שיגעון
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרוש ניסוח מחדש של חלקים בערך. |
המונחים "משוגע" ו"שיגעון" הם ניסוחים עתיקים, אשר קיימים אלפי שנים (מתקופת המקרא, יוון העתיקה ועוד) ומצביעים על מצבים פסיכוטיים המתאפיינים בעיקר באבדן קשר עם המציאות (מחשבות שווא והזיות), כמו גם, מצבי רוח קיצוניים מתמשכים ללא מודעות עצמית וגבולות (כמו מאניה), והתנהגות המושפעת מהתופעות הנ"ל - מצב נפשי המכונה בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה בשם פסיכוזה. בשפה העברית מילים נרדפות לשיגעון הן "טרוף דעת" או "מטורף", "אי־שפיות", "בלתי שפוי", "לא נורמלי" ועוד ביטויים עממיים רבים. משתמשים במילה "שיגעון" גם במובן של תסמינים פסיכוטיים או אישיותיים מסוימים כמו מחשבות שווא או מחשבות מקובעות שאינן מרפות, או בצירופים המתייחסים לפתולוגיה נפשית, פסיכוטית או אישיותית, כמו "שיגעון גדלות" (מגלומניה) או "שיגעון רדיפה" (פרנויה). בשפת היום-יום משתמשים במילה "שיגעון" גם במובן של שטות גמורה, חוסר היגיון, אבסורד או בתיאור דברים היוצאים מן הכלל.
היחס לשיגעון בהיסטוריה עריכה
העת העתיקה וימי הביניים עריכה
השיגעון נוכח – בדרך כלל כגורל או כעונש – במיתוסים דתיים מוקדמים ובסיפורי גבורה[1] הפרעות חמורות במצבי רוח, דיבור והתנהגות שיוחסו לרוב לכוחות על-טבעיים.[1] בבבל ובארם נהריים האמינו שהפרעות מסוימות נגרמו כתוצאה מפלישה של רוחות, כישוף, זדון שטני, עין הרע והפרת טאבו: דיבוק היה גם השיפוט וגם העונש.[1]
בעת העתיקה האמינו שהפרעות מסוימות בדפוסי ההתנהגות המקובלת מבחינת כלל החברה כלא נורמלית, נגרמו כתוצאה ממעורבות של כוחות עליונים: אלים ורוחות, והיו פועל יוצא של הפרת טאבו, מזימות של כוחות השטן, כישוף או עין-הרע: ההתנהגות החריגה בנוף החברתי שהייתה למעשה השיגעון או הדיבוק, השד או זעם האל או הרוח שדבקה בגוף האדם ובנפשו, או אדם אשר נטרף הוא ודעתו בידי אותם גורמים: היה זה למעשה העונש או השיפוט על מעשים שפנו כנגד האלים או כוחות חיצוניים.
בגישות יווניות מוקדמות נתפסה התנהגות נורמלית ואבנורמלית כאחד, כנתונים לחסדיהם של כוחות חיצוניים על-טבעיים כמו אלים, שדים, כוחות פוריות כוחות המענישים, נוקמים והורסים: כאשר גורל בני האדם נקבע בעיקר על ידי פסקי-דין המוכתבים מלמעלה מאותו כוח-עליון. באותן גישות מוקדמות החיים הפנימיים עם הדילמות המוסריות שלהם לגבי מצפון ובחירה עדיין לא היו החלטיים: היחס שניתן הוא כי הגורל מכתיב את אופי הדברים ורצף הפעולות. כלומר כוח עליון השולט בפעולותיו של האדם ביחס לדפוסי התנהגותו: רק במאות ה-5 וה-4 לפני הספירה התפתחה החשיבה על הנפש ושימשה בסיס לזרם התפישה המרכזי ביחס לנפש ולשיגעון במערב.
אצל הומרוס באיליאדה הגיבורים נתפסו כנתונים לחסדיהם של כוחות חיצוניים, על טבעיים. בני האדם הגיעו לכדי שיגעון מתוך זעם האלים או בשל נקמתם: גיבורי האיליאדה הם בובות על חוט הנשלטות על ידי כוחות חיצוניים[2] גם במקרא טירוף והפרעת הנפש הם עונש אלוהי שמקבל האדם על חטאיו. האזכור העתיק ביותר של הטירוף במקרא מופיע כאשר האלוהים מעניש את בני ישראל אם לא ימלאו את החוקים שמשה הציג בפני העם.[2]
לפיכך בתפיסה של העת העתיקה וימי הביניים השיגעון הוא טרוף הדעת, טשטוש השכל שנגרם לאדם על ידי כוח עליון וגורם לו להתנהג מתוך שוטות גמורה ולפעול בחוסר טעם או הגיון בהשוואה להתנהגות שנחשבת לנורמטיבית בחברה. השיגעון נתפס כתוצאה של השתלטות על ידי כוח עליון כמו רוח או שד הנתקע במוחו של אדם ואינו מרפה ממנו, דבר הגורם להתנהגות חריגה מתוך דחפים הנשלטים בידי כוחות של מעלה.
