שומר חינם

אדם שמקבל נכס לשמירה ואינו מקבל תמורה או טובת הנאה בעבור השמירה

שומר חינם הוא מי שמקבל נכס לשמירה ואינו מקבל תמורה או טובת הנאה בעבור השמירה.[1] לכן רמת האחריות של שומר החינם על הנכס היא פחותה ביחס לרמת האחריות של שומרים אחרים (שומר שכר, שוכר או שואל).

מקור הדין והגדרותיועריכה

חובת השמירה של שומר חינם מקורה בפרשת השומרים שבמקרא. התלמוד[2] מחלק את פרשת השומרים שבתורה לשלוש פרשיות וקובע, כי הראשונה מביניהן עניינה בשומר חינם:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:"[3]

המשנה מפרטת מהי החובה המוטלת על כל אחד מהשומרים:

"ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבדה ואת הגנבה".[4]

לפי דברי המשנה האחריות המוטלת על שומר חינם פחותה מזו המוטלת על שומרים אחרים. בעוד שומרים אחרים חייבים לפצות את הבעלים על נזק שנגרם לנכס בגין רשלנות מצידם, שומר החינם פטור עקרונית מפיצויים כאלה, אם יישבע שלא פשע בשמירתו על הנכס. מנגד, אם פשע – יתחייב שומר החינם לפצות את הבעלים, אם נגרם נזק לנכס:

"המפקיד מעות אצל חבירו, צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שמר כדרך השומרים".[5]

התנאים הדרושים ליצירת השמירהעריכה

ארבעה יסודות נדרשים לשם היווצרות חובות השומר: א) בקשת בעל הנכס מן השומר. ב) הסתלקות בעל הנכס משמירתו. ג) הסכמת השומר לשמור. ד) ביצוע "מעשה קניין" בנכס על ידי השומר. הצורך ביסוד הרביעי שנוי במחלוקת.[6] נפרט להלן את דרישות ארבעת המרכיבים:

בקשת השמירה מצד בעל הנכסעריכה

המרכיב הראשון להיווצרות חיוב שמירה הוא בקשת בעל הנכס מהשומר שישמור את הנכס בעבורו. לפי המכילתא יש צורך שבעל הנכס יאמר "הילך שמור לי זה". אם אמר "עיניך בו" אין חיוב שמירה.[7] נדרש שיהיה מובן מדברי המבקש כי מטרת הפקדת הנכס היא שמירה עבור בעל הנכס. לכן, גם אם לא אמר "שמור לי" אך מובן מהנסיבות שהוא מוסר את הנכס כדי שהשומר ישמור עליו, נוצר חיוב שמירה.[8] כך למשל, אם בעל הנכס הפקיד את הנכס אצל השומר במקום שנועד לשמירה, הרי ברור שהוא מתכוון לבקש ממנו לשמור, ולכן נוצר חיוב שמירה.[9] מנגד, כשאין בקשת שמירה ברורה, מקבל הנכס יהיה פטור מאחריות לנכס, גם אם בעל הנכס מסר לו את הנכס לתוך ידו.[10] כמו כן, גם אם השומר מודיע כי בכוונתו לשמור, שלא בנוכחותו של בעל הנכס, לא נוצר חיוב שמירה.[11] זאת כיוון שאם הודעת השומר הייתה מספיקה, לא הייתה המכילתא פוטרת אותו מאחריות במקרה שבעל הנכס אמר רק "עיניך בו". לדוגמה, כיום מצוי שאדם מתבקש על ידי עובר אורח "לשים עין" על חפץ מסוים. ביטוי זה לא נראה כבקשת שמירה והיענות לבקשה זו אינה מטילה אחריות כשומר.[12]

הסתלקות בעל הנכס מהשמירהעריכה

המרכיב השני הנדרש לשם יצירת חיוב שמירה הוא הסתלקות בעל הנכס משמירת הנכס.[13] הסבר לדרישה זו הוא שכל עוד בעל הנכס לא הסתלק משמירתו אין צורך שאדם אחר ישמור, ולא ניתן לומר שהשמירה מוטלת על השומר.[14] הסתלקות בעל הנכס מהשמירה צריכה להיות בהסכמת השומר. אם בעל הנכס הסתלק ללא הסכמת השומר, השומר לא מחויב בשמירה. לכן במקרה שבעל הנכס שלח את הנכס לשומר על ידי שליח, אף על פי שהסתלק משמירתו, לא תהיה מוטלת אחריות על השומר עד שהנכס יגיע אליו בפועל. מאידך, אם השומר הסכים כי הנכס יישלח אליו בידי פלוני, השומר חייב בשמירה מרגע שהגיע הנכס לאותו שליח.

