פתיחת התפריט הראשי

שלמי חגיגה

קורבן שלמי חגיגה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

שלמי חגיגה
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ג, י"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה נ"ב
ספר החינוך, מצווה פ"ח

מקור המצווה בפסוק: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד). חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלושת הרגלים.

תוכן עניינים

החייבים במצווהעריכה

כל מי שחייב להביא עולת ראייה - חייב להביא שלמי חגיגה, ולפיכך גברים חייבים להביא שלמי חגיגה אך הנשים פטורות, כפי שנאמר בעולת ראיה: "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ"[1].

קטנים (ילדים שלא הגיעו למצוות) פטורים מקורבן זה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכב על כתפות אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה.

מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן, חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אלם, עיור) – פטורים ממצווה זו.

דיני הקורבןעריכה

חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן שלמים. קורבן זה, כקורבן שלמים, יכול להיות פר, איל או כבש, זכר או נקבה. חיוב הבאת הקרבן אינו חל על האדם בכל פעם שהוא נראה בבית המקדש, אלא רק פעם אחת במשך החג.

חובת המצווה היא, כאמור, להביא את הקורבן ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד - ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג. לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.

לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך"[2], אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי מעה אחת של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) - שתי מעות של כסף.

קרבן זה, ככל קורבן שלמים מחולק לשלושה חלקים.

  • אימורי הקרבן מוקטרים על גבי המזבח.
  • החזה ושוק הימין של הבהמה ניתנים לכוהנים ונאכל על ידיהם ועל ידי בני ביתם בתחומי ירושלים המקודשת.
  • שאר בשר הקורבן נאכל על ידי מקריב הקורבן, בני ביתו ואורחיו בתחומי ירושלים המקודשת.

פרטי הדינים של קרבן זה מופיעים במסכת חגיגה אשר נקראה על שם קרבן זה.

חגיגת ארבעה עשרעריכה

קיים סוג נוסף של קורבן שלמי חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן, ביחד עם קורבן הפסח. קורבן זה הנקרא "חגיגת ארבעה עשר"[3] אינו חובה, והוא בא כדי שקורבן הפסח הנאכל אחריו - ייאכל "על השובע" (כדי לשבוע ממנו, ולא מתוך רעב כבד). הרחבה בעניין זה - בערך קורבן פסח.

ראו גםעריכה

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה