בעברית בתקופות שקדמו לעברית הישראלית, מהעברית המקראית ועד תחיית הלשון העברית, קיימות אמנם מילים בעלות שורש מחומש, אך שורשיהן בדרך־כלל אינם פרודוקטיביים, למשל "פַּתְשֶׁגֶן", המופיעה בתנ"ך (”פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה” (אסתר ח' י"ג)) או "תַּרְנְגוֹל", המופיעה בלשון חז"ל, ”שחטו תרנגול זה שקרא ערבית” (שבת ס"ז, ב'). כיוצאי דופן ניתן למנות את השורשים חמרמ"ר (”פָּנַי חמרמרה (חֳמַרְמְרוּ)” (איוב ט"ז ט"ז), ”מֵעַי חֳמַרְמָרוּ” (איכה א' כ'), ”חֳמַרְמְרוּ מֵעַי” (איכה ב' י"א)) וסחרח"ר (”לִבִּי סְחַרְחַר, עֲזָבַנִי כֹחִי” (תהילים ל"ח י"א)), שני שורשים שהרד"ק (1160–1235) פירט את נטיותיהם כפעלים בספרו "ספר מכלול": את חמרמ"ר כניטה בבניין פֻּעַל ואת סחרח"ר בבניין קל.[8] לאחר תחיית הלשון העברית השתמש דוד ישעיהו זילברבוש בנטיית פועל של השורש סחרח"ר בספרו "מפנקס זכרונותי" מ־1936: "עוד אחת מעט וה"אדנות" תתקפני, ולבי יהי מלא ממנה וגם את ראשי תסחרחר".[9]
נטיות של שורשים מחומשים קיימות בכל משלבי השפה העברית. כמה שורשים מצויים בשימוש רחב ומופיעים אפילו בפרסומים של משרד החינוך ("סינכרון", "לפלרטט") והשורש טלגר"ף בהטיית הפועל "טִלְגְּרֵף" מופיע ב"מילון אבן־שושן לתלמידי בית הספר – מחודש ומעודכן לשנות האלפיים". שורשים אחרים מופיעים בשימוש יומיומי בסלנג, בז'רגונים של קבוצות מצומצמות או כחידושים ספרותיים או אישיים.
דוגמה לחידושים בספרות העברית שהם הטיות פרודוקטיביות של שורשים מחומשים ניתן למצוא כבר ב־1939 ב"ספר רצוף אהבה" של הרב אהרן ראובן טשארני, שבו נמצא הביטוי "אני מתקטנטן"[10] (שורש קטנט"ן, בניין התפעל). במאמרו "ביאליק: ערך לאנציקלופדיה"[11] מ־1944 כתב אברהם רגלסון: "אגדות־ביאליק הן רמות־הסגנון על דרך תנ"כית, וכמה מפסוקיהן הן מְזוּנְגְבָלוֹת־סאטירה ומקונמנות־הומור" (שורש זנגב"ל, משקל מְקֻטָּל), וזלמן שניאור בספרו "דור דור ואנשיו: סיפורים" שיצא לאור על ידי הוצאת יבנה ב־1957 כתב "נגרנו, תפרנו וסנדלרנו" (שורש סנדל"ר, בניין פיעל). בספרו של אליעזר שטיינמן "פני עצמי" שיצא לאור ב־1971,[12] לאחר מותו, הוא כותב: "הזקן התכלבלב. קשקש במקלו."[13] (שורש כלבל"ב, בניין התפעל). ב־1999 כתב פרופ' זאב מגן במאמרו "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה":[14] "...כשלחייו המנומשות מתארגמנות והולכות בתשוקה דתית מזרחית" (שורש ארגמ"נ, בניין התפעל); את השורש שעטנ"ז "הפרו" כנרת רוזנבלום בחיבורה "ארבעה בתים ואף אחד בכלל" מ־2008,[15] שבו כתבה: "לגננות בפריז היא מהנהנית ווי, לנו כן, ומדי פעם משעטנזת בווי־כן מתוק להפליא" (שורש שעטנ"ז, בניין פיעל), וגם יואב קרני ב־2009 במאמרו "מי יפרש את האינטרס הלאומי?"[16] בכתבו "האיש הזה [...] הוא גידול פרא של תרבות פוליטית משועטנזת, המתקשה להבחין בין עוצמה ובין כוחניות" (שורש שעטנ"ז, משקל מְקֻטָּל). בספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה" (2009) הוא מצטט אזהרה טיפוסית של סבתו: "אל תקרצרץ לי את הקיר", ומסביר ש"לקרצרץ" (שורש קרצר"ץ, בניין פיעל, מיידיש: "קראץ", שריטה) היא מילה אקולקטית בשימוש שכיח במשפחתו עד היום.[17] הסופר יצחק בן־נר שם בפי דמויות ספרו "המלאכים באים" (1987) חידושים, שמטרתם יצירת עברית עתידנית, בין השאר "לקנקרט" (שורש קנקר"ט, בניין פיעל, מלועזית "קונקרטי")[7].
