שליחות יד

הלכה בדיני שומרים

שליחות יד הוא דין בדיני שומרים, הקובע כי אסור לשומר חינם ולשומר שכר להשתמש בחפץ עליו הם שומרים, ואפילו שימוש קל שאינו מוריד משווי החפץ. עבירה על האיסור, מחייבת את השומרים האלו במקרי אונס שייגרמו לחפץ בעת שמירתם אותו.

הלכות החזרהעריכה

נחלקו תנאים בשאלה, מה דינו של שומר שנטל את הפקדון כדי להשתמש בו ולאחר מכן נמלך והחזירו למקומו: רבי ישמעאל סובר, שכיון שהשומר החזירו למקומו עוד לפני שהשתמש בו, חזר השומר לדינו ואינו מתחייב באונסים. לעומתו סובר רבי עקיבא, כי כל עוד לא הודיע השומר לבעל הפקדון על כך, הריהו חייב באחריותו[1] לדעתו, מרגע שהשומר שלח יד בפקדון דינו כגזלן ולא כשומר. מחלוקת דומה קיימת בכל גנב שרוצה להחזיר את החפץ הגנוב לבעלים. האם חייב לעדכן את הבעלים או לא. להלכה נפסק בשולחן ערוך שאינו יכול להיפטר אלא על ידי החזרה לבעלים[2].

שליחות יד במחשבהעריכה

שומר שחשב לשלוח יד בפיקדון, כגון שאמר בפני עדים שישלח בו יד, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו: לדעת בית שמאי, הריהו מתחייב באונסים כאילו כבר שלח בו יד. זאת למדים הם ממה שנאמר (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'): "על כל דבר פשע" - כבר משעה שדיבר לשלוח בו יד, הריהו פושע. לעומתם סוברים בית הלל, כי אינו מתחייב באונסים עד אשר ישלח בו יד בפועל, שכן מקרא מלא אומר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". להלכה פוסק השולחן ערוך[3] שאין מתחייבים במחשבה לשלוח יד אפילו אם יש עדים על כך.

הערות שולייםעריכה