שופר (תקשורת)

שופר הוא מונח (וכינוי גנאי) המציין כלי תקשורת או עיתונאי הנחשב ככלי שמשמש לתעמולה של הממשל. בדרך כלל מותחים ביקורת על רשתות תקשורת מסוג זה במקרים שהמגישים והכתבים אינם מערערים על עמדותיהם ולא מבקרים את הממשל ואנשיו כלל, בעקבות כך נוצר תחושה שרשתות מסוג זה סובלות מחוסר עצמאות תקשורתי שגורם להטיות פוליטיות בתקשורת (ולעיתים אף פייק ניוז) ולכן אי אפשר לסמוך על אמינותן.

שופרים ממשלתיים נפוצים בעיקר במדינה בעלות אופי טוטליטרי, או מדינות עם משטר חד-מפלגתי, אם כי התופעה נפוצה בכל העולם, וגם במדינות דמוקרטיות יש כלי תקשורת מסוימים, שנחשבים "שופר" של מנהיג או מפלגה מסוימת.

באיטליה הפאשיסטיתעריכה

בתחילת המאה ה-20 עם עלייתם של אידאולוגיות חדשות כגוון פשיזם, קומוניזם ונאציזם החלו לקום עיתונים רבים שתפקדו כשופר של הממשל או המפלגה השולטת, רבים מהעיתונים התחילו כביטאון של מפלגות בתחילת דרכן ולא בהכרח של מפלגות שולטות, באיטליה היה זה העיתון איל פופולו ד'איטליה שהקים בניטו מוסוליני בשנת 1914[1], לאחר התפלגותו מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית[2]. העיתון צייר את תחילת פעילותה של התנועה הפשסיטית, מוסילני כתב פעמים רבות לעיתון אך לעיתים קרובות עשה זאת בעילום שם. העיתון בדומה למוסילני דגל במיליטריזם ובאירידנטה.

בברית המועצותעריכה

ברית המועצות הייתה מדינה עם שלטון חד מפלגתי (המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הייתה המפלגה השולטת), משטר קומוניסטי ודיקטטורי שהגביל מאוד את חופש הביטוי בברית המועצות, למפלגה הקומוניסטית היה שופר רשמי שנקרא "פראבדה" ואף היה בין 1918 עד 1991 העיתון הנפוץ ביותר במדינה, לעיתון כתבו מאמרים בכירי ממשל סובייטים כגוון ולדימיר איליץ' לנין, ניקיטה חרושצ'וב, ניקולאי בוכארין ורבים נוספים[3][4] ובעקבות כך היה הדרך בו פורסמה הדרך המדינית של הממשל בברית המועצות, גם לאחר פירוק ברית המועצות המשיך לתפקד העיתון כשופר אך הפעם של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית והיה נפוץ הרבה פחות מבעבר[5].

עיתונים רבים נוספים שהיו מופצים במדינה היו קשורים בצורה מסוימת למפלגה הקומוניסטית, כך למשל היה גם המקרה של הביטאון של תנועת הנוער "קומסומול" הקומניסטית, שם העיתון היה "קומסומולסקאיה פראבדה" ורק בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים הוחלט להפריט את העיתון, היה גם עיתון בולט נוסף ששימש כשופר להצבא האדום ותפקד כעיתון הרשמי של משרד ההגנה בברית המועצות[6][7].

בסיןעריכה

בסין כל כלי התקשורת שייכים למפלגה הקומוניסטית הסינית ומשמשים אותה על בסיס יום-יומי, בין העיתונים הנפוצים במדינה יש את "יומון העם" שאחד מהמקרים הבולטים שלו כשופר ממשלתי היה העובדה שבעת שלטונו של מאו דזה-דונג נשלט ישירות על ידי מזכירו של מאו, גם לאחר מותו של מאו העיתון שימש את המפלגה הקומוניסטית, כך למשל בעת ההפגנות על מותו של ג'ורג פלויד פרסם העיתון קריקטורה בה נראה פסל החירות שבור, כאשר הפסל מוצב על הריסות הבית הלבן שחזיתו מוכתמת בכתמי דם ועל הקרקע הסמוכה מוטל גבר שחור שנראה צועק, מעל פסל החירות נכתב "תחפושת של זכויות אדם", הקריקטורה זכתה לפרסום נרחב ברשתות החברתיות בסין, סיבת פרסומה של הקריקטורה הייתה לאחר תמיכתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ במחאות בהונג קונג[8].

