פתיחת התפריט הראשי

שלמה לוי שטיינהיים

פילוסוף גרמני

שלמה לוי (לודוויג) שטַיינהַייםגרמנית: Salomon Ludwig Steinheim; נולד שלמה בן לוי; י"ד באב ה'תקמ"ט, 6 באוגוסט 1789ד' בסיון ה'תרכ"ו, 18 במאי 1866)[1] היה תאולוג, פילוסוף ורופא יהודי-גרמני, מגדולי ההוגים הדתיים היהודיים במחצית הראשונה של המאה ה-19.

שלמה לוי שטיינהיים
SLSteinheim.jpg
לידה 6 באוגוסט 1789
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 במאי 1866 (בגיל 76)
ציריך, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קיל עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אידיאליזם גרמני
תחומי עניין פילוסופיה דתית יהודית
הושפע מ פרידריך היינריך יעקבי, עמנואל קאנט
השפיע על הנס יואכים שפס
ארצות מגורים הקיסרות הרומית הקדושה, דנמרק, מדינת האפיפיור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

קורות חייםעריכה

שטיינהיים נולד ב-1789 בברוכהאוזן, אחד מרבעיה של העיר הקסטר (כיום בנורדריין-וסטפאליה), אז חלק מנחלת המנזר הבנדיקטיני העצמאי קורביי, שהיה כפוף ישירות לקיסרות הרומית הקדושה. הוא היה צאצא ישיר של השתדלן הידוע יעקב ב"ש פון טרוינברג (1580–1634). נינו של בש ואחד מאבות-אבותיו של שטיינהיים, יעקב, התחתן עם בתו של יש"ר מקנדיאה והזוג עבר להתגורר בקורביי. שלמה הצעיר נולד ללוי אברהם; בשנותיו המוקדמות נודע בפשטות בשמו היהודי, שלמה בן לוי, ובבית הספר הנוצרי כונה לעיתים שלמה לוי. ב-1808, בעקבות צו של ממלכת וסטפליה, חויבו היהודים לאמץ שמות משפחה, והוא בחר בשטיינהיים, על שם עיר סמוכה. בהמשך כינה עצמו גם "לודוויג" בנוסף או כתחליף ללוי.[2]

בגיל 15 עזב שלמה את עיר הולדתו ונסע לאלטונה, שם קיבל חינוך כללי בגימנסיה נוצרית שאותה סיים ב-1807. אז פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת קיל, שאותם השלים ב-1811 עם פרסום הדיסרטציה de causis morborum ("על סיבות המוות"). על אף שנודע בדיעבד בעיקר כפילוסוף והוגה דתי, שטיינהיים היה רופא חשוב ומפורסם והרבה לטפל בעניים ללא תמורה. הוא החל לעסוק במקצועו באלטונה ב-1812. עבודתו הבולטת ביותר, "פתולוגיית הליחות" (Die Humoralpathologie,‏ 1826), הייתה מתקפה חריפה על האמונה הרווחת בתורת ארבע הליחות שעוד אפיינה את הרפואה בימיו. כמו כן, ב-1814 ניסה לטפל במגפת הטיפוס שפרצה בעירו ושיער שהמים הם הגורם לזיהום, אף כי לא עמד לרשותו מיקרוסקופ שהיה מאפשר לו לגלות את החיידק האחראי לו. בדצמבר אותה שנה נישא להינדא (יוהנה) מתיזן. הם נותרו עריריים. כאחד מחשובי העיר התמנה לוועד הקהילה של אלטונה, והיה שותפו הקרוב של גבריאל ריסר מהמבורג במאבק להשגת אמנציפציה ליהודים. בנוסף, שלח ידו באמנות. ב-1823 וב-1837 הוציא שני קובצי שירה, "סיני" ו"שירי הגלות בארץ חם", בשם העט "עבדיה בן עמוס". כמו כן היה צייר, ו-30 תחריטים מעשה ידיו שרדו. הוא חיבר גם מסה על היינריך היינה (1855) ואורטוריה על חורבן ירושלים, בשיתוף פעולה עם פרדיננד הילר (1840). ב-1839, במסגרת פעילותו לאמנציפציה בדוכסות הולשטיין, פרסם שורה של מאמרים והשתתף עם יתר הפרנסים בניסוח העצומות לממשלה. יוזמותיו כשלו, ושוויון הזכויות ליהודים במדינה ניתן רק ב-1863. ביתו היה מוקד לחיי תרבות, ובסלון הספרותי שאירח נטלו חלק הוגים מפורסמים מצפון גרמניה.

