פתיחת התפריט הראשי
רבי שלמה זלמן ברויאר בביתו בפרנקפורט
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הרב שלמה זלמן בּרוֹיֶאר (בכתיב יידי: ברייער; בכתב לטיני: Breuer; י"ז בתמוז ה'תר"י, 27 ביוני 1850, שנטו - ו' באב תרפ"ו, 17 ביולי 1926, פרנקפורט) היה רב גרמני ממוצא הונגרי, רבה של פאפא ושל קהל עדת ישורון בפרנקפורט.

ממנהיגי היהדות האורתודוקסית במערב אירופה[1], חתנו וממלא-מקומו של רש"ר הירש ואבי משפחת ברויאר. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בהרכבה הראשון.

ביוגרפיהעריכה

נולד בעיירה שנטו בממלכת הונגריה, לרב מרדכי, חניך ישיבות הונגריה ולשרה בתו של הרב שמעון וינר, ראשון תלמידי החת"ם סופר בהונגריה, ותלמידו של מהר"ם בנט. כשנהיה בר מצווה, עבר לגור אצל סבו בלוולויריני ולמד אצלו את שיטתם הלמדנית של רבותיו, עד הגיעו לגיל שבע עשרה. סבו העניק לו היתר הוראה, והוא עבר ללמוד בישיבת פרשבורג אצל רבי אברהם שמואל בנימין סופר ה"כתב סופר", אצלו למד עד פטירתו של האחרון בינואר 1872, ואחר כך אצל בנו ה"שבט סופר", רבי שמחה בונם סופר.

הוא נקשר לאחד מרבני הישיבה הרב נטע וולף, שהעניק לו חסות כאשר החלה להתפרסם בישיבה השמועה כי בהשפעת כתביו של רש"ר הירש החליט לעמוד בבחינות הבגרות ולרכוש השכלה אקדמאית. כאקט הרתעתי הוא סולק מן הישיבה ונסע לווינה, אך חזר לאחר ימים ספורים מן הבירה האוסטרו-הונגרית מחשש לירידה ברמתו הרוחנית. בישיבת פרשבורג נחשב לאחד התלמידים החריפים ביותר שלו[2].

שנים ספורות לאחר פטירת רבו ה"כתב סופר", והוא בן 26, עבר למיינץ לשמש כמורה פרטי לבניו של הרב שמואל בונדי, במקביל השלים את לימודיו לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, והדיסרטציה שלו הייתה חיבור פילוסופי-היסטורי על קאנט. אף שרכש השכלה כללית לשם קבלת התואר שנועד לסייע לו לקבל משרות רבניות בהמשך דרכו, טען בנו יצחק ברויאר שלא ייחס חשיבות לעצם ההשכלה[3]. גם לפי משה לוונטהל, לא ראה ברויאר בהשכלה האקדמית דבר נצרך וחיוני כחלק מתפיסת "תורה עם דרך ארץ", אלא טקטיקה בלבד[4].

בתקופת היותו במיינץ הכיר את ציפורה (סופי) הירש, בתו של רש"ר הירש והם נישאו. לאחר נישואיו, בהיותו בן 29, הוצע לו כס הרבנות בפאפא, משרה שעמדה פנויה במשך 18 שנה עקב המתיחות בתוך קהילה שהייתה שייכת לוועד הארצי האורתודוקסי אך הייתה בה סיעה גדולה של נאולוגים שפרשו לזמן קצר והסתפחו אליה מחדש[5]. בתקופת כהונתו בפאפא היה נתון לעינם הבוחנת של רבנים שמרנים שחשדו מטבע הדברים בטוהר כוונותיו של "רב מן המערב" בעל השכלה, אך אף על פי שאיפשר לימודי חול לבחורי ישיבתו, מחוץ למסגרת הישיבה, זכה לאמון הציבור.

בעקבות פטירת חמיו, החליט ועד הקהילה למנוע מגיסו הרב ד"ר מנדל הירש לשמש כרב תחת אביו. בפועל הוצעה המשרה לרב הירש הבן, אך הוא נתבע לוותר על משרתו כמנהל בית הספר הריאלי של "קהל עדת ישורון", בטענה שאביו התפטר ממשרה זו כדי למלא היטב את תפקיד הרב. הירש הציע כי ימלא את תפקיד המטיף, ולצדו יכהן "משנה לרב", לתפקיד זה הציע את הדיין רבי גרשון פוזן. ועד הקהילה סירב, והזמין את הרב ברויאר להתמודד על התפקיד. מולו הוזמן להתמודד על התפקיד בתמיכת הברון וילהלם פון רוטשילד, הרב ד"ר אביעזרי זליג אוירבך מהלברשטט. ברויאר זכה ב-200 קולות מול 85 ליריבו וקיבל את המשרה[6].