ביוני 2011 לאחר שענקית הטכנולוגיה האמריקאית גוגל הצהירה כי מתקפת האקרים פגעה קשות בעסקיו והחברה שוקלת לנקוט צעדים בהתאם, כתוצאה מכך עיתון המפלגה הקומוניסטית של סין "פיפלס דיילי" הזהיר את גוגל מנטילת חלק במאבק הפוליטי נגד סין (כחלק מיחסי ארצות הברית-סין ויחסי סין עם מדינות המערב בכלל)[9].

עוד באותה השנה בעת מלחמת האזרחים בלוב (2011) הזהיר העיתון הרשמי של ממשלת סין את מדינות המערב ודרש מהם לתת לאו"ם להוביל את תהליכי השיקום של המדינה ללא השפעה חיצונית, דבר זה נבע מהעובדה שבלוב יש אינטרסים כלכליים רבים לסין, והיא דואגת לכך שהם יהרסו או יגרם להם נזק. לסין יש פרויקטים רבים בלוב בעקבות יוזמת חגורה אחת, דרך אחת[10].

מקרה נוסף שמעיד על חוסר העצמאות של התקשורת בסין והזיקה הרבה שלה לממשלה התבטא בפרסום סיני שהתפרסם במאי 2017, בפרסום נכתב כי המודיעין הסיני עצר או החליט להוציא להורג כ-20 סוכנים שפעלו מטעם הCIA ופעלו בשטח הרפובליקה העממית של סין, התקשורת הסינית והעיתון בפרט שפרסם את המקרה הגדירו אותו כ"ניצחון מוחץ" לעם הסיני[11].

מלבד העיתונאות המודפסת גם הרדיו הבינלאומי של סין שמתייחס לטאיוואן כחלק מהרפבוליקה העממית של סין ומתנגד בפרהסיה לעצמאות של טאיוואן.

בקוריאה הצפוניתעריכה

בקוריאה הצפונית, מדינה בעלת משטר חד-מפלגתי (המפלגה החוקית היחידה היא מפלגת הפועלים של קוריאה הצפונית שפועלת לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה שפיתח קים איל-סונג, שליטה הראשון של המדינה) מרבה העיתונות לתפקד כשופר של הממשל, כך למשל אחרי סופת טייפון שפגעה בחופה המזרחי של המדינה באוגוסט 2020 עיתון שנמצא בבעלותה של מפלגת הפועלים האשים הרשויות בעיר החוף וונאן בכך שהן לא נערכו כראוי לטייפון מייסא ואף האשימו אותן ב"גישה לא אחראית" וזאת לאחר שהמנהיג קים ג'ונג און הורה ל-12 אלף מחברי המפלגה להשתתף במאמצי השיקום במקביל להדחת בכיר באחד מהרשויות המקומיות באזור האסון[12].

אירוע נוסף שציין את הזיקה המובהקת בין העיתונאות הצפון קוריאנית לממשל הצפון קוריאני היה לאחר ששני מפציצים אמריקניים חלפו בשמי קוריאה הדרומית בזמן שתרגלו יכולות תקיפה בתרגיל שהיה בהשתתפותם של מטוסי קרב דרום קוריאניים, לאירוע התייחס העיתון רודונג שהאשים את ארצות הברית ב"פרובוקציות צבאיות חסרות אחריות"[13].

בתקשורת במדינות ערבעריכה

בעקבות היותה של התקשורת במדינות ערב לא עצמאית ברובה הגדול, רוב כלי התקשורת מואשמים על ידי גורמי אופוזיציה כ"שופר התעמולה" של ההמשל, דבר זה מתבטא בהתחנפות לשליטי המדינות (במרבית מדינות ערב יש חוקים האוסרים העברת ביקורת על השליט), ושימוש כשופר לשליט המדינה וממשלו[14].

מלבד שידורי חדשות, מוזיקה ותכנים נוספים, היו ממשלות שניצלו את הרדיו גם כבמה להטפה דתית (דעוה) בכך שהם ניצלו את פלטפורמת הרדיו כתחליף למינבר (במת הדרשן במסגד), מתוך מוּדעוּת לכוחה ההולך וגדל של התקשורת והחשיפה הציבורית הרחבה שבאה איתה, כך הצליחו אותם מטיפים להעביר את מסריהם לתפוצה רחבה יותר של אנשים, בעוד הרדיו (ולאחר מכן - הטלוויזיה, המרשתת ואמצעים נוספים) הפכו לאמצעים מודרניים שמשמשים את הדרשן (ח'טיב) והמטיף (דאעיה)[15].