הסכמת הנפקד לקבל על עצמו לשמורעריכה

המרכיב השלישי הוא הסכמת הנפקד והוא היסוד החשוב ביותר ביצירת הסכם השמירה. הצורה הטובה ביותר של קיום תנאי זה היא הסכמה מפורשת של השומר לשמור. עם זאת גם הסכמה מכללא מחייבת בשמירה. במקורות ההלכה דנים בהבעות שונות של הנפקד והאם הן נחשבות כהסכמה מכללא. למשל אם ביקש בעל הנכס לשמור בעבורו והנפקד אמר "הנח אותו לפני"- אמירתו מתפרשת כהסכמה לשמור.[15] כמו כן, אם השתמש בלשון "אקבלנו"- מסתבר שכוונתו היא לשמור.[16] נחלקו הפוסקים האם נפקד ששתק, שתיקתו נחשבת כהסכמה.[17] יש שסוברים ששתיקה היא כהודאה ולכן נפקד ששתק קיבל את השמירה. לדעת אחרים שתיקה לא מתפרשת כהודאה כאשר אין הנאה לשומר.[18] במקרה שהנפקד מסכים לקבל את השמירה בטעות לא חלים עליו דיני השמירה והוא פטור גם בפשיעה.[19]

ביצוע מעשה קניין בנכס על ידי השומרעריכה

ישנה מחלוקת האם בכדי שיתקיים חיוב השמירה יש צורך שהנפקד יבצע מעשה קניין בנכס המופקד: לדעת פוסקים אחדים, ובראשם הרמב"ם,[20] חכמים תיקנו כי הנפקד צריך לבצע בנכס מעשה קניין כגון משיכה,[21] הגבהה,[22] קניין חצר[23] או קניין על ידי ארבע אמות ב"סיטומתא"[24] ורק לאחר מכן יחולו חיובי השמירה.[25] אם יארע נזק בנכס, מעשה הקניין נותן תוקף להתחייבות של השומר ולאחריותו כלפי הנכס .[26] ישנה תפיסה לפיה תפקידו של מעשה הקניין הוא לשמש התחלה לשמירה בדומה לפועל שלא יכול לחזור בו מרגע שהתחיל את מלאכתו.[27] לעומת זאת, יש פוסקים ובראשם הרא"ש, שסבורים כי אין צורך בקניין בכדי לחייב את השומר בחובות השמירה, ודי בשלושת הרכיבים האחרים.[28] לפי דעה זו תחילת השמירה מתרחשת בהסתלקות בעל הנכס, ולאחריה השומר לא יכול לחזור בו מהתחייבותו, מכיוון שכבר התחיל בשמירה בדומה לפועל כאמור לעיל.[29]

