שינוי שיטת הבחירות בישראל

מאז קום המדינה, עלה הנושא של שינוי שיטת הבחירה על סדר היום הציבורי פעמים מספר. שיטת הבחירות בישראל היא שיטת הבחירות היחסית-ארצית, באמצעותה בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם לכנסת. מספר המושבים שכל רשימה מקבלת בכנסת הוא יחסי למספר המצביעים בעבורה, בתנאי שמניין הקולות הכשרים עולה על אחוז החסימה.

מבקרי השיטה היחסית

עריכה

הביקורת על שיטת הבחירות היחסית נובעת בראש ובראשונה מריבוי המפלגות והקשיים בהקמת ממשלות לאחר הבחירות. נוסף לכך בולט הרצון לצמצם את כוחן של המפלגות הקטנות, שהפכו לאורך השנים ל"לשון מאזניים" בדרך להקמת קואליציה והקשו מאוד על תפקודן ויציבותן של ממשלות בישראל לאורך השנים. המושג "שלטון המיעוט" הועלה בדיוני הכנסת בנוגע להצעות חוק לשינוי שיטת הבחירות על ידי ישראל-שלמה רוזנברג, בקריאתו נגד בחירות אזוריות.[1]

העוצמה הרבה לה זוכות המפלגות הקטנות בשיטה היחסית באופן לא פרופורציונלי לגודלן, מאפשרת להן, לא אחת, לכפות את דעותיהן והאינטרסים המצומצמים על המפלגות הגדולות. קשיים אלו מחריפים את השסעים הפוליטיים בישראל ומובילים לחוסר יציבות שלטונית המתבטאת בבחירות לעיתים תכופות מהמתחייב בחוק.

הצעות לשינוי

עריכה

כאמור, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל נתונה לוויכוח ציבורי מאז הקמת המדינה. הדיון הציבורי והפוליטי בנושא שינוי שיטת הבחירות כלל הצעות רבות, שמטרתן מתן מענה לקשיי השיטה היחסית והגברת המחויבות של נבחרי העם לבוחריהם.

הוצעו חלופות רבות לשיטה הנוכחית, בהן: חלוקת המדינה ל-120 אזורי בחירה וקיום בחירות רוביות-אישיות, יצירת שיטת בחירות מעורבת במסגרתה חלק מהנציגים יבחרו בבחירה רובית-אישית, במחוזות בחירה, ואחרים בבחירה יחסית ארצית, מתן זכות ראשונים למי שעומד בראש הסיעה הגדולה להרכיב את הממשלה, העלאת אחוז החסימה, דירוג חברי הרשימה ביום הבחירות על ידי הבוחר ועוד מגוון הצעות.

השיטה המעורבת

עריכה

בשנת 1992 התקבלה החלטה ליצור שיטה מעורבת המשלבת בין השיטה הנשיאותית ובין השיטה הפרלמנטרית–יחסית, הנהוגה בישראל ולכן תוקן שוב חוק יסוד: הממשלה, ובו נקבע כי בישראל תונהג שיטת בחירות כפולה: בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירות למפלגה בכנסת בשיטת הבחירות היחסית. בשיטה זו הצביעו האזרחים באמצעות שני פתקי בחירה, באותו מועד.

באמצעות הרפורמה האלקטורלית קיוו מקבלי ההחלטות לחזק את הדמוקרטיה על ידי מתן האפשרות לציבור לבחור את ראש הממשלה באופן ישיר ואישי ובכך לצמצם את תלותו בכנסת ובמפלגות הקטנות ולחזק את המשילות השלטונית. תקווה נוספת הייתה לצמצם את השפעתן הלא פרופרציונלית של המפלגות הקטנות ולצמצם את השסעים על ידי היווצרות גושים פוליטיים רחבים. אולם גם בשיטה זאת נדרש ראש הממשלה הנבחר להציג ממשלה בפני הכנסת ולזכות באמונה, כתנאי לקיום ממשלתו ובכך לא בוצעה הפרדת רשויות מלאה. למעשה, השיטה המעורבת ייתרה רק את שיקול דעתו של נשיא המדינה בהענקת מלאכת הרכבת הממשלה.

חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה הופעל בשנת 1996 בה נבחר בנימין נתניהו, ובשנת 1999 בה נבחר אהוד ברק. בשנים אלו התקיימו בחירות לראשות הממשלה יחד עם הבחירות לכנסת. לאחר שאהוד ברק התפטר בדצמבר 2000, התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד בהן נבחר אריאל שרון והרכב הכנסת נותר על כנו.

בחזרה לשיטה היחסית

עריכה

שיטת הבחירות המעורבת לא הובילה לשינוי המיוחל בסדרי הממשל בישראל. היא העלתה את כוחן של המפלגות הקטנות על חשבון המפלגות הגדולות, היא החריפה את השסעים הפוליטיים והחברתיים במדינה ולא סייעה לשמירה על היציבות השלטונית כפי שציפו שיתרחש. לאור זאת הוחלט בשנת 2001 לבטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה ולחזור לשיטת הבחירות היחסית-ארצית בפתק הצבעה אחד.

למרות הניסיון הכושל, שאלת שינוי שיטת הבחירות בישראל עודנה מרחפת בחלל האוויר והיא עומדת על סדר היום הציבורי.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

אריאן א., אמיר ר. (1997) הבחירות הבאות: באיזו שיטה נבחר?, ירושלים: הספרייה לדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אדיר בנימיני הדרך לכנסת - על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל הרצליה: ספרי ניב תשע"ב-2022

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", הצעת חוק משאל עם בדבר שינוי שיטת הבחירות, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 198-199, באתר דעת.