שלמה וינינגר
שלמה וִינִינגֶר (Salomon Wininger; 13 בדצמבר 1877, גורה הומורה, בוקובינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ב' בכסלו תשכ"ט, 23 בנובמבר 1968,[1] רמת גן) היה ביוגרף ואנציקלופדיסט יהודי אוסטרי, מחבר הלקסיקון המונומנטלי בשפה הגרמנית "הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה" (Große jüdische National-Biographie).
 | |
| צילום דיוקן שפורסם בעיתון "מעריב" ב-1960 | |
| לידה |
13 בדצמבר 1877 גורה הומורה, בוקובינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
|---|---|
| פטירה |
23 בנובמבר 1968 (בגיל 90) ב' בכסלו תשכ"ט  רמת גן, ישראל |
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית, רומניה, ישראל  |
| לאום | יהודי אוסטרי |
| עיסוק | ביוגרף-אנציקלופדיסט |
| מקום לימודים | אוניברסיטת וינה (1895–1897) |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| יצירות בולטות | הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה (Große jüdische National-Biographie) |
  | |
ביוגרפיה עריכה
סלומון (שלמה) וינינגר נולד בסוף שנת 1877 בעיירה גוּרָה הוּמוֹרָה בבּוּקוֹבִינָה שבמזרח האימפריה האוסטרו-הונגרית, בנם של זְלָאטָה לבית וילפר ושרגא פֶייבּוּש וינינגר. אביו, בנו של צבי הירש שכטר (שעכטער) מלודמיר שבווהלין (בדרום-מערב האימפריה הרוסית, אוקראינה), הוברח מרוסיה לאוסטריה עם חסידי ר' ישראל מרוז'ין שנסעו לרבם בסדיגורה בוקובינה ב-1839, כשהיה בן 12, מחשש שייחטף לשירות בן שנים רבות בצבא הרוסי בעקבות גזרת הקנטוניסטים. הוא אומץ כבן על ידי יהודי בעל אחוזה בדרום בוקובינה וקיבל את שם משפחתו. לאחר מספר שנים שבהן שהה בחצרו של הרב מרוז'ין, ב-1846 התיישב בגורה הומורה, וביחד עם חמש המשפחות היהודיות האחרות בעיירה ייסד בה את הקלויז הראשון.
וינינגר קיבל חינוך יהודי סטנדרטי ב"חדר" ובישיבה בעירו, ולאחר מכן למד בגימנסיה ריאלית בעיר המחוז צ'רנוביץ. עם סיום לימודיו נסע ללמוד היסטוריה באוניברסיטת וינה (1895–1897), ובהמשך סיים לימודים בבית ספר גבוה לטלגרף בווינה.
בשנת 1905 נישא לחוה קרן, ובני הזוג היו הורים לארבע בנות. משנת 1908 עבד כפקיד הדואר הקיסרי בצ'רנוביץ. במהלך מלחמת העולם הראשונה התגורר בווינה, ולאחר מכן שב לצ'רנוביץ (כעת תחת שלטון רומניה) ועבד בה כמנהל מרכזייה. בשנת 1941, בעת מלחמת העולם השנייה, גורש עם יתר יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. הוא שרד את המלחמה, ובסופה שב לצ'רנוביץ. הוא דחה הצעה לקבלת קתדרה באוניברסיטה, והעדיף לעלות לארץ ישראל. בשנת 1951 עלה לישראל עם אשתו ושתי בנותיו אדית אופשיץ ועדה גלנץ (בנותיו האחרות, אורנה טַלמצקר ואלפרידה קליפֶר, נותרו ברומניה). בארץ התגורר תחילה במעון עולים, עבר לדירת-חדר בשכונת בית מזמיל (קריית היובל) בירושלים, אחר כך עבר לבית אבות של מלב"ן בנתניה, ומסוף שנות ה-50 התגורר עם אשתו בדירה צנועה ברמת גן.