אחריות שומר חינםעריכה

הרציונל לחיוב בפשיעהעריכה

שומר חינם חייב במקרה שהנכס ניזוק בפשיעתו. ישנם מספר הסברים ליסוד המשפטי העומד מאחורי חיוב זה. הסבר אחד לחיוב הוא משום מזיק - "כל הפושע מזיק הוא".[30] שומר חינם קיבל על עצמו את השמירה ולכן אם הנכס ניזוק הוא נחשב כזה שגרם את הנזק.[31] לעומת זאת, ישנם פרשנים שסוברים כי רשלנות בשמירת נכס היא נזק בעקיפין "(גרמא"), ולכן אי אפשר לחייב את השומר שפשע כמזיק, משום שהמזיק ב"גרמא" פטור.[31] על קושי זה משיבים התומכים בהסבר זה כי עקב כך שהשומר הסכים לשמור, הסכמתו כוללת התחייבות מכללא לשלם גם על נזק כזה ולכן הוא חייב.[32] תשובה זו מבוססת על הכלל שהמתחייב לשלם על נזק "גרמא" - חייב.[33] הסבר נוסף לחיוב שומר חינם במקרה של פשיעה הוא ההנאה של שומר חינם מן האמון שנתן בו בעל הנכס שסמך על שמירתו.[34] בדומה לערב שמתחייב משום ההנאה שהוא נהנה מהאמון שנותן בו הנושה, כך שומר חינם מתחייב בתשלומים על פשיעתו בתמורה להנאת האמון.[35] יש שדוחים את ההשוואה לערב משום שבניגוד לנושה שלא יכול לבקש את השבת ההלוואה לפני מועד הפירעון, בעל הנכס יכול בכל עת להשיב לעצמו את הנכס ולכן לא מסכן את עצמו באותה מידה ואין סיבה שייהנה מיתרון הטלת האחריות לנזק על השומר.[36]

סטנדרט השמירהעריכה

המשנה קובעת כי רמת השמירה בה חייב שומר חינם לשמור היא "כדרך השומרים". ואם שמר ברמה זו, אינו קרוי "פושע" ופטור. אם לא שמר "כדרך השומרים" והנכס ניזוק- חייב.[37] אפשר לפרש את המונח "כדרך השומרים" בשני אופנים: הראשון, שמירה לפי הנוהג המקובל, כלומר הצורה שבה נוהגים רוב האנשים לשמור נכס מסוג זה בנסיבות אלה בהתחשב בתנאי המקום והזמן. האופן השני בו ניתן לפרש את המונח מתייחס למובן הנורמטיבי, כלומר הדרך שבה ראוי לשמור. על השומר להפעיל את שיקול דעתו ולשמור לפי רמת השמירה הראויה בנסיבות המקרה, כפי הבנתו.[38] הפוסקים נקטו בדרך הראשונה, והרמב"ן אף מדגיש כי די לשמור באופן מקובל גם אם בשמירה כזו עלול להיגרם נזק לנכס.[39] שומר חינם לא צריך להוציא הוצאות כדי לשמור על הנכס. אך אם נעשה הסכם בתחילת השמירה לפיו השומר יוציא הוצאות על השמירה ואף אם ההסכם נעשה לאחר תחילת השמירה- השומר חייב לעשות כן, ואם לא עשה זאת חייב בפשיעה.[40]

דוגמאות למקרים בהם שומר חינם חייב או פטורעריכה

התחשבות באילוצים חיצונייםעריכה

ישנם מקרים בהם שומר נהג באופן רשלני מחמת אילוצים חיצוניים ולכן הוא פטור.[41] כאשר יש לשומר סיבה מוצדקת לנהוג כך, או שהיה מוכרח לנהוג כך, אין לראות את התנהגותו כרשלנות. שומר שכר פטור מחובתו רק אם האילוצים החיצוניים מגיעים לרף של "אונס", אולם שומר חינם פטור גם במקרה שהאילוצים קלים יחסית. בדברי חכמים ניתן למצוא דוגמאות לאילוצים המצדיקים התנהגות רשלנית של השומר ובהן: סכנת מגפה, פחד בשל סכנה שנתון בה אדם אחר או טרדה בשל תאונה.[42] דוגמה נוספת לאילוצים המצדיקים התנהגות רשלנית היא במקרה של קיום מצווה המתנגש עם חובת השמירה. אם שומר נהג ברשלנות משום קיום מצווה שמחויב בה או מפני שנמנע משמירה בגין איסור שהתורה אסרה עליו, אינו נחשב רשלן. הסיבה לכך היא שבעל הנכס הפקיד בידו את השמירה על אף שידע מראש שהשומר יקפיד על שמירת מצוות. כך לדוגמה שומר שהופקד אצלו כסף בערב שבת לא צריך לקבור אותו עד מוצאי שבת.[43] כמו כן, שומר שלקח עמו נכס בצאתו לדרך עם שיירה, רשאי להשאיר את הנכס בשיירה בלעדיו, כדי להגיע לעיר לפני כניסת שבת.[44] כך גם, שומר טבעת שהסיר את הטבעת בעת נטילת ידיים ואבדה איננו פושע.[45]