בסתיו 1845 החליט שטיינהיים, הן בשל בריאותו הרופפת והן בשל סכסוך עם ועד הקהילה, שהערים קשיים בנוגע לקצבת הפרישה שלו, לעזוב את ארצו. ב-1849 התיישב ברומא, שם נותר למשך שארית חייו. הוא התגורר במושבה הגרמנית המקומית, שבה נטלו חלק רבים כמוהו שראו באיטליה את מושא האידיאלים שלהם לגבי שוויון וחירות, והיה דמות בולטת בין "הרומאים הגרמנים" (Deutschrömer) הללו. כמו רובם, מעולם לא שלט בשפה המקומית.[3] ב-1866, בעת נסיעה לציריך, נפטר ונטמן בבית קברות נוצרי. ידידיו העבירוהו לבית העלמין היהודי של אלטונה.[4]

שטיינהיים החל לעסוק בפילוסופיה של הדת היהודית במענה למשבר שבניה היו נתונים בו בשליש הראשון של המאה ה-19. הדור הראשון של יהודים צעירים ומשכילים שיצאו אל החברה הגרמנית נתקל בהשפעתו של הכומר פרידריך שליירמאכר, שהצליח להעמיד את הנצרות הלותרנית על בסיס אידאולוגי מוצק וליישבה עם הרומנטיקה שרווחה אז. במקביל הותקפה היהדות כשריד מיושן ומאובן לעידן שחלף זה מכבר. הצעירים היהודים איבדו כל הערכה לדתם והתנצרו בהמוניהם: לפי הערכות שונות, חצי מאלה שהתגוררו בברלין נטבלו. שטיינהיים הונע על ידי הצורך למצוא גם לדתו שלו תשתית פילוסופית כזו ולהתאימה לחשיבה של בני דורו, וככל הנראה החל במפעלו לאחר שידידים ניסו לשכנעו להתנצר. ב-1835 החל במשימת חייו, כתיבת ספרו בן ארבעת הכרכים "ההתגלות האלוהית לפי עקרונות בית הכנסת" (Die Offenbarung nach dem Lehrbegriffe der Synagoge), שחלקו האחרון הושלם רק ב-1865.[5] שטיינהיים לא רכש חינוך מסורתי כמו רבים מהיהודים בני זמנו, והושפע ככל הנראה בעיקר מקאנט. הוא התנגד לחלוטין לשפינוזה ולדאיזם וביקר גם את משה מנדלסון. לדעתו, הבסיס האמוני האמיתי של היהדות היה ההתגלות האלוהית העל-טבעית שחשפה אמיתות כמו בריאת העולם יש מאין וטבעו האחדותי של הבורא, המנוגדים למה שהאדם היה יכול לתפוס בשכלו. בכך יצא במוצהר נגד שליירמאכר, שהדגיש את מקור האמונה כהרגשה פנימית של תלות מוחלטת באלוהים.[6] הוא ראה ביהדות את דת האמת היחידה, וסבר שהיא עתידה יום אחד להחליף את הנצרות, שלה בז כדת חצי-פגנית המנסה לפשר בין האמת היהודית לטבע הברברי של הגויים המאמינים בדת טבעית גשמית ונחותה. במקביל לא ראה בתנ"ך ספר המכיל את ההתגלות בלבד, וסבר שעבודת הקורבנות וחוקים רבים אחרים אינם קשורים אליה, יחד עם מרבית היסודות הטקסיים ביהדות. לדעתו, היהודים מחויבים לשמר את נפרדותם כל עוד הפגניות שוררת בחוץ, אך גם בידול זה סופו להיעלם ביום בו יכיר העולם כולו באמיתות דתם. הוא ביקר את הטקסיות היתרה של היהדות, והתמקד בליבה המוסרית-דתית הכרוכה ברעיון ההתגלות, שעיקריה היו האמונה באחדות האל, החירות והצדק, שמקורם על-טבעי. שטיינהיים תמך בדיעבד בהיכל בהמבורג, אך לימים תקף את ראשוני הרפורמים. הגותו הייחודית, אף שזכתה לפרסום רב וזיכתה אותו בכינוי 'טרטוליאנוס היהודי', הייתה בעלת השפעה מועטה. ההתעניינות בה התעוררה שוב במאה ה-20.[7][8]

כתביו בתרגום עבריעריכה

  • שטיינהיים על התגלות ותיאוקרטיה: מבחר כתביו של שלמה לוי שטיינהיים; ההדיר, תרגם והוסיף הקדמה, מבוא, הערות ומפתח שמות ועניינים: אהרן שאר-ישוב, ירושלים: ר' מס, 1989.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דיווחים רבים בלועזית מוסרים שמת ב-19 במאי. עם זאת, התאריך המובא במצבתו הוא ד' באב (ללא תאריך נוצרי), ומקורות מוסמכים כמו הביוגרף הנס-יואכים שפס (Schoeps) נקבו גם הם ב-18 במאי.
  2. ^ אהרן שאר-ישוב, שלמה לוי שטיינהיים: עיונים במשנתו, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1994. עמ' 13.;‏Joshua O. Haberman, Philosopher of Revelation: The Life and Thought of S.L. Steinheim, Jewish Publication Society, 1990. עמ' 24.
  3. ^ Asher Biemann, Dreaming of Michelangelo: Jewish Variations on a Modern Theme, Stanford Uni. Press, 2012. עמ' 69-70.
  4. ^ הברמן, עמ' 25.
  5. ^ הברמן, עמ' 37.
  6. ^ הברמן, עמ' 52 וכו'.
  7. ^ (Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995. עמ' 68-69.
  8. ^ Hans Joachim Schoeps, Salomon Ludwig Steinheim zum Gedenken, Georg Olms Verlag, 1966. עמ' 260-270 ועוד.