גם מתרגמים חידשו בנטיות של שורשים מחומשים או לחלופין השתמשו בנטיות מלשון בדיבור, כמו בתרגומה מ־1987 של אליה גילדין ל"הנאוה לאדון" מאת אלבר כהן: "כלב־ים קטן מזקונקן"[18](שורש זקנק"ן, משקל מקוטל) (בתרגום זה אליה גילדין גם הקדימה וחידשה עם "הכל משועטנז בהצעות מבולבלות וסותרות" – שוב: שורש שעטנ"ז, משקל מְקֻטָּל), בתרגומו של עמנואל לוטם לספר "השען העיוור" מאת ריצ'רד דוקינס: "חוגי ויכוחים המעודדים פריקלוט"[19] (שורש פרקל"ט, משקל קיטול) או בתרגום הספר "מדברים על זה" מאת ג'וליאן בארנס: "לא התכלבלבתי ולא התחנפנתי" (כך במקור).[20]
בסלנג הישראלי השתרשו כמה נטיות של שורשים מחומשים והפכו לנחלת הכלל: לחנטרש (חנטר"ש), מסמורטט (סמרט"ט), להשטנקר (שטנק"ר), אינגלוז (אנגל"ז), משלומפר (שלמפ"ר), שנירקול (שנרק"ל).
מלבד בסלנג, קיימות נטיות רבות של שורשים מחומשים בז'רגונים מקצועיים או של קבוצות חברתיות מסוימות ואינן בשימוש כללי; לדוגמה, בז'רגון מדעי המחשב: לאנדקס (אנדק"ס) – לציין רשומה באינדקס, להכליל אתר אינטרנט ברשימה של מנוע חיפוש וכדומה, לאנקלד (אנקל"ד) – לגרום להכללת קוד מחשב מקובץ אחד בקובץ אחר (אנ'); בז'רגון העוסקים במכניקת הקוונטים: קווינטוט / מקוונטט (קונט"ט) – החלת קוונטיזציה / דבר שעבר קוונטיזציה; בז'רגון עיבוד סאונד: לקמפרס (קמפר"ס) – לאזן עוצמות צליל; בז'רגון משחקי מחשב: מאבייקט (אביק"ט) – יוצר אובייקטים, לטלפרט (טלפר"ט): לעבור או להעביר באמצעות טלפורטציה; בז'רגון הקוסמטיקה: לשפכטל (שפכט"ל) – לאפר בכבדות או בהפרזה; בז'רגון המחול: לכרגרף (כרגר"ף) – ליצור כוריאוגרפיה.
