן. תמיכה זו לא הייתה מספיקה, משום שהיה חשש שהקנים ישקעו, 'יקבלו בטן', בשל כובדו של הלחם, ולכן אותם קנים נתמכו גם בלחם המונח תחתיהם.
בסך הכול היו עשרים ושמונה קנים בשולחן לחם הפנים. ארבעה עשר לכל מערכה. בין כל לחם ולחם הפרידו שלושה קנים, מלבד הלחם העליון שעמד על שני קנים בלבד. מטרת ההפרדה המינימלית הייתה לגרום כניסת אוויר בין הלחמים ולמנוע עיפוש.
על שולחן הפנים היו מונחים שני בזיכי לבונה במשך כל השבוע, ובשבת הוקטרו לאחר קורבן מוסף[5] רוב הדעות סוברות כי הבזיכים היו ממוקמים בתוך חללו של לחם הפנים העליון, אולם לשיטת רבי המובאת במשנה[6] הבזיכים היו מונחים על השולחן ממש, בין שתי מערכות לחם הפנים.
שולחנות לחם הפנים של שלמהעריכה
מלבד שולחן לחם הפנים שהיה מוצב בהיכל ואותו יצר משה, בבית שני הוסיף שלמה עשרה שולחנות זהים במראם, שגם הם הוצבו בהיכל[7].
מיקומם של שולחנות אלו והצורה בה הם היו מסודרים בהיכל, שנויים במחלוקת תנאים:
לגבי השטח בו הם היו ממוקמים בהיכל, ישנה הסכמה גורפת לפיה הם היו מוצבים בחלקו הצפוני מערבי של ההיכל, כאשר הם לא חורגים במאומה אל החלק הדרומי והמזרחי. ישנה הסכמה גם לגבי היותם של השולחנות מסודרים בשני טורים שבכל אחד מהם חמישה שולחנות, כאשר ביניהם מוצב שולחנו של משה.
המחלוקת בין התנאים נוגעת לשאלה האם השולחנות היו מוצבים לאורך, ממזרח למערב, או לרוחב מצפון לדרום. על פי הדעה לפיה השולחנות היו מוצבים לאורך ההיכל ממזרח למערב, לא היה השולחן מוצב בין שני הטורים, אלא בראשם כנגד הרווח שביניהם[8]. סדר זה מוזכר בגמרא בתיאור המדמה את השולחנות לתלמידים היושבים במקום נמוך ואת שולחנו של משה לרב הניצב במקום גבוה, וזאת בהתבסס על כך שעל פי הנתונים הטופוגרפיים של ההיכל, צדו המערבי היה גבוה יותר מזה המזרחי.
שני השולחנות שבאולםעריכה
מלבד שולחן לחם הפנים שבהיכל, ומלבד עשרת השולחנות שעשה שלמה, במשנה מובא שאליהם נוספו שני שולחנות נוספים שהיו ממוקמים באולם. אחד השולחנות היה עשוי שיש[9], ואילו השני היה עשוי זהב. על השולחן העשוי כסף היו מניחים את הלחם מיד לאחר אפייתו, לפני שהיו מסדרים אותו על השולחן שבתוך ההיכל. ולעומתו, על השולחן העשוי זהב היו מסדרים את הלחם כאשר הוא יוצא מן ההיכל, לפני חלוקתו לכהנים.
הסיבה בשלה נוצרו שני שולחנות ולא היה די בשולחן כסף אחד או בשולחן זהב אחד היא, שמעלין בקודש ואין מורידין. מסיבה זו, לחם הפנים מונח ראשית כל על שולחן כסף, ומשם מעלים אותו לשולחן הזהב שבהיכל. כאשר הלחם יוצא מן ההיכל, אין אפשרות להפחית בחשיבותו ולהניחו על שולחן כסף, ולכן נקבע בעבורו שולחן זהב.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- הרב ישראל אריאל, שולחן לחם הפנים, מעלין בקודש ב'.
- "מכון לחם הפנים".
הערות שולייםעריכה
- ^ מנחות צה
- ^ מנחות צה
- ^ ע"פ ש"ס שוטנשטיין שם
- ^ ע"פ דברי התוס'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ג, עמוד א'
- ^ שם
- ^ מנחות צט
- ^ טעם הדבר הוא, שאם לא כן ימצא כשל בחישוב השטח הנדרש לשולחנות ולרווח שביניהם, שאינו מספיק לשלושה טורים אלא לשניים בלבד
- ^ בברייתא מופיע שהשולחן היה עשוי כסף, אולם במשנה מופיע תיאורו כעשוי שיש, כאשר ההסבר הוא שהוא היה מבריק עד שנראה כעשוי כסף