שלושת המוסקטרים (בית המשפט העליון)
|
|
|
| שלושת המוסקטרים, מימין לשמאל: לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו והרלן סטון. | ||
שלושת המוסקטרים (באנגלית: Three Musketeers) היה כינוי שניתן לשלושה משופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית שכיהנו בשנים 1932–1937, ליברלים בהשקפתם, שבאופן כללי תמכו במדיניות הניו דיל של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. השלושה היו: לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו והרלן סטון. מולם ניצבה קבוצת ארבעת הפרשים - השופטים פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר. נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז והשופט אוון רוברטס היו בתקופה זו לשון המאזניים.[1][2] בסיועו של רוברטס, שלטו ארבעת הפרשים על רוב ההחלטות של בית המשפט, שבאמצעותן הם פסלו רבים מחוקי הניו דיל כלא תואמים לחוקת ארצות הברית. אף על פי ששלושת המוסקטרים היו מגוונים מבחינה מפלגתית (סטון היה רפובליקני), השקפותיהם היו זהות בנוגע לחקיקת הניו דיל, וכך הם התלכדו יחדיו.[1]
במהלך מושב בית המשפט של 1935, נהגו ארבעת הפרשים להגיע לעבודתם ולשוב לבתיהם בנסיעה משותפת במכונית אחת כדי לתאם את עמדותיהם ואת טיעוניהם. כדי להתייצב מולם, נהגו שלושת המוסקטרים להיפגש בביתו של ברנדייס בימי שישי אחר הצהריים. עם זאת, ארבעת הפרשים הצליחו לשלוט בהחלטות בית המשפט, ומגמה זו הובילה את הנשיא רוזוולט להגיש הצעת חוק לרפורמה בבית המשפט העליון, הצעה שנויה במחלוקת שפורסמה בפברואר 1937, למנות לבית המשפט העליון שופטים נוספים כדי לשנות את הרכבו.[3] צעד זה הפך לבלתי נחוץ כאשר רוברטס, שבשנים 1935–1936 תמך בכמה מפסקי הדין של ארבעת הפרשים, צידד בשלושת המוסקטרים בפסק הדין שהיווה ציון דרך וניתן במרץ אותה שנה, "מלון החוף המערבי נגד פאריש" (West Coast Hotel Co. v. Parrish), ושנודע בכינוי "השינוי בזמן שהציל תשעה" (The switch in time that saved nine). פסק דין זה, בנוסף לפרישתו ביוני 1937 של ואן דוונטר והחלפתו בהוגו בלאק והחלפתו של סאת'רלנד בסטנלי ריד בינואר 1938, שניהם תומכים נלהבים של הניו דיל, שמו קץ לשליטתם של ארבעת הפרשים בבית המשפט. ב-1941 ברנדייס, קרדוזו, באטלר ויוז כבר לא כיהנו בבית המשפט. מכל הרכב השופטים שכיהן בתקופה זו נותרו רק סטון ורוברטס, כשסטון קודם לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
שלושת המוסקטרים הצליחו לכפות את השקפתם בפסקי דין רבים. לעיתים קרובות עלה בידם לשכנע את המתנדנדנים יוז ורוברטס, להצטרף אליהם. השלושה הצליחו לאשר את תאימותם לחוקה של רבים מחוקי הניו דיל, כמו חוק החרמת הזהב (Gold Confiscation Act ) של 1934, חוק תקני העבודה ההוגנים של 1938 (Fair Labor Standards Act of 1938), חוק רשות עמק טנסי וחוק הביטוח הלאומי (Social Security Act). לעיתים עלה בידם לשכנע את חלק מחבורת ארבעת הפרשים להצביע בעד חוקי הניו דיל.[1]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 The Four Horsemen vs. The Three Musketeers: When the Supreme Court Had Awesome Names for Their Factions, APRIL 11, 2018, FASCINATINGPOLITICS
- ^ William E. Leuchtenburg, When Franklin Roosevelt Clashed With the Supreme Court—and Lost, SMITHSONIAN MAGAZINE, MAY 2005.
- ^ Ball, Howard (2006). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. New York: Oxford University Press, p. 90.