שיהאב-1

טיל בליסטי טקטי

שיהאב-1 (شهاب-1; בפרסית: מטאור-1) הוא טיל בליסטי טקטי, הראשון מסדרת טילי השיהאב האיראניים והטיל הראשון במסגרת תוכנית הטילים האיראנית.[1] הטיל יודע לשאת ראש קרב גדול של כ-1,000 ק"ג חומר נפץ או ראש קרב בלתי קונבנציונלי.[2]

שיהאב-1
شهاب 1
טיל סקאד B, עליו מבוסס טיל השיהאב 1
טיל סקאד B, עליו מבוסס טיל השיהאב 1
מידע בסיסי
קוד נאט"ו SS-1C Scud-B
ייעוד טיל בליסטי טקטי
ארץ ייצור איראןאיראן איראן
יצרן איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פיתוח בין השנים 1988 ו-1994
תקופת השירות 1988–הווה (כ־35 שנים)
פלטפורמת שיגור משגר MAZ-543 (אנ') סובייטי
מאפיינים כלליים
הנעה דלק נוזלי, 13,160 ק"ג,
זמן בעירה 62–64 שניות
משקל 5,860 ק"ג
ממדים
אורך 10.94 מטר
קוטר 0.885 מטר
ביצועים
טווח 285-330 ק"מ
תקרת גובה כ-100 ק״מ
דיוק 450 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי כ-1,000 ק"ג
ניווט אינרציאלי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פיתוחעריכה

הטיל הוא גרסה של הסקאד-B. ההערכה היא כי איראן רכשה 4 משגרי סקאד B וכ-54 טילים מלוב וסוריה בין השנים 1986–1985 במטרה להשתמש בטילים כנגד עיראק בהפצצת בירתה, בגדד, שנמצאת 130 ק״מ מגבול איראן, במסגרת מלחמת איראן עיראק. השימושים הראשונים בטיל היו במהלך חודש מרץ 1985; בשנה זו נורו כ-14 טילי סקאד לעבר יישובים וערים בעיראק. כ-100 טילים נוספים נרכשו מקוריאה הצפונית (שם מכונה הטיל ״הוואסונג 5״) עד שנת 1988. הערכת דוחות המודיעין היא כי במסגרת עסקה זו הוקם מפעל לייצור טילים מסוג סקאד B הנקראים ״שיהאב-1״ באיראן, שהגיעה לכדי יכולת ייצור עצמאית של הטיל בין השנים 1988–1994 בארבעה מתקני ייצור שונים.[1][3]

שימוש מבצעיעריכה

 
מפת ״מלחמת הערים״ ממלחמת איראן עיראק, המלחמה בה בוצע השימוש המרבי בטילי שיהאב-1. באדום מסומנים אתרים שהותקפו באמצעות טילי שיהאב וסקאד

איראן ביצעה שימוש מבצעי בטילי הסקאד B שרכשה בשנות ה-80 במסגרת מלחמת איראן עיראק כנגד ערים ויישובים בעיראק. מהשיגורים הראשונים במרץ 1985 ועד 1988 שיגרה כ-100 טילים, ביניהם טילי ההוואסונג 5 הקוריאנים עליהם מבוסס השיהאב-1. במהלך שנות ה-90 בוצע שימוש נרחב בטילי השיהאב-1 כנגד מחנות של ארגון המוג'אהדין ח'לק בעיראק. ב-18 באפריל 2001 שוגרו על מחנות הארגון בין 30 ל-60 טילים במטח שערך כשלוש שעות.[2][4]

כיום, על פי הערכות מודיעין, קיימים כ-200 טילי שיהאב-1 בשמישות מבצעית באיראן.[2] במסגרת תרגיל צבאי שערכה ב-2011 הוכיחה כי יש לה יכולת שיגור של מספר טילי שיהאב-1 במטח וכי, בנוסף למשגרים ניידים, קיימים גם משגרים נייחים תת-קרקעיים.[5]

במהלך 2014 נחשף מתצלום לווין כי חזבאללה הקים בסיס בעיר הסורית קוסייר ובו מתקנים שנטען כי מאוחסנים בהם טילי שיהאב-1 שנמסרו לארגון מידי משמרות המהפכה באיראן.[6]

תפוצהעריכה

 
מפת פריסת השימוש בטילים ברחבי העולם

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שיהאב-1 בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 שיהאב 1, באתר FAS (פדרציית המדענים האמריקאית)
  2. ^ 1 2 3 שיהאב 1, באתר פרויקט Missle Threat, המרכז למחקר בינלאומי ואסטרטגי, 28 בספטמבר 2017
  3. ^ Kugbanggwa Kisul, Sept. 1989, No.127, FBIS-EAS 29 Nov. 1988
  4. ^ יפתח שפיר, הטילים האסטרטגיים של איראן, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  5. ^ דודי כהן, התרגיל הגדול: איראן שיגרה 14 טילי קרקע-קרקע, באתר ynet, 28 ביוני 2011
  6. ^ רועי קייס וליעד אוסמו, מנהרות וטילים: נחשף בסיס חיזבאללה מחוץ ללבנון, באתר ynet, 8 באפריל 2014