שורשים מחומשים (בדומה לשורשים מרובעים ומשושים) נוטים בדרך כלל לפי תבניות הנטייה של שורשים משולשים, כשעיצורי השורש המחומש מתארגנים בשלוש יחידות המקבילות לשלושת עיצורי שורש תלת־עיצורי. כל יחידה כזו קרויה "שורשן".[1] הכינויים המסורתיים "פ"א הפועל", "עי"ן הפועל" ו"למ"ד הפועל" מתארים בהרחבה את השורשן הראשון, השני והשלישי של כל שורש. כל שורשן מכיל עיצור יחיד או כמה עיצורים. מאחר שהשורשנים משתמרים בכל צורות הנטייה, ניתן לייצג באופן גרפי את שלושת השורשנים על ידי תבנית תלת־תאית, │ │ ,[4][6]
ולייצג בעזרתם תבניות התארגנות שונות של עיצורי שורשים מחומשים לשורשנים. כך למשל נצררים שלושת העיצורים למ"ד, גימ"ל ורי"ש של השורש טלגר"פ לשורשן /lgr/, כך שאפשר לייצג את תבנית ההתארגנות של חמשת עיצורי השורש בתוך המבנה התלת־עיצורי באופן גרפי: ♦│♦♦♦│♦ . המעוינים מראים, שבנטיות השורש המחומש הנתון, השורשן הראשון והשלישי הם של עיצור יחיד, בעוד השורשן השני הוא צרור תלת־עיצורי מהעיצור השני, השלישי והרביעי של השורש המחומש (במקרה של טלגר"פ: הצרור /lgr/).
הגדרת צרור העיצורים כשורשן יחיד מאפשרת החלת הבניינים והמשקלים התלת־עיצוריים על נטיות שורשים בני יותר משלושה עיצורים; כך למשל למשקל קִטּוּל, שבו גזורות מילים כמו "סִכּוּי", "עִצּוּר" או "חִלּוּף", משתייכת גם מילה כמו "טִלְגְרוּף", כשהשורשן השני במילים אלה הוא, בהתאמה, כ"ף, צד"י, למ"ד והצרור לג"ר (/sikuj/, /ʕiʦur/[, /χiluf/, (/tilgruf/).
גם המילה "שְׁנִרְקוּל" נגזרת על דוגמת משקל קִטּוּל, אבל תוך יצירת שני שורשנים בני צרורות דו־עיצוריים כל אחד, צרור ראשון מהאות הראשונה והשנייה וצרור שני מהאות השלישית והרביעית: /ʃnirkul/ – תבנית השורשנים של השורש שנרק"ל בייצוג גרפי היא לפיכך: ♦♦│♦♦│♦ ; באופן דומה יוצרת הטיית השורש פרור"דמורפיקס(הקישור אינו פעיל) את המילה "פִרְווּרְד", אבל במילה זו השורשנים הדו־עיצוריים הם השני (מצרור של העיצור השני והשלישי) והשלישי (מצרור של העיצור הרביעי והחמישי: /firwurd/, תבנית השורשנים של השורש פרור"ד בייצוג גרפי היא לפיכך: ♦│♦♦│♦♦ .
תבנית צרירת העיצורים בנטייה נוטה לשמר את צרורות העיצורים הקיימים במקור ממנו נגזר השורש, כך שזה עדיין ניתן לזיהוי בתצורות השורש השונות ("Cluster transfer"[2][3][5]); כך ניטה רסטר"ט בתבנית ♦│♦♦│♦♦ ומניב "רִיסְטַרְטְתִי" (|/ristarteti/), מה שמשמר את צרורות העיצורים שבמקור "restart", בעוד פלרט"ט ניטה בתבנית ♦♦│♦♦│♦ ומניב "פְלִירְטַטְתִי" (/flirtateti/), מה שמשמר את צרורות העיצורים שבמקור "flirt", וקמפר"ס ניטה בתבנית ♦│♦♦♦│♦ ומניב "קִימְפְּרַסְתִּי" (/kimprasti/), שמשמר את צרורות העיצורים שבמקור "compress". כך גם ניטה השורש קונט"ט בתבנית ♦♦│♦♦│♦ ומניב "מקוונטט" (/mekvuntat/) תוך שימור צרורות העיצורים שבמקור "quant" ("קוונט"), והשורש אביק"ט ניטה בתבנית ♦│♦♦│♦♦ ומניב "מאבייקט" (/meabjekt/) תוך שימור צרורות העיצורים שבמקור "objekt" ("אובייקט").
