שיטת החילוקים

שיטת החילוקים הוא שמה של שיטה ללימוד התלמוד בבלי, מהותה הוא אוסף כללים איך לרדת לעמקו של דברי התלמוד והמפרשים, מהותה שיטה דקדוקית ופורמלית, שמתמקדת בטקסט ולא בתוכן, ראשיתה במאה ה-14 עם תום תקופת ראשונים, והתפשטה בישיבות באשכנז ובספרד, ועוררה התנגדות חריפה מצד חלק מגדולי ישראל, במאה ה-18 דעך השימוש בשיטה זו.

מקורה והשתלשלותה עריכה

למרות הערפל סביב יסוד שיטת החילוקים, לפי החוקר שלם יהלום, ניצני הפלפול אפשר לראות כבר בתוספות רבנו פרץ.[1] החיבור הראשון בשיטה זו הוא תוספות גורניש שהתחברה על ידי חכמי אוסטריה ומרכז גרמניה, בשנים שאחרי המגפה השחורה, לדעת החוקרים הוא התחברה בין השנים 1360 – 1410, אז התפתחה לראשונה סגנון הלימוד ששם דגש רק על דקדוק המילים וסברות המקשן והתרצן. בהמשך התפתח השיטה זו עוד בישיבת רגנסבורג שהמהר"י ברונא עמד בראשותו, ובישיבת נירנברג בראשות מהר"י וויל, שאף נהגו להקדיש חלק מהזמן הלימודים לפלפל בשיטת החילוקים.

כמו כן באותו זמן חיבר ר' יצחק קנפטון את ספרו דרכי התלמוד ובו הדרכה פרטנית איך ללמוד בשיטת החילוקים, עם מאפיינים קצת שונים מאשכנז, וכיהן בראש ישיבה ועל ידי תלמידיו התפשטה בישיבות ספרד.

בהמשך הביא הרב יעקב פולק שהיה תלמידו של הרב יעקב מרגלית בישיבת רגנסבורג את שיטת הפלפול החילוקים לפולין הוא הקים ישיבה גדולה בקראקא שבפולין שם העמיד והפיץ את שיטת הפלפול על פני ארץ פולין. שם הפכה לשיטה העיקרית בישיבות למאות בשנים. רובם של ספרי החידושים לתלמוד מאותו תקופה מיוסדים במידה מתונה על דרך זו, כמו חידושי הלכות למהרש"א, ספר מאיר עיני חכמים למהר"ם מלובלין והמהר"ם שיף, ועוד.

כללי השיטה עריכה

עיקרי השיטה הם:

  • עיון ודקדוק במבנה הסוגיא וסידורו, בעלי הפלפול טענו שהעריכה של הספרות התלמודית התבצעה בצורה מופתית לכן כל נקודה נמצאת במיקום המיטבי ולכן אפשר לשאול מדוע הקושיא מופיעה דווקא כאן, ולא במקום אחר. או מדוע הקושיא השנייה אחרי הראשונה ולא להפך, וכן בתירוצים.
  • דיוק ועיון במשמעות המדויקת של המינוח התלמודי, כמו סגנון הלשון - יתורי הלשון - ואפילו אותיות שמיותרות לכאורה.
  • בסוגיות שיש שם מקשן או הווה אמינא, יש לשוב ולבחון מה חשב המקשה כשהציג את שאלתו שהרי הוא ידע מראש התשובה הפשוטה שניתנה.
  • לראות בכל דבר ודבר מהו החידוש היוצא ממנו, כי לא כתבו דברים פשוטים, שהלומד יכול לעלות עליהם מכוחות עצמו.
  • בכל סוגיא תלמודית או פירושי הראשונים יש הסבר נוסף ששללו, ותפקיד המעיין הוא להבין מדוע נשמר המפרש מלהעלות את הפירוש החלופי.

' בנוסף התפתחו סוגי קושיות שנקראו על שם הישיבות בהן הם נוצרו. כך לדוגמה, "נירנברגר" היא קושיה המתעוררת כאשר התלמוד מקשה ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלם מכך שקיים מקור נוסף המניח הנחת יסוד שונה. דוגמה ל"פלפול נירנברגר" ניתן למצוא בסוגיית ריבית, שבה קיימת מחלוקת בין שני אמוראים (רבי אלעזר ורבי יוחנן), האם ריבית קצוצה נלקחת בכוח מהמלווה, או שההלוואה וההתחייבות לריבית בעינן עומדות ובית-דין אינם מתערבים. התלמוד מקשה על אמוראים אלה משתי ברייתות שונות, מהאחת מוכח כי חלה חובת השבה ומהאחרת מוכח כי אין חובת השבה. פלפול נירנברגר יקשה על סוגיה זו: אם התלמוד ידע מראש על קיומן של שתי הברייתות, מדוע הוא הביא בתחילה רק אחת מהן כדי להקשות, והעלים את השנייה?! בסוג זה של קושיות, התאפיין בין השאר הפלפול הנירנברגאי.[2] סוג נוסף של פלפול נירנברגר נוצר כאשר אמורא מקשה שאלה על שתי שיטות, והפלפול מחפש שיטה שלישית שתתאים לעמדת האמורא השואל[דרושה הבהרה].