נפטר בסוף שנת 1968, בשנתו ה-91. נטמן בבית הקברות קריית שאול.[2]
"הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה" עריכה
וינינגר למד בווינה בתקופה שבה נוסדו במרכז אירופה אגודות הסטודנטים הציוניות, התכנס הקונגרס הציוני הראשון ונוסדה ההסתדרות הציונית. וינינגר, שהצטרף לתנועה הציונית, נוכח לראות שחבריו הסטודנטים היהודים מלאים רגשי נחיתות אל מול הגויים ומתביישים במוצאם היהודי, לעיתים עד כדי אנטישמיות מופנמת. הוא ביקש להראות להם כי העם היהודי הוציא מתוכו אנשי שם רבים וגדולים: סופרים ומשוררים, אמנים, מדענים, רופאים, פוליטיקאים ומנהיגים, אנשי צבא ועוד; וכציוני, ביקש להוכיח כי היהודים הם עם שתרם רבות לעולם, ועל כן הוא ראוי לחיים לאומיים מתוקנים ולעצמאות לאומית. לפיכך החליט להכין "ביוגרפיה יהודית לאומית", שתקבץ ערכים רבים על האישים היהודים הבולטים לאורך הדורות – מעין פרויקט לאומי יהודי כדוגמת הלקסיקונים הלאומיים שראו אור באותה העת באירופה, כגון "לקסיקון ביוגרפי של האימפריה האוסטרית" (Biographisches Lexikon des Kaiserthums Oesterreich) בן 60 הכרכים של קונסטנטין פון וּורְצְבַּך (Wurzbach), שהתפרסם לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19. בראשית דרכו כתב על כך למקס נורדאו, מראשי התנועה הציונית, וזה השיב לו כי מדובר בפרויקט שעשוי להיות בעל ערך הן לאדם הפשוט והן לאיש האקדמיה. כבר בשבתו בווינה החל וינינגר לאסוף חומרים ביוגרפיים, והקדיש את מרבית שעות הפנאי שלו לעבודה מדעית ושיטתית. בשובו לבוקובינה, כתב לאנשי אקדמיה ולמוסדות מדעיים שסבר כי יוכלו לסייע לו בעבודתו, ביקש וקיבל חוות דעת על אילו אישים ראויים להופיע בלקסיקון, נסע לספריות וארכיונים, ליקט מידע מעיתונים ורכש אנציקלופדיות ופרסומים שונים.
בקיץ 1914 פרסם בהוצאה עצמית את הכרך הראשון של "לקסיקון ביוגרפי של אנשי-השם היהודים מכל הזמנים והארצות".
בתום המלחמה, בשנת 1918, השלים וינינגר את מלאכת כתיבתם של שבעה כרכים. הוא ביקש לקבל גושפנקה אקדמית יהודית, ומסר את כתב היד לכמה מגדולי הדור בווינה – פרופ' הרב שמואל קרויס מבית המדרש לרבנים בווינה (לימים רקטור המוסד), לרב ד"ר דוד פויכטוונג (לימים הרב הראשי לווינה) ולפרופ' מקס נויבורגר. הללו קבעו כי הלקסיקון הוא "מפעל אדיר שיהיה לפאר עמנו, ויעורר אותו ללמוד את עברנו המפואר ולהתעניין בו... מפעל שכמוהו טרם נעשה אצלנו. עם כל הסמכות המדעית הנתונה בידינו, אנחנו ממליצים בכל לשון של המלצה לסייע בפרסום לקסיקון זה".[3] כתב היד זכה לשבחים מאישים נוספים, בהם ד"ר יעקב יצחק נימירובר מרומניה, אך לא נמצא מי שיממן את הוצאתו לאור. לבסוף פגש וינינגר בסוחר גרביים יהודי אמיד מחמניץ שבסקסוניה שהסכים להשקיע 4,000 דולר בהוצאת הלקסיקון, אשר הספיקו להדפסת הכרך הראשון, בשנת 1925, שראה אור תחת הכותרת: "הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה: קורות חייהם של גברים ונשים יהודים בולטים מכל הזמנים והארצות: ספר עזר לעם היהודי ולידידיו". וינינגר ציין כי הלקסיקון נועד לשמש "מפתח להבנת ההיסטוריה היהודית" דרך "ביוגרפיה של הגברים והנשים החשובים ביהדות".[4]
הלקסיקון זכה להערכה, ואת הדפסת הכרכים הבאים מימן וינינגר באמצעות החתמת כ-300 מנויים, ששילמו מראש. עד שנת 1936 ראו אור שבעת כרכי "הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה", מאל"ף עד ת"ו.