השורשים כרגר"פ ושעטנ"ז ניטים עקרונית בתבנית השורשנים ♦│♦♦♦│♦ , אבל השורשן השני שלהם מכיל גם את התנועה /a/ בין אות השורש השנייה לשלישית כך ששלושת העיצורים אינם צרורים בצרור יחיד; אפשר לייצג זאת בתוך ייצוג תבנית השורשנים כך: ; ♦│♦a♦♦│♦ (התא האמצעי של עי"ן הפועל לא מכיל צרור עיצורים יחיד אלא עיצור + תנועת /a/ + צרור של שני עיצורים). תנועה זו אינה שייכת לדפוסי הנטייה של הבניינים והמשקלים שבהן השורשים ניטים אלא נשמרת בכל נטיות השורש כחלק ממנו, בדומה לרדיקלים[6][21] (לְכַרַגְרֵף, מְכֻרַגְרָף:/leχaragref/, /meχuragraf/; לְשַׁעַטְנֵז, מְשֻׁעַטְנָז: |/leʃaʔatnez/, /meʃuʔatnaz/. ה־/a/ הנוספת בנטיות השורש כרגר"פ מקבילה לעיצור אל"ף (בתעתיקפונטי: /ʔ/) בשורש המשושה המקביל, כראגר"פ; ה־/a/ הנוספת בנטיות השורש שעטנ"ז קיימת למעשה, אם כי לא רשמית, בנטיות שורשים מרובעים שאות השורש השנייה שלהם היא עי"ן, כמו שעב"ד, פעפ"ע, כעכ"ע וכו'. התקן הלשוני אמנם מכתיב לעיתים את הגייתה של העי"ן בשווא נח ("מְשֻׁעְבָּד", "פִּעְפֵּעַ", "לְכַעְכֵּעַ" וכו'), אך מאחר שצרורות העיצורים שהיו נוצרים באופן הגייה זה (במקרים אלה עי"ן־בי"ת /ʕb/, עי"ן־פ"א /ʕp/ ועי"ן־כ"ף /ʕk/) זרים לפונולוגיה של דוברי עברית ישראלית רבים, נוספת בלשון הדיבור אחרי העי"ן התנועה /a/, או שהעי"ן העיצורית מוחלפת בתנועה /a/, ותנועה זו נותרת יציבה בכל נטיות השורש בתבנית השורשנים ♦│♦a♦│♦ כך שגם כאן במקום צרור־עיצורים בשורשן השני יש תנועת /a/ המפרקת את הצרור (השוו: *לְשַׁעַבֵּד / *לְפַעַפֵּעַ / *לְכַעַכֵּעַ →← לְשַׁעַטְנֵז / לְכַרַגְרֵף; *שִׁעַבֵּד / *פִּעַפֵּעַ / *כִּעַכֵּעַ →← שִׁעַטְנֵז / כִרַגְרֵף; *מְשֻׁעַבָּד / *מְפֻעַפָּע →← מְשֻׁעַטְנָז / מְכֻרַגְרָף וכו' – הכוכבית מציינת כאן רק שאופן הניקוד אינו תקני, לא שאופן ההגייה אינו רווח).
הדקדוק העברי המסורתי ערוך לניתוח של שורשים בני שלושה עיצורים: בדיון בפעלים מיוצגים עיצורי השורש על ידי האותיות פ–ע–ל (העיצור הראשון מכונה פ"א הפועל, השני הוא עי"ן הפועל וכדומה), ובדיון במשקלים של שמות עצם על ידי האותיות ק–ט–ל. לפי שיטתו של בן־דוד,[1] העיצור הרביעי והחמישי של שורש מחומש מיוצגים על ידי האותיות בי"ת וגימ"ל בהתאם: פ–ע–ל–ב–ג לפעלים, ק–ט–ל–ב–ג לשמות עצם.
כך לדוגמה שקולות המילים "אִנְגְּלוּז", "שְׁפִּכְטוּל"ויקימילון ו"אִנְדּוּקְס"ויקימילון על דוגמת משקל קִטּוּל (שבו שקולות מילים כמו "סיכוי", "עיצור" או "חילוף"), כשלפי שיטת בן־דוד שקולה המילה "אִנְגְּלוּז" במשקל קִטְלְבּוּג, המילה "שְׁפִּכְטוּל" במשקל קְטִלְבּוּג והמילה "אִנְדּוּקְס" במשקל קִטְלוּבְג.