רשלנות במיקום הנחת הנכסעריכה

שומר חינם שמניח את הנכס במקום בו יש סכנה שהוא יינזק או יאבד - חייב עקב פשיעה.[46]הפוסקים קבעו מקומות הראויים להניח בהם סוגים שונים של נכסים. לדוגמה שמירת כסף מפני גניבה, צריכה להיות במקום מוגן במיוחד, מפני שגנבים מתאמצים במיוחד לגונבו.[47] לכן התלמוד החמיר וקבע כי יש להטמינם בקרקע בעומק טפח.[48] שמירת נכסים מפני שריפה שווה ביחס לכל סוגי הנכסים, משום שגם נכס שאינו דליק נפגע משריפה, ובנוסף במקרה של שריפה הנכס עלול להיות חשוף לגנבים.[49] השמירה מפני שריפה תלויה בשכיחות השרפות בזמן ובמקום השמירה.[50] עיקרון חשוב בנוגע למיקום שמירת הנכס הוא שגם אם השומר הניח את הנכס במקום בטוח בתחילת השמירה אך השתנו הנסיבות ומקום זה כבר איננו מוגן, על השומר להעביר את הנכס למקום אחר. אם השומר לא עשה כן והנכס ניזוק- הוא חייב בפשיעה.[51] עיקרון נוסף הוא שאם השומר הניח את החפץ במקום בטוח הוא רשאי לעזוב את המקום ואף לנסוע לארץ אחרת. לדוגמה נפסק כי אדם שהניח כסף בארגז נעול, נעל את הבית ונסע לחוץ לארץ והכסף נגנב, פטור. זאת מכיוון שאין מחובתו לוותר על נסיעה הדרושה לו לצורך פרנסתו עקב שמירת הנכס.[52]

שכחהעריכה

שומר שאינו זוכר היכן הניח את הפיקדון חייב לשלם.[53] ישנה הבחנה בין מקרה של אבדה שבו השומר יודע היכן הניח את החפץ אך לא מוצא אותו והוא פטור, לבין מקרה של שכחה היכן הניח את החפץ שנקרא פשיעה. אף אם השומר יודע שהניח את הנכס במקום משתמר אך לא זוכר היכן המקום הוא חייב בפשיעה.[54] הפוסקים דנים בסוגים נוספים של שכחה כגון שומר ששכח לנעול את הארגז בו הונח הפיקדון, או שומר שהניח לידו ברכבת את הפיקדון ושכח לקחתו כאשר ירד מן הרכבת או שומר חמץ ששכח למוכרו בערב פסח.[55] נפסק כי בכל המקרים הנזכרים וכן בכל שכחה שאיננה במעשה השמירה עצמו - השומר פטור.[56]

סייגים לאחריותעריכה

לכללים בדבר חיוב בדיני שמירה ישנם מספר סייגים, כגון: קטן שקיבל חפץ לשמור פטור מדיני שמירה משום שאין לו דעת לשמור. כן הדין גם בחרש ושוטה שאינם חייבים בדיני שמירה. אדם המוסר חפץ לשמירה לקטן, חרש או שוטה הרי זה כמו אבדה מדעת.[57] כמו כן, יהודי לא חייב בדיני שמירה של פקדון שמסר לו גוי.[58] בנוסף לכך, ישנם נכסים מסוימים שלא חלים עליהם דיני שמירה והם קרקעות, שטרות ועבדים.[59] כמו כן, גם על נכסי הקדש לא חלים דיני שמירה.[60] יש לציין שאיש ואישה שווים בדיני השמירה, בין אם מדובר בהפקדה ובין אם מדובר בשמירה.[61]

מקרים שנדונו בבתי דין לאחרונהעריכה

היזק פועל שעבד בחינםעריכה

מפעיל שופל עבד בהתנדבות וגרם נזק לעגלה. בעל העגלה תבע אותו בתשלום על הנזק. בית הדין הרבני בקריית ארבע קבע שמפעיל השופל הוא שומר חינם ולכן פטור באונס ובגניבה וחייב בפשיעה. במקרה דנן מדובר ברשלנות, משום שמפעיל השופל לא ביקש שיכוונו אותו ולכן חלה עליו האחריות לנזק.[62]