סוג נוסף הוא "רגנסבורגר", אשר הרב מרדכי מארדוש, מחבר הביאור על חידושי המהר"ם שיף, מגדיר אותו כך: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם שואל שאלה, ולאחר שנענה, הוא מוכיח ממקורות כאחד הצדדים, כך שעולה תמיהה מדוע שאל אם ידע את המקור שהוא עצמו הביא.[3]

סוגי קושיות נוספות הם "אויסברנגר",[4][5] קושיה שנוצרת במקרה שהגמרא מקשה על דברי אמורא ממקור תנאי, ומצטטת גם את תחילת המשנה, למרות שמספיק לצטט את סוף המשנה בשביל להקשות על דברי האמורא.[6] במקרה ההפוך קיימת קושייה בשם "פירברנגר", שמנסה לברר מדוע הגמרא ציטטה את סוף המשנה, הרי מספיק לצטט רק את תחילתה בשביל הקושיה,[7] התירוץ בדרך כלל היה, שגם החלק השני של המשנה יוצר קושיה על האמורא, או שלולי הציטוט שלו, היה ניתן לתרץ את הקושיה באופן מסוים. השל"ה התנגד לתירוצים אלו וסבר שהתירוץ הפשוט הוא, שמכיוון שהגמרא ציטטה חלק מהמשנה, אגב כך ציטטה את כולה, כדי ללמד את הקוראים הלכות נוספות.[8]

הסוג המוכר ביותר של חילוקים הוא "בלוסר",[9] שנוצר כאשר הגמרא מניחה הנחה, ולאחריה שואלת שאלה, למרות שהשאלה יכולה להישאל גם בלי הנחת היסוד. ה"בלוסר" ("בלא זאת" בהגיה אשכנזית) היא קושיה מדוע הגמרא הייתה צריכה הרי להניח את ההנחה, הרי הקושיה קשה גם בלעדיה? והתירוץ מסביר למה לא קשה ללא הנחה. רבי יאיר חיים בכרך טען שהאמרה "חזור חזור ואל תצטרך לבלזור" מדברת על הבלוסר ולא על צמח הבלדור.[10]

עיקר ההתמקדות של השיטה הוא בחלק הטכני והפורמלי של ההלכה, בלא התבוננות בגדרי הדין וסברות וטעמי ההלכות. השיטה לא חותרת ל"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", ועל כן היא גררה ביקורת חריפה.

הצדקת הדרך עריכה

המעיינים הניחו שהספרות הרבנית כתובה בצורה מושלמת – שלימות זו נובעת מרוח הקודש ששרתה על החכמים, וממעלתם האינטלקטואלית, כמו שמציג זאת של ר' יוחנן טריוויס רבה של פריז בסוף המאה ה-14:

וכמו שחשבתי בימי חרפי על דיקדוקים יפלפלו חריפים על לשון יתור תנאים, גם על מפרשים על פרש"י כל אחד יפרש לדעתו מדלא קאמר הכי ומדלא קאמר הכי, ש"מ דעתו כך, והעליתי על לבי שעל כל פנים אם חשב הכותב בלשונו אם אומר כך יטעו וכך יטעו אבל כך אין לטעות, קודם שחשב כל זה יותר בקל היה מפרש להדיא. אלא ודאי המפרש והלמדנים לשם שמים יבא דבריהם ודעתם בפיהם הפסק אמיתי ברוח הקדש, ואחרי שכן בא להם האמת בדבור היותר שלם בלי חיסרון, וכן המעיינין מעמיקים ביושר הלשון והיתורים ושינויי הלשון יגיד שהפירוש והדעת כך, דאל"כ הלשון חסר

וכן הרב יצחק חיות הכותב בהקדמת ספרו פני יצחק בשבח שיטת החילוקים, ותוקף את מתנגדי שיטת החילוקים, ובלשונו המליצית הוא כותב בין היתר: ”"האמנם ממחצב קודש מחצבתו, הוחצב חדוד חילוק פלפול אשכנזי, טוב ויפה בעתו, ואין מי שלועג ומואס בו, ללאו או לחלק בחילוק יצא ויבא, להוציא לעז על חכמי קדמאי ובתראי בניבו, אין זה אלא מי שאיננו בקי בו ובטיבו, הדיוט לא ידע נתיבו".”

בנוסף ראשי הישיבות רצו לפתח את יכול ההבחנה והעיון של התלמידים, ולשם כך התירו לומר אפילו חילוקים שאינן נכונים, בהתבסס על דברי התלמוד "ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי".[11]

ביקורת על השיטה עריכה

במאה החמש עשרה יצאו רבים נגד שיטה זו חלקם באופן עקיף ובהתייחס לצורך "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", וחלקם התנגדו באופן ישיר כאשר ראו את תוצאותיה של השיטה בקהילותיהם שהובילה להספק לימוד דל, לעיסוק ממושך בנושאים מצומצמים ולעיוותים אינטלקטואליים.

