שיר מחאה

שיר מחאה הוא שיר המביע מחאה על בעיה חברתית או פוליטית. שירי מחאה עוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים, מבעיות אישיות ועד בעיות כלל עולמיות. בין הנושאים עליהם נכתבו שירי מחאה ניתן למצוא את העבדות, זכויות אזרחיות, שוויון זכויות, מלחמות וכיבוש, איכות הסביבה ועוד.

מפגינים שרים שירי מחאה כנגד ביקורו של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית

לאורך ההיסטוריה של תנועות מחאה ליוו שירי מחאה את פעילותן, לתנועות רבות אף היה מגוון שירים שזוהה איתן. שיר המחאה האירופאי העתיק ביותר המתועד כיום, The Cutty Wren, ליווה את התקוממות האיכרים באנגליה בשנת 1381.

בבריטניה של המאה ה-20 חודשה המסורת של שירי מחאה פוליטיים בשנת 1958, כאשר התנועה לפירוק נשק גרעיני ארגנה מצעד לאורך 53 ק"מ, מכיכר טרפלגר עד לאולדרמסטון, כמחאה על השתתפותה של בריטניה במרוץ החימוש האטומי ובניסויים גרעיניים. מצעד המחאה עודד מוזיקאים צעירים לכתוב שירים חדשים כתמיכה בצועדים, חלקם מקוריים וחלקם שירי עם שחוברו להם מילות מחאה.

בעשור הראשון של המאה ה-21, שירי מחאה החלו להופיע ברשתות החברתיות. בגלל התפוצה הרחבה של הרשתות, השירים יכולים להיות רבי השפעה. לדוגמה ב-2009 פרסם זמר צעיר בשם דייב קרול שיר מחאה על יונייטד איירליינס, וגרם לירידה חדה במניות החברה[1].

שירת מחאה בישראלעריכה

בישראל, הקשר בין מחאה פוליטית וחברתית ובין שירה, ימיו כימי הנביאים, שמחו כנגד עוולות תקופתם, למשל עמוס.

ניתן לציין את שיריו הפוליטיים של נתן אלתרמן שחלקם עסקו במחאה, כמו גם את שירת אבות ישורון ואלכסנדר פן.

מבין האנתולוגיות שיצאו מאז מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לציין את האסופה ואין תכלה לקרבות ולהרג, שנערכה בידי פרופ׳ חנן חבר ב-1983, אסופה שמציגה שירי מחאה נגד מלחמת לבנון, כמו גם את בעט ברזל, אנתולוגיית של משוררי מחאה המזוהים עם השמאל הרדיקלי שיצאה ב-2005 בהוצאת חרגול. בעט ברזל מציגה שירי מחאה עבריים שנכתבו בין 1984 ל-2004. העורכת טל ניצן כתבה באחרית הדבר של האנתולוגיה כך: ״חשיבותה של שירת המחאה אינה יכולה להימדד בשאלות תועלתניות-כמותיות. את העקבות שהיא מטביעה במציאות ניתן לראות לרוב רק ממרחק זמן. העמדה האתית הננקטת בשירי הקובץ הזה היא כיום עמדת מיעוט. ואולם לאורך ההיסטוריה, גם הלא-ישראלית, יצירות ספרות מבטאות את האסור ואת המהפכני, ומקדימות - ומקדמות - את התקבלותו. המסר של שירי מלחמת לבנון, שהתקבל אז בהתעלמות, בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", היום הוא כמעט נחלת הכלל, כמו הביטויים השגורים "מלחמת יש-ברירה" ו"הבִּיצה הלבנונית". יום יבוא וגם שירי האסופה הזאת ייקראו כקול השכל הישר בעידן חשוך.״[2]

בתחום החברתי, ניתן להזכיר את האסופה אדומה שיצאה ב-1 במאי 2007 והכילה משוררים מוכרים כמו רוני סומק לצד אנונימיים ולצד מוזיקאים כמו דן תורן. באוגוסט 2007 נוסד האתר אתר שירה חברתית, המפרסם שירי מחאה חברתיים. במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה 2008 יצא קובץ השירה לצאת ועורר תגובות שונות, שחלקן ביקרו את הוצאת הספר בזמן שהחיילים לוחמים בשטח.

בשנת 2010 יצאה האנתולוגיה אל תגידו בגת, גם כן בעריכת חנן חבר. היא אסופה של שירה עברית שנכתבה בין החודשים ינואר 1948 ודצמבר 1958, ואשר בשירים המופיעים בה נוכחות עקבות הנכבה הפלסטינית. אריאל הירשפלד כתב עליו: ״ הקובץ הזה מביא שירה עברית שנכתבה מ-1948 ועד 1958 - המגיבה על הנכבה הפלסטינית - ובין השירים משולבים תשעה דברי עדות שנאספו מפי פלסטינים ופלסטיניות שחיו כאן לפני 1948 ועברו את הגירוש. הדבר הבולט בקובץ השירים המהודר הזה לפני הכל הוא מיעוטם של השירים הללו, כחמישים, שנאספו מכל הספרים ועיתוני התקופה ההיא, והם כמעט כל מה שנאמר על הנכבה בתחום השירה העברית. אחד הדברים המרתקים (והמדכאים) בקובץ, גם אם אינו מפתיע, הוא העובדה שהרצון לראות את אסונם של הפליטים והמגורשים והיכולת למצוא לו ביטוי כרוכים בהשקפה הפוליטית של המשוררים. חנן חבר, במבוא לקובץ, ערך ניתוח פוליטי מבריק למקבץ השירים הזה, כשהוא מזכיר בכל מקרה את שיוכו המפלגתי של המשורר ואת סדר היום הרעיוני העומד מאחורי פירושו את הנגלה לפניו״[1].

בשנת 2014 יצאה האנתולוגיה הדו-לשונית שתיים, אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, בעריכת: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר. היא כוללת שירה ופרוזה. עדנה שמש כתבה עליה בהארץ ספרים: ״על רקע הלאומנות הגוברת, האנתולוגיה הדו-לשונית "שתיים" היא מעשה דמוקרטי, המנסה ליצור הקשר משותף לשתי קהילות החיות זו לצד זו״[3].

בשנת 2019 יצאה האנתולוגיה היהודית-הומניסטית ואהבתם, שהוקדשה לטלי לטוביצקי. היא אופיינה בידי יובל גלעד כך: ״בעוד מחאה נפוצה מהצד השמאלי של המפה הנה נגד הכיבוש, נגד מלחמות לבנון ועוד, הרי שכאן הנושא הוא מחאה נגד תהליכי הפאשיזציה שעוברים על היהדות במדינת ישראל״[4], ובידי יותם ראובני כך: ״אנתולוגיה שערך אורי וייס מצליחה לעורר מחשבה מחודשת על היחסים בין יהדות להומניזם, לקלף מהם סממנים שגויים ולהציג שירים נהדרים של דליה רביקוביץ, חנוך לוין, אלי אליהו ואחרים״[5].

משוררי מחאה רבים הגיעו ומגיעים מהשמאל, וניתן להזכיר את יצחק לאור, מקסים גילן, תמיר גרינברג, דליה רביקוביץ, את אהרן שבתאי ואת אנשי גרילה תרבות. יש לציין גם שני כתבי עת לשירת שמאל רדיקלי: ״מטען״ בעריכת מקסים גילן, ולאחר מכן בעריכת יוסי גרנובסקי ורומן ווטר, ו״מטעם״ בעריכת יצחק לאור. מהימין, ניתן להזכיר את אורי צבי גרינברג, יאיר שטרן, זאב ז׳בוטינסקי, ומשוררים בני זמננו כגון צור ארליך ומשוררי משיב הרוח. כמו כן, משוררות עוסקות בשירה פמיניסטית מחאתית, דרך כתב העת נגה שנסגר (למשל המשוררת שז) ומשוררים שונים בקיפוח על רקע עדתי, דרך כתב העת הכיוון מזרח (למשל ארז ביטון). גם תוכנית הרדיו שירת מחאה, בהגשתם של עמיר עקיבא סגל ושלומי בן עטר בתחנת כל השלום היא תוכנית בה עולים לדיון שירי מחאה שונים ובה התארחו כמה מהמשוררים הבולטים בנושא שירת המחאה העברית.

בתחום הפזמון גם כן ניתן לציין מוזיקאים שכותבים שירי מחאה מימין ומשמאל, כמו אביב גפן, עמיר בניון, נעמי שמר, חוה אלברשטיין, אריאל זילבר, שלום חנוך, הדג נחש ועוד. לעיתים, כתיבה ו/או ביצוע של שירי מחאה או בעלי תוכן שנוי במחלוקת מביאה לפגיעה מסחרית ו/או חברתית ביוצרים שבוחרים לעשות זאת.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא שירים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.