סוריהעריכה

כך למשל הביטאון "תשרין" (אנ') ואנשיו תומכים ללא סייג בעמדות הממשל הסורי, ותוקפים את מתנגדיו של נשיא סוריה, בשאר אל אסד. כך למשל היה כאשר ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט במהלך שיחות ישראל-סוריה הסכים לנסיגה מהגולן תמורת שלום וחרף התקדמות השיחה העורך הראשי של העיתון, עיסאם דארי כתב מאמר בו כתב כי "העולם כולו מבין כי ישראל קוראת למלחמה ואויבת של השלום"[16], דבר דומה באותו הנושא הייתה לאחר ועידת אנאפוליס לאחר שמספר מאמרים בעיתון התייחסו לוועדה וכתבו עליה "ההזדמנות האחרונה בפני הממשל האמריקני להפגין את כנות כוונותיו ולשפר את תדמיתו בפני האזרח הערבי"[17].

דוגמה נוספה שקשורה ליחסי ישראל-סוריה הייתה ביום הנכסה של 2011 כאשר הפגינו מאות סורים (ממוצא פלסטיני) ברמת הגולן ואף ניסו לפרוץ את גדר הגבול שבין ישראל לסוריה ובעקבות כך התרחש עימות בין המפגינים לכוחות צה"ל, העיתון התייחס לאירוע וכתב אליו "מה שקרה שלשום בגולן הכבוש אינו אלא הקדמה לסחף גדול יותר של המונים, שאין להם גבול בדרך לשחרור ולשיבה"[18].

מצריםעריכה

במצרים, שבה הוקמה כבר בשנות ה-20 תחנת רדיו מסחרית ראשונה, אשר עליה קיבלה חברת מרקוני זיכיון שידור בשנת 1934. בשנת 1947 הולאם הרדיו המצרי והפך למונופול בידי השלטון. תחת שלטון "הקצינים החופשיים" שהיה בהנהגתו של גמאל עבד אל נאצר ובכך הפך הרדיו כלי להפצת האידאולוגיה של נאצר "נאצריזם".

במצרים אחד העיתונים הנפוצים ביותר הם העיתון היומי "אל-אהראם". במשך שנים רבות כונו העיתון ועורכו, מוחמד חסנין הייכל, באמצעי התקשורת הישראליים "שופרו של נאצר".[19]

אחד מהמקרים הבולטים שהעיתון שימש ככלי תעמולה של המשטר היה בעת חידוש המשא המתן בין ישראל לפלסטינים בסוף 2010 באחת מהשיחות הישראליות שהיו בהשתתפותם של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו וכן נשיא ארצות הברית, ברק אובמה התפרסמה בעיתון תמונה מזויפת של המנהיגים בתמונה נראה מובארכ, מוביל את מנהיגי המדינות וזאת על מנת להמחיש את המעורבות שלו בשיחות, עם זאת בתמונה האמיתית נראה אובמה מוביל את מנהיגי המדינות[20], העיתון נחשב על ידי רבים כשופר של הממשל במצרים, אחד מהמתנגדים והפעילים הבולטים שפועלים כנגד הפצתו של העיתון היה פעיל זכויות האדם המצרי הישאם קאסם שאמר "כי אלו שהציבו את התמונה המעובדת באתר האינטרנט ככל הנראה התכוונו להתחנף לנשיא ולרצות אותו, באופן המזכיר את העיתונות הסובייטית ובהמשך גם ציין כי לדעתו פרסום התמונה "גרם ליותר נזק מאשר תועלת".

הרשות הפלסטיניתעריכה

גם ברשות הפלסטינית, שהנשיא שלה הוא מחמוד עבאס, קיימים שופרים שמשמשים את הממשל ככלי תעמולתי עם הטיה פוליטית, כך למשל העיתון אל-איאם שנחשב לתומך עקבי של תנועת הפת"ח[21].