בין המתנגדים לשיטה היו גדולי האחרונים כמו המהר"ל מפראג, רבי שלמה לוריא (מהרש"ל), רבי ישעיה הלוי הורוביץ (מחבר ספר השל"ה) החת"ם סופר ואחרים. המהר"ל מפראג כתב: ”אך הטיפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה. מלמדים עם הנער מקרא מעט... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא מיד. יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... ויכלו בהבל ימיהם ושנתם בבהלה לעסוק בפלפול של הבל".[12]

גם אלו שהלכו בדרך החילוקים הסתייגו בשימוש בה בפסיקה ההלכתית. כבר מהר"י ברונא,[13] שהיה ראש הישיבה ברגשנבורג כותב על דרך לימוד זאת שיש להזהר מלפסוק הלכה על פיה:”כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות. אז אנו רגילין למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחלוקים דקים במיעל פילא בקופא דמחטא, אבל לפסוק הדין או להתיר איסורין אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיה דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק כהאי”

כמו כן הרב יואל סירקיש בעל הב"ח כותב בהקדמתו לספרו על הטור, נגד ספר הרב יהושע פלק כץ בעל הסמ"ע על שמביא דברים שמיועדים רק ללימוד בישיבה לחידוד התלמידים ולא כדרך לפסיקת הלכה וכדבריו "כי רובי תורותיו בפלפולו לפרק הקושיות והדקדוקים בלשונות, גם כי אינו אמת".

לקריאה נוספת עריכה

  • דב רפל, הוויכוח על הפלפול, דביר, 1980.
  • הרב חנוך ארנטרוי, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, עמ' רפ"א, מוסד הרב קוק, תשל"ח.
  • הרב שלמה גרינשפאן, מלאכת מחשבת חלק א'. לונדון תשט"ו. (ארבעים עמודים ראשונים).
  • מרדכי ברויאר, 'עליות הפלפול והחילוקים בישיבות אשכנז, בתוך ספר הזיכרון לר' יחיאל יעקב ויינברג.
  • חיים זלמן דימיטרובסקי, "על דרך הפלפול", ספר היובל לכבוד שלום בארון, האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, ירושלים 1975. (להורדה)
  • שלמה זלמן הבלין, "המפנה בדרכי הלימוד של ה"פלפול" האשכנזי והספרדי", סידרא לד (תשפ"ב). (להורדה)
  • ישראל מ' תא-שמע, "תוספות גורניש" – מהותן ויחסן אל שיטות ה"פלפול" וה"חילוקים", בתוך "סיני", כרך סח, ירושלים תשל"א, עמ' קנג-קסא
  • ישראל מ' תא-שמע, ידיעות חדשות על תוספות גורניש ועניינן, רמת גן תשל"ו, עמ' 79–90.
  • ישראל מ' תא-שמע, תוספות גורניש, בתוך: הספרות הפרשנית לתלמוד - ב', הוצאת מאגנס תשס"ג, עמ' 130–137
  • הרב אהרן גבאי, תוספות גורניש הארוכים למסכת כתובות, 'תבונות', עמ' ט'-מ', באתר Academia.edu
  • הרב אברהם חבצלת והרב ישראל פלס, ממשיכי בעלי התוספות - תוספות גורניש, ירחון תורני - מכון ירושלים, מוריה רט-רי (שנה יח ה-ו), באתר אוצר החכמה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שלם יהלום, הפלפול: עדויות ראשונות, תרביץ פ"ד, חוברת ד', תשע"ו, עמ' 543–574
  2. ^ הסוגיה מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"א, עמוד ב'; ראו גם בחידושי המהר"ם שיף שם, המתייחס לסוגיה זו כאל "פלפול נירנברגר".
  3. ^ בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
  4. ^ עליו על פירברנגר ועל בלוסר ראה, הרב יוסף שלמה מאיר, אויגסבורגר או אויסברענגר, כתב העת ירושתנו, כרך ח, עמ' רמא-רנד, בני ברק תשע"ה
  5. ^ בתרגום מילולי הוא ביידיש קדומה "הבאה מושלמת" הפירוש של פירברנגר הוא "הבאת ההתחלה"
  6. ^ קושיה מסוג זה מופיעה בחידושי הצל"ח, מסכת חולין, דף נ"ב, עמוד ב'
  7. ^ קושיה מסוג זה מופיע בספרו של ראנ"ה שפיץ, מלא רצון חלק ב דף צז טור ג מהדו' פפד"מ ת"ע
  8. ^ מקור דבריו הוא מדברי רבי יצחק דיליאון המובא בספרו של רבי שמואל אבן גיר כללי שמואל דף ו ע"ב במהדו' ונציה שפ"ב
  9. ^ נכתב גם בלא זאת, בל"ז, בלא זעהער
  10. ^ הועתק מכתב ידו על ידי רמ"ד וויסמנדל בראש ספר קיקיון דיונה נייטרא תרצ"ד
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'
  12. ^ גור אריה על התורה, ספר דברים, פרשת ואתחנן (עמ' מ'-מ"א), הוצאת "יהדות", תשל"ב.
  13. ^ שו"ת מהר"י ברונא, סימן כ"ט.