שחורים חופשיים

שחורים שלא היו עבדים לפני מלחמת האזרחים האמריקאית

שחורים חופשיים (באנגלית: Free Negro) היו כהי עור, ששוחרו מעבדות או שנולדו חופשיים בארצות הברית לפני ביטול העבדות בשנת 1865. שחרור מעבדות נעשה במספר דרכים: באמצעות קניית החופש בתשלום לבעלים של העבד.
עבדים פדו את עצמם ואת בני משפחותיהם[1] או בעזרת תומכים מהתנועה לביטול העבדות, חקיקה ואדונים ששחררו את העבדים שלהם. עד מלחמת האזרחים האמריקאית היו כ־490 אלף שחורים החופשיים שהתגוררו בקהילות בעיקר בשולי הערים.

אשה שחורה חופשיה עם ביתה הכמעט לבנה (quadroon) וברקע ביתן. קולאז' מסוף המאה ה -18, ניו אורלינס

מקורעריכה

העבדות הייתה חוקית ונוהגה בכל מושבה אירופית בצפון אמריקה. לא כל האפריקאים שהגיעו לאמריקה היו עבדים; אחדים הגיעו כאנשים חופשיים כמלחים שעבדו על ספינות. בשנים הקולוניאליות המוקדמות, חלק מהאפריקאים הגיעו כמשרתים משועבדים ששוחררו לאחר תקופה מוגדרת של שנים, וכך גם רבים מהמהגרים מאירופה. האחרונים, השתחררו כשהשלימו את תקופת העבדות כפי שנקבע בחוזה איתם. חלקם גם הם היו זכאים גם לסכום כסף או חלקת אדמה, בעיקר במושבה החדשה באזור מפרץ צ'ספיק, שם היו עבדים עם חוזים מוגבלים שכיחים יותר. כבר בשנת 1678 התקיים בצפון אמריקה מעמד של שחורים חופשיים.[2]

ילדיהם של השחורים החופשיים וצאצאים משנישואים בין גזעיים בין נשים שחורות חופשיות לגברים לבנים[3] ונשים ילידיות וגברים שחורים חופשיים[4] היו חלק אוכלוסיית השחורים החופשיים.

שחרור מעבדותעריכה

עד מלחמת האזרחים, עבדים יכלות לקנות את החופש שלהם ושל בני משפחותיהם. במדינות השונות בארצות הברית היו חוקים שונים למכירת רכוש בכלל ועבדים בפרט. בחלק מהמדינות העבד לא היה יכול להישאר במדינה כאדם חופשי והיה צריך לעבור למדינה אחרת. עבדים, לרוב, נדרשו לעבוד מעבר לשעות שהיו מחויבים בהם לאדון על מנת לממן את שיחרורם.[1]

רוב השחורים החופשיים חיו במדינות הדרומיות העליות: דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, צפון קרוליינה וגם בקנטקי, מיזורי, טנסי ומחוז קולומביה. רוב השחורים החופשיים גרו בערים ומבניהם היה מספרן של הנשים היה גבוה יותר. נישואים בין נשים שחורות לגברים לבנים היו שכיחים יותר.

המהפכה האמריקאיתעריכה

ב־1775, בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית, קרא מושל קולוניית וירג'יניה, לורד דנמור (אנ'), לעבדים שחורים להצטרף לצבא הבריטי והבטיח להם בתמורה שחרור מעבדות. גם הצבא הקונטיננטלי החל לגייס לשורותיו עבדים והבטיח להם בתמורה להצטרפותם ללחימה, שחרור מעבדות.[5] לאחר המלחמה, כאשר פינו הבריטים את ניו יורק בנובמבר 1783, הם העבירו יותר מ-3,000 נאמנים שחורים לנובה סקוטיה (חלק מאונטריו של ימינו).[6] בסך הכל יותר מ־29,000 פליטים נאמנים עזבו את ניו יורק. הבריטים פינו אלפי עבדים נוספים כשעזבו את נמלי הדרום, וישבו אותם בקריביים ואחרים באנגליה.[7] בשני העשורים הראשונים שלאחר המלחמה, מספרם של השחורים החופשיים בארצות הברית עלה באופן דרמטי בעקבות ביטול העבדות במדינות הצפון.

התנועה לביטול העבדותעריכה

התנועה לשחרור העבדות בארצות הברית פעלה לסיום העבדות. היא החלה את פעילותה בתקופה הקלוניאלית ועד מלחמת האזרחית האמריקאית המציינת את הסיום הרשמי של העבדות בארצות הברית. התנועה פעלה בדרכים שונים להביא לביטול העבדות: פנייה לאנשי דת ומאמנים נוצרים בטענה שהעבדות מנוגדת לדת, סיוע פועלי לעבדים בורחים, חלוקת עלונים וקניית עבדים ושחרורם. בעוד שבמדינות צפון ארצות הברית לתנועה לשחרור העבדות היו הצלחות, במדינות הדרום, חוקקו חוקים נגד שחררו עבדים.[8]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שחורים חופשיים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Sumner Eliot Matison, Manumission by Purchase, The Journal of Negro History 33, 1948-04-01, עמ' 146–167 doi: 10.2307/2715069
  2. ^ Elliott, Mary; Hughes, Jazmine (19 באוגוסט 2019). "A Brief History of Slavery That You Didn't Learn in School". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  3. ^ Ira Berlin, The Structure of the Free Negro Caste in the Antebellum United States, Journal of Social History 9, 1976, עמ' 297–318
  4. ^ Tony Seybert, Slavery and Native Americans in British North America and the United States: 1600 to 1865, web.archive.org, ‏2004-08-04
  5. ^ James Oliver Horton, Hard road to freedom : the story of African America, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2001, עמ' 68-69, ISBN 0-8135-2850-X
  6. ^ Remembering Black Loyalists - Who were Black Loyalists?, novascotia.ca
  7. ^ Jennifer K. Snyder, 6. Revolutionary Repercussions: Loyalist Slaves in St Augustine and Beyond, University of Toronto Press, 2017-09-11, ISBN 978-1-4426-9027-1. (באנגלית)
  8. ^ The Abolition Movement | Iowa Department of Human Rights, humanrights.iowa.gov