עם כניסתו לתפקידו כרבה של פרנקפורט החרדית, הקים בה ישיבה שלימודי הקודש בה נערכו בסגנון הישיבות ההונגריות, עם שיעור מרכזי מפי ראש הישיבה שנמשך לעיתים שעות ארוכות, לצד לימודי חול ומתן אפשרות ללמוד במקביל באוניברסיטה. לפי יעקב כ"ץ, עצם הקמת הישיבה הייתה סטייה ממורשת הרש"ר, שדגל במודרניות בחינוך, אך למרות זאת היא נהגה לפי שיטת "תורה עם דרך ארץ." עם זאת, ההתנגדות ב"עדת ישורון" לישיבה, מוסד שנחשב ארכאי, הייתה כה מרובה עד שכמעט לא היה לה ביקוש ורוב תלמידיה הגיעו עם הרב מהונגריה.[7]. אולם לדברי יצחק ברויאר, בנו של רש"ז ונכדו של רש"ר, הקצה כבר רש"ר הירש עם הקמת בית הספר שלושה חדרים שבהם תכנן להקים ישיבה. טענה זו הוצגה בידי חוקר מאוחר כהמצאה[8]. לצד הישיבה הוקם גם מוסד שנועד לתלמידים בגילאי בית הספר היסודי והתיכוני. הוא עמד בראשות הישיבה במשך 36 שנים והעמיד אלפי תלמידים, עד פטירתו בו' באב תרפ"ו, 17 ביולי 1926, בפרנקפורט.

משפחתועריכה

גיסיו: שלום גולדשמידט, יו"ר "ארגון אגודות ישראל המקומיות באשכנז"; והרב חנוך ארנטרוי.

ילדיו

לקריאה נוספתעריכה

  • יעקב רוזנהיים, כתבים, ח"א, בני ברק תש"ל: רבי שלמה זלמן ברויאר [רבה של פרנקפורט], עמ' רמג-רנ. (התפרסם במקור ב"איזראעליט" אוגוסט 1926).
  • הרב ברייער זצ"ל ופעולתו, נדפס בראש ספרו דברי שלמה, ניו יורק, תש"ח, עמ' 5–19.

קישורים חיצונייםעריכה

ספרו

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרב מאיר שפירא מלובלין, נהג לכנותו בשל כך "הכותל המערבי". אהרן סורסקי, נצוצי אור המאיר, בני ברק תשל"ד, עמ' כ.
  2. ^ עדות נכדו של רבו ה"כתב סופר", בנו של ה"שבט סופר", רבי עקיבא סופר, לימים רבה האחרון של פרשבורג וראש ישיבת פרשבורג בפרשבורג ובירושלים. מצוטטת אצל: בנימין זאב יעקבזון, אשא דעי למרחוק, תשכ"ז, עמ' רד.
  3. ^ בעניין זה ראו בספרו של בנו, ד"ר יצחק ברויאר, דרכי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 27: "משהייתה בכיסו התעודה המעידה על "השכלה חילונית" פנה עורף לצמיתות ל"חכמת אדום", על מנת שלא לשוב אליה עוד לעולם. איני מאמין שלאחר זאת חזר ונטל בידו "ספר חול"".
  4. ^ לוונטהל, שררה שהיא עבדות: סוגיות ברבנות הקהילה, ירושלים, מהדורה שנייה תשע"ב, עמ' 99.
  5. ^ פאפא, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  6. ^ יעקב רוזנהיים, זכרונות, פרק חמישי.
  7. ^ יעקב כ"ץ, במו עיניי, הוצאת כתר 1989. עמ' 57-59.
  8. ^ לפי מתיאס מורגנשטרן, "טענות מאוחרות שהירש ודאי ביקש להקים ישיבה בחייו הומצאו על ידי שרידי הנאו-אורתודוקסים באגודת ישראל". Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002. עמ' 216-217.