בניינים ומשקלים של שורשים תניניים, שנוצרו על ידי הכפלת עיצורי השורש המקורי שממנו הם נגזרו, מיוצגים על־פי שיטת בן־דוד על ידי הכפלת האותיות פעלב"ג וקטלב"ג בהתאמה לאותיות שהוכפלו, כך למשל בניין הפועל "סְמֻרְטַט" מייוצג בשיטת בן־דוד כבניין "פְּעֻלְבַּב", התואר "מְקְוֻנְטָט" משויך למשקל מְקְטֻלְבָּב ואת המילה "פְלִרְטוּט" יש לשייך למשקל קְטִלְבּוּב תוך הכפלת האות בי"ת, בניין הפועל "הִתְקְטַנְטֵן"ויקימילון מיוצג בשיטת בן־דוד כבניין "הִתְפְּעַלְעֵל" והתואר "מְשְׁפֻנְפָן"ויקימילון משויך למשקל "מְקְטֻלְטָל".
לצורך דיון בהלחמים מציע בן־דוד לייצג את אותיות השורש של הבסיס הראשון על ידי האותיות קט"ל ואת אותיות השורש של הבסיס השני על ידי האותיות שצ"ד (לדוגמה: משקל המילה "צְלָפְחָד" הוא קְטָשְׁצָד). על כן, שם העצם "שמירטוף"ויקימילון (הלחם של שומר+טף) שקול במשקל קְטִלְשׁוּץ ושם התואר "משמורטף"ויקימילון במשקל מְקְטֻלְשָׁץ, שם העצם "דיסקלוד" (הלחם של דיס+קל"ד) שקול במשקל קִטְשְׁצוּד והפעלים "שמירטף"ויקימילון ו"דיסקלד" ניטים בבניינים פְּעִלְשֵׁץ ופִּעְשְׁצֵד בהתאמה.
במקרים מסוימים אי אפשר ליישם את חוקי הדקדוק התקני לפי הנחיות האקדמיה ללשון העברית בנטיית שורשים מחומשים מבלי שתיווצרנה סתירות. לדוגמה: בכתיב תקין יש לנקד את התחיליתמ"ם בבניין פועל בינוני בשווא: מְשֻׁפָּר— מְשֻׁפֶּרֶת— מְשֻׁפָּרִים— מְשֻׁפָּרוֹת. אם משמרים חוק זה בנטיית השורש שלמפ"ר וכותבים מְשְׁלֻמְפָּר— מְשְׁלֻמְפֶּרֶת— מְשְׁלֻמְפָּרִים— מְשְׁלֻמְפָּרוֹת, תתקבל תופעה שלפי הדקדוק התקני אינה יכולה להתקיים בעברית: רצף של שני שוואים ששניהם כביכול שוואים נעים (שווא בראש מילה הוא תמיד נע, שווא שני מתוך שני שוואים רצופים – חוץ מבסוף מילה – הוא תמיד נע). מחברי המילון העולמי לעברית מדוברת פתרו סתירה זו בכך שוויתרו על חוק ניקוד התחילית מ"ם בשווא וניקדו אותה בסגול: מֶשְׁלֻמְפָּר, מֶסְמֻרְטָט.[22] סתירה דומה יכולה אגב להתקיים גם בשורשים מרובעים, לדוגמה בנטיית השורש שנר"ר: "לְשְׁנוֹרֵר", "מְשְׁנוֹרֵר". מילון אבן־שושן החליף במקרה זה את השווא בראש המילה בחיריק: "לִשְׁנוֹרֵר", "מִשְׁנוֹרֵר" וכדומה; בכך אמנם נמנעת סתירה בחוקי הדקדוק התקניים אבל המילה מנוקדת באופן שאינו משקף את אופן הגייתהּ.
