שטח אש

שטח המוקצה לאימוני הצבא

שטח אש הוא שטח המוקצה לצבא על ידי המדינה, על מנת שיוכל להתאמן. גודלם של שטחי אש יכול להיות ממטרים ספורים (למטווחי חבלה, למשל) ועד לאלפי קילומטרים רבועים. מכיוון שנעשה ירי של תחמושת חיה בשטחי האש, נאסרת הכניסה לשטחים אלו על כל גורם שאיננו מתואם עם שלטונות הצבא. שטחי אש קטנים לרוב יגודרו, אך שטחי אש גדולים מאוד יסומנו בשלטים בדרכים המובילות אליהם.

בקעת סיירים, שחלקים ממנה משמשים שטחי אש עבור אימוני בית הספר לשריון של צה"ל.

מצב שטחי האשעריכה

שטח אש "יבש"עריכה

שטח אש יבש הוא שטח בו מותר לכוחות הצבא לבצע תרגילי תנועה ולבצע ירי של אמצעים מסוימים מאוד, שהוגדרו לכך מראש כדוגמת זיקוקים ותחמושת חסרת קליע. בעת ירי תותחים למטרות רחוקות יכולים התותחים עצמם להמצא בשטח אש המוגדר כיבש, אך הפגזים חייבים ליפול בשטח אש רטוב או בשטח נתירים (ראו בהמשך).

שטח אש "רטוב"עריכה

שטח אש רטוב הוא שטח בו יכולה יחידה לבצע ירי "חי" לפי האמצעים שאושרו בתיק התרגיל ובתיק שטח האש. מטווחים של נשק קל ומטווחים של טנקים מתבצעים בשטחי אש רטובים.

שטח נתיריםעריכה

שטח נתירים הוא שטח שהוסכם על ידי מספר יחידות כי לכולן מותר לירות (להנתיר) אליו אך לאף אחת אסור להמצא בו.

בישראלעריכה

עקב מחסור בשטחי אימונים, מרבית שטחי האש הגדולים של צה"ל ממוקמים במדבר.

המחסור בשטח בישראל, הנובע מגודלה הקטן באופן יחסי, גורם לכך שקיימים שטחים בהם נעשה שימוש לשני ייעודים: לדוגמה, שמורת הנחלים הגדולים משמשת כשטח אש בימות השבוע, אך בשבת מותר לטייל בה, בתיאום עם הצבא. לרוב, גם בימי חול המועד הצבא אינו משתמש בשטח כשטח אש, אך יש לתאם כניסה לשטח עם שלטונות הצבא מראש. ברמת הגולן קיימת כפילות אחרת: שטחי נתירים הם גם שטחי מרעה ולעיתים נפגעות פרות מירי של תחמושת חיה.

המצב החוקיעריכה

תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 קובעת:

"שטחים מסוגרים

125. מפקד צבאי רשאי להכריז בצו על שטח או מקום כל-שהם, כי הם שטח מסוגר לצורכיהן של התקנות האלה. כל אדם הנכנס לתוך שטח או מקום כל-שהם או יוצא מתוכם - במשך תקופה כל-שהיא, שבה עומד בתקפו צו כזה ביחס לשטח או למקום ההם - ללא תעודת-היתר בכתב שהוצאה בידי המפקד הצבאי או בשמו - יאשם בעבירה על התקנות האלה."

צו על שטח מסוגר החל על קרקע בבעלות פרטית אינו מפקיע את השטח מידי בעליו אלא רק מתנה את כניסתו אליו בקבלת אישור של המפקד הצבאי, ועל כן המדינה אינה משלמת פיצויים לבעלי קרקע שהוכרזו כשטח מסוגר. עם זאת, הבעלות על הקרקע יכולה להיות שיקול במתן אישור הכניסה, למשל לצורכי עיבוד[1].

בשנת 2010 חלו צוי שטח מסוגר על כרבע מכלל המקרקעין במדינת ישראל[2]. בתביעה שהוגשה על ידי בעלי חלקה באזור ראשון לציון עליה חל צו שטח מסוגר הביע השופט יורם דנציגר את עמדתו שהנוהל של אי-פיצוי בעלי קרקע על צו שטח מסוגר חייב להפסק והוא ביקש להקציב לכנסת שנים עשר חודשים לקביעת מנגנון פיצוי. לעומתו, כתב השופט סלים ג'ובראן שכל השימוש בצו שטח מסוגר כדי להגביל באופן קבוע, במשך עשרות שנים, כניסה לשטח לצורכי הצבא, אינו ראוי, אולם משזהו החוק הוא אינו יכול לסייע למערערים ואינו יכול לכפות על המדינה מתן פיצוי. השופטת אילה פרוקצ'יה הצטרפה לעמדת השופט ג'ובראן שאין לעוררים זכות לפיצוי וכך נקבע בעמדת הרוב בניגוד לדעתו של השופט דנציגר[3].