מסירת הפיקדוןעריכה

בעל דירה השאיר אצל השוכרים נכס לשמירה לזמן קצר, אך לא הגיע לקחתו. הנכס היווה מטרד לשוכרים והם העבירו אותו לשכן שהציע לשמור עליו, מבלי שידעו ששכן זה הוא נושה של בעל הדירה. נקבע, שהשוכרים הם בגדר שומרי חינם. עם זאת, נקבע כי הם נהגו כדין במסירת הנכס, משום שמנהג המדינה למסור נכסים לאדם נאמן, והם מסרו את הנכס לאדם נאמן בעיניהם. לכן בית הדין פסק כי התנהלותם אינה בגדר פשיעה.[63]

נזק שנגרם על ידי ועד ביתעריכה

ועד בית פרסם מודעה ובה איסור על הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים, והתראה שחפצים אלו יושלכו לאשפה לאחר זמן. במועד הפינוי הורה ועד הבית למנקה להשליך את החפצים לאשפה. דיירים שראו זאת ביקשו לא להשליך את חפציהם, משום שהם יקרים והועד נעתר לבקשתם, אך שאר החפצים הושלכו. אחד מהדיירים שחפציו הושלכו תבע פיצוי עבור הנזק שנגרם לו, ועיכב את תשלומו לוועד הבית עקב כך. בית הדין נוה נוף בירושלים קבע כי אחריות וועד הבית היא כשומר חינם, ולכאורה יש לחייבם בהיזק משום שלא בסמכותם להחליט שרק חפצי חלק מהדיירים יושלכו. עם זאת, הואיל והוברר כי לא הייתה כוונת הפליה אלא טעות בשיקול דעת, נקבע שאין לחייב בחיוב אישי את ועד הבית.[64]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מורה נבוכים, חלק ג, פרק מב, כותב שחיובי שומרים הם לפי דרגת הנאתם ומציין ששומר חינם הוא שומר שאין לו תועלת בשמירה.
  2. ^ תלמוד בבלי בבא מציעא צד ע"ב.
  3. ^ שמות כב, ו.
  4. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה ח.
  5. ^ משנה, בבא מציעא, פרק ג, משנה י.
  6. ^ ברוך כהנא חוק לישראל-שומרים כרך א 7 (נחום רקובר, תשנ"ט).
  7. ^ מכילתא על שמות כב, פסוק ו. הובא במלחמות ה', ב"ק לג ע"א, בדפי הרי"ף. ראה עוד: נתיבות המשפט, רצא, ס"ק ב; זכרון שאול, סימן ו, אות יז; דיברות משה, ב"ק, סימן סד, ענף א וענף ז; חסד ומשפט, רצא ס"ק א;שו"ת רביד הזהב, סימן מב, אות ה; ערוך השולחן חו"מ, רצא, כא.
  8. ^ מלחמות ה', ב"ק לג ע"א. מובא בנתיבות המשפט, סימן רצא, ס"ק ב, וסימן שמו, ס"ק ז; שו"ת בית שלמה (סקאלא), חו"מ, סימן קיד.
  9. ^ נתיבות המשפט, סימן רצא, ס"ק ב, וסימן שמו, ס"ק ז
  10. ^ מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן א. מובא בשו"ת פני יצחק (אבולפיה), חלק ג, חו"מ, סימן ה, ובשו"ת משנת ר' אליעזר, חלק א, חו"מ, סימן קי.
  11. ^ שו"ת קול אליהו (ישראל), חלק ב, חו"מ, סימן כה, כותב שאם יש הוכחה גמורה שהשומר קיבל על עצמו שמירה, הוא חייב גם אם לא אמר לו בעל הנכס: "שמור לי", ונראה שטעמו הוא ששתיקת בעל הנכס כהסכמה. ראה עוד בסוף ספר דברי משפט, רצא, כו. לדבריו שם, אם נטל אדם נכס שלא בידיעת בעליו, וקיבל על עצמו שמירה, הוא חייב בשמירה, מפני ש"זכין לאדם שלא בפניו".