הלקסיקון, שבראשיתו נועד להכיל כ-8,000 ערכים ביוגרפיים, מנה בסופו של דבר יותר מ-12,000 ערכים. נכללו בו גם אישים ממוצא יהודי, דהיינו אישים שרק אביהם יהודי, אישים שנטבלו בילדותם לנצרות או יהודים מומרים, כגון היינריך היינה והוגו פון הופמנסתאל. בראיון שנערך עמו בערוב ימיו, תלה זאת וינינגר בכך ש"ראש יהודי ודם יהודי עומדים לעולם, – אפילו יתנצר האיש מיליון פעם, זה לא יועיל לו".[3]
הלקסיקון התבסס על מקורות בני-סמכא ככל הניתן. המקורות שבהם השתמש וינינגר מצוינים בסוף כל ערך, וכן בסוף כל כרך במקובץ. נראה כי עורכי "אנציקלופדיה יודאיקה" נעזרו בלקסיקון של וינינגר; הוצאת "אשכול" של נחום גולדמן הייתה בין מנוייו.[5]
כשנכנס הצבא האדום לבוקובינה במלחמת העולם השנייה, הגיעו לביתו מדענים סובייטים בלוויית אנשי צבא ובחנו את ספריו וכתביו. כאשר מצאו תחת האות 'B' את הערך "לאון ברונשטיין" (טרוצקי), הציעו לווינינגר לגנוז מטעמי זהירות את הכרך כולו. לצד זאת, מלומדים סובייטים שהתעניינו בעבודתו הציעו לו את עזרתם בהספקת חומרים הדרושים לפועלו. לבקשתו, סופק לו חומר ביוגרפי רב ויקר-ערך על סופרים, אנשי אקדמיה, מדינאים וגנרלים יהודים בברית המועצות.
וינינגר התמיד לאורך השנים במחקרו, והוסיף לעדכן ולהרחיב את הלקסיקון. כשעלה לישראל הביא עמו את הלקסיקון וכ-50 ק"ג של חומר בכתב יד, המכיל יותר מ-15,000 ביוגרפיות נוספות, והוא המשיך בעבודתו בארץ אף בשנות ה-80 לחייו. חרף הבטחותיהם של אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים שהכירו והעריכו את מפעלו, וינינגר לא זכה לתמיכה כספית משמעותית, ולא עלה בידו להוציא את "הביוגרפיה הלאומית" בתוספת הערכים שבכתב יד, או לתרגמה לעברית או אנגלית. גם את שאיפותיו להוציא לקסיקון ביוגרפי של אישים יהודים סובייטים, מונוגרפיה על מצביאים יהודים בצבאות העולם וכן מונוגרפיה על ההיסטוריה של יהודי גוּרָה הוּמוֹרָה, לא הצליח להביא לידי מימוש. חרף זאת, המגנום אופוס של וינינגר – "הביוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה", בת כ-4,500 עמודים, פרי עבודתו של מחבר יחיד, שפעל ללא תמיכה מסודרת – נותרה הלקסיקון הביוגרפי היהודי הגדול ביותר שיצא עד כה.
כתב ידו של וינינגר שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית בירושלים.[6]
הלקסיקון עריכה
- S. Wininger, Biographisches Lexikon berühmter Juden aller Zeiten und Länder, Heft 1.: ein Nachschlagebuch für das jüdische Volk, Czernowitz 1914.