שיגעון על פי הרפואה ה"מודרנית" עריכה
הרפואה המודרנית נמנעת כיום משימוש במונח זה, ומשתמשת במקומו במושגים "מחלת נפש", "פסיכוזה" או "הפרעה פסיכיאטרית קשה"; ההעדפה היא בכל מקרה לתת אבחנה רפואית ברורה של סוג המחלה הנפשית (למשל "מאניה", "סכיזופרניה" וכו'), במקום המונח הכללי שהונחל בשפת ימי קדם או ימי הביניים. דהיינו, מצב נפשי הכולל מגוון התנהגויות המאופיינות בדפוסים אבנורמליים והמלוות בדרך כלל בעיוות חוש המציאות והשיפוט. התנהגויות אלו עלולות לפגוע בצורה קשה בתפקוד החולה מבחינת חיי תעסוקה, חברה ופעילויות יום יום, להוות הפרה של נורמה חברתית, ולעיתים לסכן או לשבש קשות את חיי הפרט וגם את חיי הסובבים אותו.
המילים "שיגעון", "טירוף" וכדומה נשארות כיום בשימוש רק בשיח יומיומי בלתי פורמלי, בהתייחס להפרעה נפשית בולטת, או משמשות כהערות פוגעות, עלבונות וקללות לשם תיאור התנהגות קיצונית או לא הגיונית. ישנו, מהצד השני, גם שימוש חיובי יותר בשפה היומיומית למושג שיגעון, למשל בביטוי "חיים משוגעים" שפירושו חיים של בילויים בנעימים, חַיִים נפלאים, בּילוּי נהדר.
בשיח המשפטי משתמשים במונח "אי־שפיות" בהקשר של הגנת אי-שפיות (טענה של נאשם במשפט פלילי כי אין להטיל עליו אשמה משום שהיה בלתי שפוי בעת ביצוע הפשע). המושג "בלתי שפוי" מופיע גם בטפסים של שלטונות המס בנוגע לנקודות זיכוי. המושג "מחלת נפש" משמש בשפה הרפואית-משפטית במובן של "מצב פסיכוטי", למשל בנהלים לגבי הוצאת צווים או הוראות לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, טיפול מרפאתי כפוי או אשפוז כפוי.
בחיי היום יום יש המשתמשים במונח "משוגע" לאדם החורג מן מוסכמות. דוגמה נפוצה לכך היא בהתייחס לאדם ההולך בגשם או בשלג עם לבוש קצר; זהו סוג של סלנג המתייחס להתנהגות החורגת מהנורמה.
הטיפול בנפגעי הנפש וכן היחס אליהם השתנו מאוד עם השנים ולכן גם היחס למילה שיגעון ואל המשוגעים. החל מיחס כאל בעלי ידיעה נסתרת או מיסטית בתרבויות העולם העתיק, דרך תפיסת השיגעון כאיחוז מסוג כלשהו (למשל דיבוק), ועד לתפיסות שכיחות היום של פגיעות נפש שהן תוצאה של מבנה המוח (נוירולוגית) ובעיות בחומרים במוח (ראו: פסיכיאטריה), או תוצר של ילדות קשה או סביבה וחוויות קשות (פסיכולוגית). גישות מודרניות הוליסטיות אינן מסכימות עם הגדרת אדם כ״משוגע״ או ״חולה״, אלא רואות בתופעות אלה ביטוי קיצוני של הנפש למצבים קיצוניים, או סוג של מרד בחברה ובשררתה על האדם (מישל פוקו או האסכולה האנטיפסיכיאטרית למשל החזיקו או מחזיקים בדעות דומות לאלו).
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה, 1961
- צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, הוצאת עם עובד ומכון שלום הרטמן, תל אביב תשס"ד
- אפרים שהם-שטיינר, חריגים בעל כורחם: משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007
- רוי פורטר, היסטוריה קצרה של השיגעון, רסלינג, 2009
קישורים חיצוניים עריכה
- שיגעון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)