  12. ^ רפאל שטיינהרטר, הלכות שומרים משפט החושן יט (מהדורה שנייה, תשע"ו); תשובות הרשב"א חלק ה, סימן קס"ו; משפטי הלוי חלק ה, סימן י"ז; שו"ע חושן משפט רצא, ב.
  13. ^ רא"ש, בבא מציעא, פרק ח, סימן טו; טור, חושן משפט, שמ, ח; שו"ע, חו"מ, סימן רצא, ה, וסימן שז, ב; רמ"א, חו"מ, שמ, ד.
  14. ^ סמ"ע, רצא ס"ק ח.
  15. ^ בבלי, בבא מציעא פ ע"ב; שאילתות, שאילתא כ; רמב"ם, הלכות שכירות, ב, ח; שו"ע, חו"מ רצא, ב.
  16. ^ שו"ת זכרון יעקב, חו"מ, סימן א.
  17. ^ מהר"ם שיק, חושן משפט, סימן נח.
  18. ^ נתיבות המשפט רצא ס"ק ה; מחנה אפרים שומרים, סימן ב; גדעון בנימין הפקדתי שומרים חלק א, כד (תשס"ז).
  19. ^ רמ"א רצא ס' ד; פתחי חושן, חלק ג, פרק ב, ס' כה.
  20. ^ רמב"ם הלכות שכירות, ב, ח, ובפירושו למשנה, ב"ק, ז, ו.
  21. ^ בבלי, בבא קמא, עט ע"א: "תיקנו משיכה בשומרים".
  22. ^ רמ"ה, בשיטה מקובצת, בבא קמה, צט, ע"ב; שו"ת מהריט"ץ, סימן קסח; מאירי, בבא קמא עט ע"א.
  23. ^ ר' יונתן מלוניל, בבא קמא עט ע"א; מאירי, בבא קמא עט ע"א; מגיד משנה, הלכות שכירות ב, ח; נתיבות המשפט, צה, ס"ק א.
  24. ^ ראב"ד, בשיטה מקובצת, בבא מציעא, פ ע"ב; חידושי הר"ן, בבא מציעא פא ע"ב.
  25. ^ בבלי, בבא קמא, עט, ע"א: "תיקנו משיכה בשומרים". ראה עוד שו"ת שואל ומשיב, מהדורא א, חלק א, סימן רסה; תומים, עב, ס"ק נד; ר"מ פיינשטיין, "בעניין מתנה שומר חינם", מוריה י (תשמ"א), גל' ג-ד, עמ' מו (בדעת רש"י); א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ספר ב, פסקה יז.
  26. ^ קצות החושן, שז, ס"ק א, בדעת הרמב"ם.
  27. ^ קצות החושן, שז, ס"ק א, בדעת הרמב"ן.
  28. ^ רא"ש, ב"מ, פרק ו, סימן טז ופרק ח', סימן טו; תוספות, ב"מ צט ע"א, ד"ה כך; ספר מישרים, נתיב ל, חלק א וחלק ג; טור, חו"מ, סימן שז, א, וסימן שמ, ח, יב.
  29. ^ קצות החושן, שז, ס"ק א; עולת שמואל, חלק א, סימן מד.
  30. ^ רמב"ם, הלכות שכירות, ב, ג.
  31. ^ 1 2 רשב"א, מובא בשיטה מקובצת, ב"מ, צד ע"א, ד"ה הקשה הראב"ד.; שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קסו; אבן האזל, הלכות שכירות, ב, ג.
  32. ^ שו"ת רביד הזהב, סימן מב, אות ה.
  33. ^ מרדכי, ב"ק, סימן קטו.
  34. ^ שו"ת שואל ומשיב, מהדורא ד, חלק ג, סימן קמג (צט ע"ב); ערך ש"י, חו"מ, רצא, ה.
  35. ^ מחנה אפרים, הלכות ערב, סימן א.
  36. ^ שו"ת בית דינו של שלמה, חו"מ, סימן ו, בביאור דעת הרמב"ם, הסובר שאין לחייב את השומר משעת הסתלקו בעל הנכס, מדין ערב.
  37. ^ ב"מ מב ע"א; מכילתא דרשב"י, שמות כב, ו.
  38. ^ ברוך כהנא חוק לישראל- שומרים כרך א 160 (נחום רקובר, תשנ"ט).