שטחי אש ביהודה ושומרוןעריכה

מיד לאחר מלחמת ששת הימים יזם אריאל שרון סימון שטחי אש רבים ביהודה ושומרון, שנועדו למעשה לאפשר הקמת התנחלויות ומאחזים. בדיון בשנת 1979 אמר שרון: "כמי שיזם את שטחי האש ב-1967, כולם נועדו למטרה אחת, לתת אפשרות ליישוב יהודי במקום. מיד כאשר הסתיימה מלחמת ששת הימים, ישבתי עדיין עם אוגדתי בסיני. בסיני שרטטתי אז את שטחי האש האלה. מטרת שטחי השטח האלה הייתה לשמור רזרבה של קרקעות… שטחי האש נתפסו למטרה אחת: זו הייתה רזרבת הקרקעות שלנו להתיישבות".[4] גם בשנת 1981 אמר שרון דברים דומים[5].

כ-18% משטחי הגדה המערבית מוגדרים כשטחי אש. בחלק משטחי האש מתגוררים אלפי פלסטינים, בעיקר בבקעת הירדן, באזור ים המלח ובדרום הר חברון.

בשנת 2012 פרסם משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מסמך אודות ההשפעה ההומניטרית של שטחי אש על התושבים הפלסטינים בשטחים אלו. ההכרזות על שטחי אש צמצמו באופן דרמטי את האדמה הזמינה לפלסטינים לצורכי מגורים ומחיה. לתושבים השטחים אלו לרוב אין גישה נאותה לשירותי חינוך ובריאות ולתשתיות מים, תברואה וחשמל. כוחות צה"ל מבצעים דרך קבע הריסת מבנים בקהילות הללו, לרבות הרס בתי ספר. תושביהם של שטחי אש מתמודדים גם עם שורה של קשיים אחרים, לרבות החרמת רכוש, אלימות מתנחלים, הצקות על ידי חיילים, הגבלות גישה ותנועה ו/או מחסור במים[6].

במקרים רבים צה"ל כפה על קהילות פלסטיניות לפנות שטחים שיועדו לאימונים צבאיים באש חיה. בשנת 2013, למשל, מאות משפחות פלסטיניות נאלצו לנדוד ממקומן הקבוע ולעבור זמנית לאזורים אחרים[7]. קצין בכיר בפיקוד המרכז הודה כי "אימונים בשטחי אש בגדה המערבית הם אמצעי לצמצום מספר התושבים הפלסטינים בהם וחלק חשוב במאבק בבנייה פלסטינית בלא היתרים."[8]

בנוסף לאימוני צה"ל, שטחים רבים ביהודה ושומרון הוכרזו כשטחי אש אך בפועל אינם משמשים לאימונים. המנהל האזרחי סימן מאז שנת 2000 לפחות 35 אלף דונם שנמצאים בשטחי אש הסמוכים להתנחלויות כאדמות מדינה, כחלק מתשתית עתידית להרחבת התנחלויות ומאחזים. לדברי דרור אטקס, "הגדרתם של שטחים אלו 'שטחי אש' אינה אלא פיקציה שנועדה בעצם למנוע מפלסטינים לעשות בהם שימוש"[9].

שטח אש 918 חופף לחלק מכפרי מסאפר יטא שבהם מתגוררים כ-1,000 תושבים[10]. הדיון בעניינם הגיע עד לבג"ץ, שפסק כי מותר לפנותם מבתיהם בגלל שאלה אינם מגורי קבע.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר ו-204 אח' (רשימה מצורפת) נ' מדינת ישראל, סעיף 40
  2. ^ ע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר ו-204 אח' (רשימה מצורפת) נ' מדינת ישראל, סעיף 16
  3. ^ ע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר ו-204 אח' (רשימה מצורפת) נ' מדינת ישראל
  4. ^ יובל אברהם, "שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות", באתר "שיחה מקומית", 29 ביוני 2022.
  5. ^ עופר אדרת, מסמך בן 40 שנה שהתגלה בארכיון חושף את התוכנית שהגה שרון לסילוק אלף פלסטינים מבתיהם, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2020.
  6. ^ ההשפעה ההומניטרית של ”שטחי אש“ שהוכרזו על ידי ישראל בגדה המערבית, באתר משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ‏דצמבר 2012.
  7. ^ עמירה הס, 37 קהילות פלסטיניות פונו זמנית מיישוביהן ב-2013 לצורך אימונים צבאיים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2014.
  8. ^ עמירה הס, צה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית, באתר הארץ, 21 במאי 2014.
  9. ^ חיים לוינסון, השרטוטים מגלים: המדינה מכשירה שטחי אש כהכנה להרחבת התנחלויות, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2014.
  10. ^ שטחי אש וסכנת העברה בכפייה, באתר משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ‏4 ביולי 2017.