פתיחת התפריט הראשי

שירותי כיבוי והצלה בתל אביב

תחנת הכיבוי הראשית בתל אביב
תחנת הכיבוי הראשונה של תל אביב
תחנת אביב א' (יפו) והפסוק: "כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך" (ישעיהו, מ"ג)
תחנת אביב ג' (עתידים)
הכבאית "מאירה" ביום פתוח בתחנת הכיבוי הראשית בתל אביב
הכבאית "האמריקאית" במוזיאון ארץ ישראל

שירותי כיבוי והצלה בתל אביב-יפו הם השם הכולל לשירותי כבאות והצלה הניתנים בעיר תל אביב-יפו.

בניגוד למרבית שירותי הכבאות וההצלה בארץ המופעלים כאיגוד ערים, השירות בתל אביב הוא מחלקה עירונית הכפופה לעיריית תל אביב-יפו. מקורם של שירותי הכבאות וההצלה בתל אביב הוא בגדוד כבאים שהוקם ב-1925 על ידי אבא כהן, והיה לגדוד הכבאים הראשון ביישוב. השירות כיום הוא מהגדולים בישראל, ומתמודד דרך קבע עם איומים מגוונים בעיר.

היסטוריהעריכה

טרם קום המדינהעריכה

רעיון שירותי כיבוי אש בתל אביב עלה לראשונה בחודש אפריל 1920, כאשר פנה המושל הצבאי הבריטי לועד תל אביב והעלה את הצורך בהקמת גדוד כיבוי אש. ועד העיר ענה בתגובה כי במשך 10 שנות קיום השכונה לא אירעו בה מקרי שריפה ודחה את הרעיון. בשנת 1925, בעקבות אירוע שיטפון גדול שאירע בשכונת ברנר בתל אביב, אשר במהלכו התקשו התושבים במאמצי ההצלה ללא ההכשרה והכלים המתאימים, הציע אבא כהן לראש העיר דאז, מאיר דיזנגוף, להקים גדוד כבאים מתנדבים.[1]

גדוד כיבוי האש הוקם בראשותה של ועדה מארגנת שעל חבריה נמנו בין היתר אבא כהן, קצין כיבוי ברוסיה בטרם עלייתו לארץ, הקבלן שמואל נתן וילסון, חבר גדוד מכבי אש בטרם עלייתו לארץ ומפקד משטרת תל אביב, חיים אלפרין. בתחילת דרכו גויסו לגדוד 73 מתנדבים ונרכש ציוד חיוני על ידי העירייה. העירייה אף הקצתה לטובת הגדוד צריף קטן בשדרות רוטשילד. בשנת 1928 קיבל הגדוד מן העירייה מגרש הצמוד למגדל המים לצורך אימונים, וכן חדר מתחת למגדל המים.

הגדוד התבסס בשנותיו הראשונות על מתנדבים, ופעל באמצעות מימון מצומצם מאוד. נעשו ניסיונות לגייס כספים באמצעות יום סרט, נשפים והצגות קולנוע שהכנסותיהם הועברו לגדוד, והעירייה אף הטילה מס עינוגים על הצגות תיאטרון וקולנוע לטובת פעילות כיבוי האש. העירייה העבירה לרשות הגדוד רכב עליו הורכבה משאבת מים, וזה שימש לכיבוי שריפות ברחבי העיר.

ב-26 באוגוסט 1928, חל המפנה העיקרי במצבו של גדוד כיבוי האש, כאשר הגדוד קיבל הכרה רשמית מהממשלה. בעקבות ההכרה, החליטה העירייה להקציב 100 לא"י לפעילות הגדוד, אם כי התמיכה בפועל קוצצה בחצי ואף זו לא הועברה לגדוד, אלא שימשה כתשלום לעירייה עבור הרכב שהותאם לכיבוי אש.

בשנת 1930 רכש גדוד מכבי האש רכב כיבוי מחברת "אינטרנציונל", ובגרמניה נרכש התקן סירנה שהותקן על מבנה מגדל המים ושימש להזעקת כוחות הכיבוי בעת קבלת הודעה על שריפה. ב-1935 הוזמנה כבאית משוכללת מלונדון וזו זכתה לכינוי "מאירה", על שמו של מאיר דיזנגוף. בשנת 1942, בשל מכת שריפות והפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב, עלה חשש מפגיעה בציוד כיבוי האש, והוקמה תחנת כיבוי אש חדשה ברחוב בזל. בשנת 1948 קיבל הגדוד בתרומה כבאית מעיריית ניו יורק, וזו כונתה "האמריקאית" ושימשה את מכבי האש של תל אביב עד ראשית שנות השישים. כיום מוצבת הכבאית בתצוגה במוזיאון ארץ ישראל.

מאז קום המדינהעריכה

אירועים בולטיםעריכה

שריפת בית ציםעריכה

  ערך מורחב – בית צים (תל אביב)

בית צים הוא בניין משרדים שעמד בפינת שדרות רוטשילד ורחוב נחלת בנימין עד ל-4 בפברואר 1966, אז נשרף כליל. שריפת הבניין, שנמנית עם השריפות הגדולות בתולדות המדינה, נגרמה ככל הנראה מהתחממות משנק הניאון של הבניין, והביאה למותו של אדם שנפל מהקומה השנייה ולפציעתם של 67 אחרים.

שריפת בית מרכזיםעריכה

ב-24 ביוני 2003, פרצה שריפת ענק בבית מרכזים ששימש לעסקים ולתעשייה זעירה וניצב בקיבוץ גלויות בדרום העיר. השריפה, שפרצה במפעל צמיגים שפעל בבניין ללא אישור תקף[2], כובתה רק כעבור מספר ימים, בשל חשש הכבאים מקריסת המבנה והילכדות. כתוצאה מן השריפה נפצעו שני כבאים ואזרח אחד[3] וכן קרסו מספר אגפים במבנה.

שטח שיפוטעריכה

תחנותעריכה

המחלקה לכיבוי אש בתל אביב פועלת בארבע תחנות הממוקמות בעיר - תחנה ראשית ושלוש תחנות משנה.

גלריית תמונותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה