שיר משמר

שִׁיר מִשְׁמָר (שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ) הוא שירו של המשורר נתן אלתרמן, שראה אור לראשונה במסגרת ספרו "חגיגת קיץ" (1965). פורסם בין השאר בכותר "ארבעים שירים של נתן אלתרמן".^[1]

השיר נכתב לבתו תרצה אתר ונסב על מכאובי החיים והנפש שחוותה, לצד עצות לחיים. המילים הראשונות של השיר ופסוקים מתוכו נטבעו בשיח הישראלי הציבורי והפרטי בתחום בריאות הנפש, ובמיוחד אצל נשים.^[2]

כתגובה ל"שיר משמר" כתבה תרצה אתר את "שיר הנשמרת".^[3]

גרסה מקוצרת של "שיר משמר" הולחנה על ידי סשה ארגוב עבור ההצגה חגיגת קיץ שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1972. בהצגה שרה אביבה שוורץ את השיר. שנה אחר-כך הקליטה חוה אלברשטיין את השיר במסגרת אלבומה "לו יהי". מבצעים נוספים של השיר כוללים את אחינועם ניני יחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מרגלית צנעני, מתי כספי, יהודית רביץ, קובי אלדר עם ארנון פרידמן, דורית פרקש ושילה פרבר.

בשנת 1999 הקליט יוסי בנאי גרסה חדשה מוקראת בקולו לשיר, עטופה בלחן חדש של יונתן בר גיורא, ואשר יצאה באלבום פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן.^[4]

בשנת 2011 הוקלט על ידי מיכה ביטון וחני דינור "שיר משמר שיר הנשמרת" ללחן של גידי קורן, שיר שמהווה דיאלוג בין שני השירים של אלתרמן ואתר.^[5]

בתי השיר ותכניו עריכה

השיר המחורז כולל אחד עשר בתים. נושאיו הם מצבי החיים והנפש, והדברים המזיקים לבריאות הנפש והגוף ואף לעצם קיומו של האדם, ועמם התחינה והבקשה להישמר מהם, מבלי לאבד את עוצמת החוויה במצבי החיים השונים. השיר הארוך יחסית, בממדים של פואמה, הוא מונולוג יחיד הנישא אל דמות כאילו אלמונית אך ידועה היטב; הוא נושא אופי של אופרה. כברבים משיריו של אלתרמן, הדובר עומד במרכזו ונושא את דברו, כאשר הוא עובר מתוכחה, אל תחנונים, שאלות ותשובה, ותפאורת מצבים מילולית נותנת פירושים לדבריו תוך כדי מעברים אלו.

בבית הראשון פונה הדובר בגוף ראשון יחיד אל דמות נשית, ומתאר באמצעות דימויי עצם או תואר מטפוריים, את הנסיבות המורכבות שהיא נמצאת בהן ואת הסכנות השונות והמגוונות שאורבות לה; הוא משיא לה, בדאגה גלויה, עצות רבות כיצד להימנע מנזקם. הוא מפרט מהם הדברים שעליה לשמור, בהם: הנפש, הכוח - כוחות הנפש והגוף, החיים - איכות החיים ועצם הקיום, והבינה - השפיות, התושיה וכישורי החיים וההסתגלות אל הנסיבות והתמורות שהם מזמנים.
”שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,”

בבית הראשון מונה המשורר בזה אחר זה את "הדברים" המסכנים את ממוענת שירו. הם כוללים עצמים מוחשיים כביכול:
”מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם”
ושמות תואר המייצגים מהויות מופשטות:
”שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵך
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר כְּמוֹ שָׁמַיִם
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְּחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְּאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם”
השורות האחרונות חוזרות כמעין פזמון על השורות הראשונות.

בבית השני פורש המשורר תפאורת רקע של תחושות ורגשות לשירו, מעין תפאורה למונולוג הנאמר; הוא מתאר מבוכה, אי ודאות ואף זרות שהם מנת חלקה של החברה הסובבת, כמו אצל הנמענת.

בבית השלישי עובר המשורר לכאורה לעמדה מסבירה ורכה, ומצייר את האקלים הנפשי הפנימי המקווה, הרצוי - אבל שנעדר או איננו בנמצא. מיוצג בו האקלים הנעים והמוכר בהקשר הארצישראלי:
”זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,”
והוא משרטט את התחושות הביתיות, הבטוחות, הרכות והמלטפות, אשר צריכות להיות מנת חלקה של נמענת השיר, לפי תקוותו של הדובר:
”שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.”
וכמו בבית הראשון הוא מסיים עם שורות פזמון חוזר:
”רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.”

הבתים הרביעי וההחמישי ממשיכים את קווי התפאורה של הופעת הדובר על הבמה השירית, והם: הרחוב, השדרות, הציפורים העפות, הערב היורד על העיר הגדולה עד כדי חשכה והפנסים הנדלקים; ולצדם "נוֹשֵׁם הַיָּם".

בבית השישי הדובר חוזר על בקשתו לממוענת מילותיו, בשיר ובמציאות, במילים דומות ואחרות, אבל הפעם הוא נותן ביטוי גלוי יותר לאהבתו לנמענת, למצבה הנפשי הרעוע, הוא מפרט מרכיבים מכלל ישותה, בנפשה: בינה ולב, ובגופה: עור, שיער; וחוזר על דרישתו ממנה להגן על עצמיותה, ומבקש שכך תעשה בכוחותיה שלה:
”שִׁמרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.”

לאחר מכן, בבית השביעי, מרחיב הדובר ומתאר מנעד מצבי נפש ורגשות שהנמענת חווה, הכוללים: דכדוך עד דיכאון, חרדה ופחדים, הזרה וניכור.

הבית השמיני עשוי שאלות רבות ארוכות וקצרות אל הנמענת, ועניינן ויכוח עם מבעים או אמירות שלה על משמעות החיים. בבית התשיעי עונה הדובר על כמה משאלותיו הרבות אל הנמענת. בידו תשובה למסכת החרדות והדכדוך שהיא חווה.
בבית העשירי והאחד עשר חוזר הדובר ומבקש, מהנמענת, בלווית טון רך ומלטף, לשמור על נפשה.