ערב הסעודיתעריכה

אחד מהמקרים הבולטים ביותר של שופר ממשלתי הוא היומון א-שרק אל-אווסט שנפוץ בניו יורק, קזבלנקה, קהיר, ריאד, ג'דה, דמאם, מדינה, דובאי, בגדאד, ביירות ובמקומות נוספים בחבי העולם. בעקבות היותו של העיתון בבעלותם של משפחת המלוכה הסעודית מאמרי העיתון תואמים את עמדות הממשל הסעודי, אחד מהמאמרים היו כאשר העיתון הצהיר שלדעתו נגמר הסכסוך ישראלי-ערבי, אלא יש רק סכסוך ישראלי-טורקי-איראני ואף הרחיב ואמר כי אם ישראל תרצה עשות עסקה גדולה עם הערבים היא יכולה לעשות זאת, כותב המאמר מאמון פנדי ציין את המועברות של טורקיה וקטאר בסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזרת תמיכת בחמאס והאחים המוסלמים (טענה דומה טוען הממשל הסעודי מספר שנים) ומוסיף כי לסעודיה יש את הכוח לתווך ביוזמה בין ישראל לפלסטינים[22].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Benito, Mussolini. "Il Popolo d'Italia.". The Library of Congress (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-7 בנובמבר 2017. 
  2. ^ Maulsby, Lucy M. (2014). Fascism, Architecture, and the Claiming of Modern Milan, 1922-1943. University of Toronto Press. עמ' 136. ISBN 9781442646254. 
  3. ^ Tony Cliff, Building the Party: Lenin 1893-1914, page 275
  4. ^ Christopher Read, Lenin: a revolutionary life, page 95
  5. ^ רויטרס"פראבדה" חוגג 100, ונאבק על קיומו, באתר הארץ, 7 במאי 2012
  6. ^ מולוטוב חזר למוסקבה-ההודעה הגרמנית מדברת על אוירה של אמון הדדי, אך אינה מזכירה כל הסכם - הצבא האדום רואה בפגישה מאורע רב משמעות, הבוקר, 15 בנובמבר 1940
  7. ^ אין מוסקבה מרוצה משינוי חוק הנייטרליות, דבר, 27 באוקטובר 1939
  8. ^ ניו יורק טיימסארה"ב עולה בלהבות, והתעמולה הסינית מוקיעה אותה על "צביעותה", באתר הארץ, 5 ביוני 2020
  9. ^ רויטרס, עיתון ממשלתי סיני מזהיר את גוגל מנטילת חלק במאבק הפוליטי נגד סין, באתר TheMarker‏, 6 ביוני 2011
  10. ^ עיתון ממשלתי בסין למערב: תנו לאו"ם לשקם את לוב, באתר ערוץ 7, 1 בספטמבר 2011
  11. ^ גרדיאןעיתון סיני ממשלתי על חיסול רשת הריגול האמריקנית: "ניצחון מוחץ", באתר הארץ, 22 במאי 2017
  12. ^ צפון קוריאה תעניש בכירים בשל הרוגים בסופת טייפון, באתר וואלה!
  13. ^ צפון קוריאה מזהירה: ארה"ב מגבירה את הסיכוי למלחמה גרעינית, באתר וואלה!
  14. ^ סלמאן מצאלחהישראל כמדינה ערבית, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2012
  15. ^ להרחבה על מטיפי האסלאם החדשים, ראה: שוש בן-ארי, "מטיפי האסלאם החדשים (אל-דעאה אל-ג'דד): הטפה בעידן הגלובליזציה", המזרח החדש נ"א (תשע"ב), עמ' 176-158.
  16. ^ עיתון סורי: ישראל היא סרבנית שלום, באתר וואלה!
  17. ^ רועי נחמיאס, סוריה אחרי אנאפוליס: "הזדמנות שלא תחזור", באתר ynet, 28 בנובמבר 2007
  18. ^ בטאון המשטר הסורי: "אירועי ה'נכסה' - רק הקדמה", באתר ynet, 7 ביוני 2011
  19. ^ דוגמאות:
  20. ^ רועי נחמיאס, העיתון המצרי: תמונת מובארק - "אקספרסיוניזם", באתר ynet, 18 בספטמבר 2010
  21. ^ Middle East press uncertain on Palestinian unity deal, באתר BBC,‏ 7 בפברואר 2012
  22. ^ רן דגוני, ‏סעודיה: אין עוד סכסוך ישראלי-ערבי אלא ישראלי-טורקי-איראני, באתר גלובס, 12 באוגוסט 2014