סתירה מסוג אחר צצה בנטיות שבהן שורש משולש ניטה כך שאות השורש השנייה שלו דגושה בדגש חזק ומנוקדת בשווא נע, למשל: האות כ"ף במילים "סִכְּנוּ", "הִסְתַּכְּנוּת". בשורשים מרובעים, את מיקומה של אות השורש השנייה של השורש המשולש תופסות האות השנייה והשלישית של השורש המרובע, כשאות השורש השנייה מנוקדת בשווא נח והשלישית אחריה בשווא נע, למשל: האותיות קו"ף ורי"ש במילים "סִקְרְנוּ", "הִסְתַּקְרְנוּת". כשמטים בנטייה כזאת שורש מחומש שאצלו נצררות האות השנייה, השלישית והרביעית לצרור של שלושה עיצורים, כמו האותיות נו"ן, כ"ף ורי"ש במילים "סִנְכְּרְנוּ" ו"הִסְתַּנְכְּרְנוּת", נוצר רצף של שלושה שוואים רצופים, דבר בלתי אפשרי לפי הדקדוק התקני.
סתירות כאלה אינן בעייתיות כלל בכל הנוגע לשימוש מעשי במילים בעלות שורשים מחומשים: בדוגמאות שלעיל מחליטים דוברי עברית איך לבטא כל שווא באופן אינטואיטיבי כך שנוצרת הגייה נוחה. הבעיה קיימת אך ורק בחוסר יכולתו של התקן הלשוני לכלול תצורות חדשות כגון אלה, כך שכל עוד התקן לא יעודכן וישוכלל, צורות מסוימות בנטיות של שורשים מחומשים כגון כאלה יישארו תמיד בלתי-תקניות.
בטבלה הבאה מומחשים העקרונות והתופעות שתוארו לעיל בעזרת דוגמאות של תצורות שונות הגזורות משורשים מחומשים. מלבד יוצאי דופן מועטים, התצורות אינן מוכרות כתקניות על ידי האקדמיה ללשון העברית אלא משמשות בסלנג, בז'רגונים או כחידושים ספרותיים. הטבלה אינה עורכת השוואות בין התצורות שבה לבין תצורות מקבילות של שורשים שאינם מחומשים או דרכי ביטוי חלופיים, למשל "להתאשכנז" לעומת "להשתכנז", "משלומפר" לעומת "מרושל", "צמירמורים" לעומת "צמרמורות" או "לפרוורד" לעומת "לעשות פורוורד". הטבלה גם לא משקפת עד כמה התצורות שבה רווחות בשפה (ואין בה משום טענה לגבי זאת), אך המילים שבה סדורות באופן מקורב על פי תוצאות החיפוש באינטרנט בעזרת מנוע החיפוש של גוגל – המילים שבתחילת הטבלה נמצאו פעמים רבות יותר והמילים שבסופה פחות (גם מילים שרווחות פחות או שכמעט אינן בשימוש כלל ונמצאו רק פעמים בודדות באינטרנט, תורמות להמחשת התנהגותם של שורשים מחומשים פרודוקטיביים).
הבניינים והמשקלים ניתנים מנוקדים לפי שיטת בן־דוד,[1] כמוסבר לעיל. הדוגמאות הנטויות מובאות בכתיב חסר ניקוד; האותיות יו"ד וו"ו נכללו לעיתים לצורך שיפור הקריאוּת, גם אם חוקי הכתיב חסר הניקוד מכתיבים את השמטתן: בעיקר להבהרת אופן התקבצותם של צרורות העיצורים בנטיות הגזורות מהבניינים פִּעֵל וּפֻעַל ומהמשקלים קִטּוּל וּמְקֻטָּל.
תבנית השורשנים מדגימה גרפית על פי העיקרון שהוסבר לעיל[4] את האופן שבו עיצורי השורש המחומש משתבצים לתוך התבנית התלת־עיצורית של שורש משולש רגיל בנטיות השורש המחומש.
מספר התצורות מייצג את מספר הבניינים והמשקלים שבהם נגזר כל שורש; וריאציות במין דקדוקי, גוף, זמן ומספר לא נספרו כתצורה נפרדת.
