שולמית לפיד

סופרת ישראלית

שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית. כיהנה כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל; פרסמה ספרים (ביניהם ספרי ילדים), מחזות וסיפורים קצרים.

שולמית לפיד
אין תמונה חופשית
לידה 9 בנובמבר 1934 (בת 86)
ב' בכסלו ה'תרצ"ה
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מחזאית
בן או בת זוג יוסף לפיד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יאיר לפיד עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

לפיד נולדה בתל אביב, בתם של הלן ודוד גלעדי. בנערותה שהתה עם משפחתה באירופה כאשר אביה היה שליח מעריב בפריס. את שירותה הצבאי עשתה בועדת שביתת הנשק, הודות לבקיאותה בשפות. בעלת תואר במזרחנות וספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים[1]. בשנת 1959 נישאה ליוסף לפיד[2]. באותה שנה נסעה עם בעלה לארצות הברית בה הוא סייר והתמחה בעיתונות[3]. בשנים 1963-1966 התגוררה בלונדון בה היה בעלה שליח של מעריב. למשך זמן מה פעלה בשירות המוסד ולקחה חלק בפעילות חשאית[4].

בשעות הפנאי שלה מגידול ילדיה, שלחה ידה בכתיבה. לקראת סוף 1966 החלה לכתוב ביקורות על ספרי ילדים בעיתון מעריב[5]. יצירתה הראשונה שזכתה לפרסום היה המחזה "הירושה" שזכה בציון לשבח במסגרת חלוקת פרסי עידוד המחזה המקורי[6], נרכש על ידי התיאטרון הקאמרי והוצג על ידה. בשנת 1969 פרסמה את ספרה הראשון, קובץ סיפורים בשם "מזל דגים" שיצא בהוצאת עקד[1].

הספר הידוע ביותר של לפיד הוא "גיא אוני", המספר על נשות ואנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבה ראש פינה. ספר ההמשך, "חוות העלמות", עוסק בגיבורת "גיא אוני" ובגיבורות וגיבורים נוספים, אנשי העלייה השנייה, שהיוו חלק מ"חוות העלמות" להכשרת נשים לחקלאות, סמוך לחוות כנרת. ספר אחר שלה, "כחרס הנשבר", עוסק בסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. את סיפור עלייתו וקליטתו של אביה בארץ ישראל, וכן את סיפור ילדותה בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, תיעדה לפיד בספרה 'ואולי לא היו' (כתר, 2011). היא כתבה גם מספר ספרי ילדים, וכן את מילות השיר "רוזה מרציפן" שהלחין שלמה גרוניך.

עיקר הפרסום של לפיד בא מתחום הספרות הבלשית: היא היוצרת של "ליזי בדיחי", גיבורת שישה ספרי מתח. ליזי בדיחי היא כתבת במקומון באר שבעי בשם "הזמן דרום", ובכל ספר היא מתעקשת לעסוק בתעלומה בלשית שאיש לא הטיל עליה לחקור. הספר הראשון בסדרה, "מקומון", שיצא ב-1989, היה לאבן פינה בספרות הבלשית העברית, והצלחתו סייעה לקידום הסוגה הבלשית בעברית. בעקבות ספר זה באו חמישה ספרים נוספים, בהם פתרה ליזי בדיחי תעלומות שונות, תוך ש"היא מדדה ברגליה הגדולות מדי, ועונדת עגילים גדולים מדי", כמו שאוהבת שולמית לפיד לתאר אותה.

מחזות מפרי עטה שהוצגו: "הירושה", "רכוש נטוש", "מפעל חייו", "רחם פונדקאי".

בתחילת שנות ה-80 היתה חברת ועד באגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל[7]. בשנת 1983 כיהנה כמזכ"ל האגודה[8] ובשנת 1984 נבחרה ליו"ר האגודה[9] תפקיד בו כיהנה עד שנת 1987[10].

ב-1996 זכתה לפיד בפרס ניומן; ב-2013 זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".

חיים אישייםעריכה

אביה, דוד גלעדי, יליד טרנסילבניה שברומניה, צאצא למשפחת רבנים, היה ידוע כעיתונאי, סופר ומתרגם, נמנה עם מייסדי העיתון "מעריב". את סיפור עלייתו וקליטתו של אביה בארץ, וכן את סיפור ילדותה בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, תיעדה לפיד בספרה 'ואולי לא היו' (כתר, 2011). שולמית לפיד היא אלמנתו של איש הציבור, העיתונאי וחבר הכנסת יוסף לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (נהרגה בתאונת דרכים ב-1984), יאיר, שר החוץ, ראש הממשלה החלופי ומייסד מפלגת יש עתיד, עיתונאי לשעבר, סופר, יוצר ואיש טלוויזיה ומירב.

לפיד התגוררה ב"בית מגורי העיתונאים", בניין בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים בולטים, ובהם שבתי דון יחיא, יגאל לב, לוי יצחק הירושלמי ועוד.

ספריהעריכה

בין ספרי הילדים מפרי עטה:

רומנים:

  • גיא אוני (כתר, 1982)
  • כחרס הנשבר (כתר, 1984)
  • אצל באבו (כתר, 1998)
  • חיבוק דב (בבל, 2002)
  • חוות העלמות (כתר, 2006)
  • ואולי לא היו (כתר, 2011)
  • טעות אנוש (כתר, 2012)[11]

סיפורים

  • מזל דגים (עקד, 1969)
  • שלוות שוטים (מסדה, 1974)
  • קדחת (יחדיו, 1979)
  • חלומות של אחרים (כתר, 2014)

סדרת ספרי ליזי בדיחי:

  • מקומון (כתר, 1989)
  • פיתיון (כתר, 1991)
  • התכשיט (כתר, 1992)
  • חול בעיניים (כתר, 1997)
  • פילגש בגבעה (כתר, 2000)
  • סוף עונת הלימונים (כתר, 2007)
  • פרפר במחסן (ידיעות ספרים, 2020)

מחזותיה שהוצגו בישראלעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מכּתביה:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 נילי, ב"מזל דגים", למרחב, 9 ביוני 1969
  2. ^ פרסום נישואין, שערים, 25 בינואר 1959
  3. ^ ראיון ופריו, מעריב, 17 ביולי 1959
  4. ^   ענת מידן, ‏הסמויה, באתר "ידיעות אחרונות", 31 באוגוסט 2012.
  5. ^ גיאוגרפיה לבבית, מעריב, 28 באוקטובר 1966
    משלגיה עד אמיל, מעריב, 13 בינואר 1967
    יהלום הפלאים בהר עזאזל, מעריב, 3 בפברואר 1967
  6. ^ הוענקו פרסי המחזה המקורי, דבר, 8 באפריל 1968
  7. ^ אגודה רוצה יושב ראש, מעריב, 18 בינואר 1984
  8. ^ מה קורא, כותרת ראשית, 29 בפברואר 1984
  9. ^ דורית לנדס, קורים דברים, מעריב, 22 באוגוסט 1984
  10. ^ מי יהיה יו"ר אגודת הסופרים?, מעריב, 10 באפריל 1987
  11. ^ בר חיון, "טעות אנוש": לך דומייה תהילה?, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012