  39. ^ חידושי הרמב"ן, ב"מ צג ע"ב; תרומת הדשן, חלק התשובות, סימן שלג; בית יוסף, חו"מ רצא, כ; רמ"א, חו"מ רצא, יח; שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן קלד.
  40. ^ שו"ת מהריט"ץ ח"א סימן קסח; גדעון בנימין הפקדתי שומרים חלק א, קס (תשס"ז).
  41. ^ ברוך כהנא חוק לישראל- שומרים כרך א 164 (נחום רקובר, תשנ"ט).
  42. ^ שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן שמא וחלק ג, סימן קלג; שו"ת נחפה בכסף, חלק א, חו"מ, סימן כג; שו"ת חסד לאברהם, חו"מ, סימן ל.
  43. ^ אור זרוע, ב"מ, סימן קלב; קיקיון דיונה, ב"מ מב ע"א.
  44. ^ שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן מד.
  45. ^ שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן קלג.
  46. ^ ברוך כהנא חוק לישראל- שומרים כרך א 177 (נחום רקובר, תשנ"ט).
  47. ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן שא; רא"ש, ב"מ, פרק א, סימן כא; תוספות הרא"ש, ב"מ מב ע"א.
  48. ^ ב"מ מב ע"א; רמב"ם, הלכות שאילה פרק ד, ד, ופרק ז, ח; טור, חו"מ, רצא, יח; שו"ע, חו"מ, רצא, טו; ספר הפיקדון לרס"ג, עמ' 33; אורחות חיים, סימן סה, אות ב; פסקי הריא"ז, ב"מ, פרק ג, הלכה ז, אות ג.
  49. ^ בב"מ מב ע"א נאמר כי הנחת מטבעות במקום מועד לשריפה היא פשיעה.
  50. ^ ברוך כהנא חוק לישראל- שומרים כרך א 186 (נחום רקובר, תשנ"ט); שו"ת תורת אמת, סימן קנ.
  51. ^ שו"ת זכרון יוסף, חו"מ, סימן א; שו"ת משפטים ישרים, חלק א, סימן קסא; שו"ת מהרא"ל, חו"מ, סימן מב.
  52. ^ שו"ת ר"א אבן טוואה, סימן כו.
  53. ^ ב"מ מב ע"א; ב"מ ל"ה ע"א; רמב"ם הלכות שאילה פ"ד ז; מרדכי ב"מ רסח.
  54. ^ רמב"ם הלכות שאילה פ"ד ז; שו"ע רצא ס' ז; אגרות משה חושן משפט, חלק א, סימן לב; גדעון בנימין הפקדתי שומרים חלק א קלח (תשס"ז)
  55. ^ משפט צדק ח"א סמן לג; משכנות הרועים מערכת ש אות קמח; זכרון שאול, סימן ו, או יז; ברוך כהנא חוק לישראל- שומרים כרך א 205 (נחום רקובר, תשנ"ט).
  56. ^ אמרי שפר סימן כז; שו"ת יד יצחק, חלק ב, סימן קעו; פתחי חושן, חלק ג, פרק ג, הערה ד.
  57. ^ רפאל שטיינהרטר הלכות שומרים משפט החושן ב (מהדורה שנייה, תשע"ו).
  58. ^ שו"ע חו"מ ש"א ס"א, רמב"ם סי' ש"א; אבני נזר אורח חיים סימן שכ"ו.
  59. ^ שו"ע חו"מ ש"א ס"א; פתחי חושן, חלק ג, פרק א, ס' כא.
  60. ^ שו"ע חו"מ ש"א ס"א;מנחת חינוך מצוה נ"ז אות ז.
  61. ^ פתחי חושן, חלק ג, פרק א, ס' טו.
  62. ^ https://www.psakim.org/Psakim/File/177?highlight=שומר%20חינם
  63. ^ https://www.psakim.org/Psakim/File/140?highlight=שומר%20חינם
  64. ^ https://www.psakim.org/Psakim/File/343?highlight=שומר%20חינם