הטבלה ניתנת למיון אלפביתי על־פי השורש, למיון על־פי שפת המקור של השורש, למיון עולה או יורד לפי מספר תצורות ולמיון לפי תבנית שורשנים. לחצו על סמלי החצים () בראשי העמודות כדי למיין את שורות הטבלה מחדש.
^אפשרות אחת לניתוח המילה "היסמרטטות" (להבדיל מ"הסתמרטטות") היא מתוך אנלוגיה לנטיית שורשים מרובעים במשקל הִתְקַטְּלוּת (שם הפעולה של בניין התפעל). בשורשים שפ"א הפועל שלהם היא עיצור שורק, משׂוכּלת המוספית תי"ו של בניין הִתְפַּעֵל עם פ"א הפועל, לדוגמה: סנ"נ ← *"התסננות" ← "הסתננות". כך גם בנטיית שורשים מרובעים עם פ"א הפועל שורקת, לדוגמה: סלס"ל ← *התסלסלות ← הסתלסלות. לפי ניתוח זה, ניצקו האותיות ס–ר–ט–ט מתוך השורש סמרט"ט לתוך המשקל הִתְקַטְּלוּת כמו שורש מרובע – *התסרטטות ← *הסתרטטות – ובנוסף לכך החליפה המ"ם מהשורש סמרט"ט את המוספית תי"ו של בניין הִתְפַּעֵל: *הסתרטטות ← הסמרטטות. התצורה הסופית דומה לתצורה עם שיכול עיצורים אף על פי שלמעשה העיצורים שבה אינם משוכלים. ראו גם להלן: נטיית הפועל "להזדנגף". אפשרות שנייה לניתוח המילה "היסמרטטות" היא לפי משקל הִקַּטְלוּת, שהוא שם הפעולה של בניין נפעל; אף על פי שהשורש סמרט"ט לא ניטה לפי דוגמת בניין נפעל, ניתן "ליצוק" את אותיות השורש לתוך משקל זה – השוו: מלשון "נִשְׁאַר" ← "הִשָּׁאֲרוּת", מלשון "נִשְׁדַד" ← "הִשָּׁדְדוּת" – מתוך השורש סמרט"ט, הצרור ס–מ מחליף את פ"א הפועל (השי"ן ב"הִשָּׁדְדוּת") והצרור ר–ט מחליף את עי"ן הפועל (הדל"ת הראשונה ב"הִשָּׁדְדוּת").
^ 12מלבד "סְמַרְטֶטֶת", ביטוי סלנגהיתולי, והמונח הרפואי "ארגמנת", קיימות גזירות היתוליות נוספות על דוגמת משקל קַטֶּלֶת – בדומה לנַזֶּלֶת: אַנְגְלֶזֶת; בדומה לטַרֶשֶׁת: חַנְטַרֶשֶׁת.
^ 12התצורה "ריסטורט" (9 מופעי גוגל ב־6 במאי 2010) מעידה על תבנית השורשנים ♦│♦♦│♦♦ , אשר משמרת את צרורות העיצורים הקיימים במילה "restart" (ובדומה לתבנית השורשנים של פרור"ד); לעומתה התצורה "ריסטרוט" (3 מופעי גוגל ב־6 במאי 2010) מעידה על תבנית השורשנים ♦│♦♦♦│♦ .
^נכון ל־15 במאי 2010 קיימים גם מופע יחיד של נטיית השורש שפכט"ל על דוגמת בניין התפעל ("משתפכטלים", ב־tzura.co.il) ומופע יחיד של נטייה על דוגמת בניין פועל ("שפוכטל על ידי", ב־fullgaz.co.il), מה שמעלה את מספר נטיות השורש ל־5.
^דמיין: על ג'ון לנון ואהבה בכתב העת תכלת; בין מחברים אחרים שהשתמשו בנטיות השורש: * קובי אור: "האדום התארגמן והכחול הפך אפור", מתוך "אני ופייצל / סאטירה" שפורסם ב־"mcity" ב־28/11/2007 * לירון נגלר־כהן: "בת הדודה של אמא שלי התארגמנה", מתוך "האישה מוורשה – סמי הזיה" שפורסם בעיתון הצופה בגיליון 3082