- S. Wininger, Große jüdische National-Biographie: Lebensbeschreibungen namhafter jüdischer Männer und Frauen aller Zeiten und Länder: ein Nachschlagewerk für das jüdische Volk und dessen Freunde, 7 Vols., Cernauti: Orient, 1925-1936.
לקריאה נוספת עריכה
- Evelyn Adunka, 'Salomon Wininger: über den vergessenen Verfasser der "Grossen Jüdischen National-Biographie",' Mnemosyne: Zeitschrift für jüdische Kultur 26 (2000), 109-119. (בגרמנית)
- Arndt Engelhardt, 'Palimpsests and Questions of Canonisation: The German-Jewish Encyclopedias in the Weimar Era,' Journal of Modern Jewish Studies 5,3 (2006), 301-321.
קישורים חיצוניים עריכה
- שלמה וינינגר בקטלוג הספרייה הלאומית של גרמניה
- דוד תדהר (עורך), "שלמה וינינגר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3327
- זלמן רייזען, ווינינגער סאַלאָמאָן, בספרו: לעקסיקאָן פון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פילאָלאָגיע, מהדורה 2, כרך א, וילנה: ווילנער פערלאג פון ב. קלעצקין, תרפ"ט 1928, עמודות 983–984, בארכיון האינטרנט (ביידיש)
- ג. קרסל, בקרית ספר וסופר, דבר, (טור אחרון), 18 במרץ 1949
- אריה אבנרי, ביוגרפיה לאומית מצפה לגואלה, למרחב, מוסף לחג-החירות התשי"ט, 22 באפריל 1959
- ד. ל. (דוד לאזר), ביוגראפיה של – ביוגראף, מעריב, 22 באפריל 1960
- רפאל בשן, ביוגרפיה עצובה של גדול הביוגראפים בדורנו, מעריב, 5 באוקטובר 1960
ביקורות בנות הזמן על הלקסיקון:
- "מפעלו הביאוגרפי הגדול של ש. וינינגר", מאזנים ד, ט (קנט) (כ"ד בתמוז תרצ"ב), עמ' 16 – מדבריו של שמואל קרויס בכתב העת הציוני "די שטימֶה" (Die Stimme)[7] (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- מ. ירדני, "הביאוגרפיה הלאומית היהודית הגדולה", מאזנים, ד, מד (קצד), 1933, עמ' 13–14 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
מפרי עטו:
- שלמה וינינגר, בהשתתפות ישראל אלנבוגן, גוּרָה הוּמוֹרָה (תרגם לאנגלית: Jerome Silverbush), מתוך: Hugo Gold (Hrsg.), Geschichte der Juden in der Bukowina: ein Sammelwerk, Vol. 2, Tel-Aviv: Olamenu, 1962, JewishGen
הערות שוליים עריכה
- ^ תאריך הפטירה המדויק ע"פ: דוד תדהר (עורך), "פרופ' שלמה וינינגר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5491. על גבי מצבת קברו נכתב כי נפטר בא' בכסלו (21/22 בנובמבר); ראו הקבר של שלמה וינינגר בבית הקברות קריית שאול, באתר BillionGraves.
- ^ הקבר של שלמה וינינגר בבית הקברות קריית שאול, באתר BillionGraves.
- ^ 1 2 רפאל בשן, ביוגרפיה עצובה של גדול הביוגראפים בדורנו, מעריב, 5 באוקטובר 1960.
- ^ Große jüdische National-Biographie, Vol. 1, p. V; מובא אצל Engelhardt (2006), עמ' 306.
- ^ Große jüdische National-Biographie, Vol. 7, p. 645; מובא אצל Engelhardt (2006), עמ' 306.
- ^ Wininger, Salomon: Private Collections בקטלוג הספרייה.
- ^ גיליונות כתב העת זמינים במקוון באוסף Compact Memory שבאוניברסיטת פרנקפורט כאן.