שמואל ניצן

כלכלן ישראלי

שמואל ניצן (נולד ב-21 בינואר 1948) הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

שמואל ניצן
Shmuel Nitzan.JPG
לידה 21 בינואר 1948 (בן 72)
ירושלים, המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כלכלן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

שמואל ניצן נולד בירושלים בשנת 1948 בשכונת מקור ברוך. הוריו, חוה ויעקב עלו לארץ ישראל מהונגריה וצ'כוסלובקיה ב-1934. ב-1968 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים שם תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה ב-1971. ב-1972 סיים תואר שני בכלכלה. בשנת 1976 סיים את לימודי התואר השלישי בכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז 1990 ועד יציאתו לגמלאות ב-2016, שימש כפרופסור מן המניין במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, ובין השנים 1991-1990 כיהן כראשה. בין השנים 2006 -2017 היה מופקד על הקתדרה למחקר כלכלי על שם Sir Isaac Wolfson. פרופסור ניצן היה עורך של כתב העת European Journal of Political Economy בתקופה 1998-1994. בין השנים 2012-1980 שימש כיועץ של האוניברסיטה הפתוחה לפיתוח תחום הכלכלה. בין השנים 2014-2016 כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכלכלה.

המחקר של פרופסור ניצן מתמקד בקבלת החלטות קולקטיבית בתנאי אי-ודאות, כלכלה פוליטית, בחירה חברתית, כלכלה ציבורית, תיאורית חיפוש הרנטות ותורת הבחירות. תרומתו לתחומים אלה כלולה ביותר מ-140 מאמרים מדעיים.

כאיש סגל של האוניברסיטה הפתוחה, השתתף בכתיבת יחידות הלימוד בקורס תורת המחירים, המשמשות כחומר הלימוד של שלשה קורסים סמסטריאליים בנושא זה, וכן כתב ספר לימוד על העדפה ובחירה חברתית.

נשוי לפרופ' דורית ניצן, כירורגית פה ולסת בבית החולים הדסה, עין כרם. אחיו של פרקליט המדינה שי ניצן. אב לחמישה ילדים וסב לעשרים נכדים.

תרומה מחקריתעריכה

קבלת החלטות קולקטיבית בתנאי אי-ודאותעריכה

א. על פי משפט המושבעים של קונדורסה (Condorcet), הכלל הטוב ביותר לקבוצה הומוגנית הבוחרת בין שתי אפשרויות שאחת מהן "נכונה" הוא כלל הרוב הפשוט. תוצאה זו תלויה בהנחה שהסיכוי שכל פרט בוחר את האפשרות הנכונה גדול מחצי ובהנחה שהצבעות הפרטים הן בלתי תלויות. התוצאה הקלאסית הזו, שהיא בת יותר מ-200 שנה, הורחבה בשנת 1982 על ידי ניצן במאמר משותף עם יעקב פרוש שבו זיהו המחברים את הכלל האופטימאלי במצבים א-סימטריים (כישורי החלטה שונים, תועלות שונות מהחלטה נכונה, הסתברות א-פריורית שונה למצבי הטבע). מתוצאה זו משתמע שכאשר ידועים כישורי ההחלטה השונים של הבוחרים, ניתן להעניק משקל גבוה יותר לפרטים מוכשרים יותר וכך להגדיל את ההסתברות שהקבוצה תבחר באפשרות הנכונה. התוצאה הבסיסית של ניצן ופרוש המכלילה את משפט קונדורסה והתוצאות שבאו בעקבותיה עוררו מחקר תאורטי רב וזכו לישומים רבים בתחום הפוליטי, הכלכלי, הארגוני והמשפטי.

ב. נקודת תורפה שפגמה באפשרות היישום של התוצאה הבסיסית משנת 1982 בשלושים השנים מאז פרסומה היא חוסר היכולת להעריך באופן מעשי את כישורי ההחלטה של הבוחרים. לאחרונה הציע ניצן שיטה להענקת משקלות אופטימאליים לבוחרים גם כאשר לא קיימת כל אפשרות לבחון את כישורי ההחלטה שלהם. השיטה מבוססת על התובנה שאם קיים מידע על הצבעות קודמות של הבוחרים, ניתן למדוד את כישורי ההחלטה שלהם על ידי השוואה פשוטה של החלטותיהם המבוססת על אלגוריתם מתאים, גם כאשר לא ידועות התשובות הנכונות על השאלות שעליהן הצביעו הבוחרים. השיטה המוצעת מהווה תרומה משמעותית וחדשנית לקידום התחום שהעיסוק בו החל בסוף המאה השמונה עשרה (על ידי קונדורסה). תיאור השיטה, יישומיה והשלכותיה החשובות בתחום קבלת ההחלטות מופיע במאמרים המשותפים עם משה קופל, יעקב גולדברגר ואייל בהרד (2012).

כלכלה פוליטית (Political Economy)עריכה

א. תחרות בין מפלגות והצבעה הסתברותית: התוצאה המרכזית בשני המאמרים המשותפים עם Coughlin (1981) מבהירה ששוי המשקל במודל של תחרות דו-מפלגתית עם הצבעה הסתברותית הוא בעל תכונה מיוחדת וחשובה: תוצאת הבחירות מובילה למכסימיזציה של הרווחה החברתית הנמדדת על ידי מכפלת התועלות של הבוחרים (פונקציית הרווחה החברתית שהוצעה על ידי ג'ון נאש). תוצאה זו זכתה להתייחסות רבה בספרות העוסקת בתחרות בין מפלגות בהנחה של הצבעה הסתברותית.

ב. תחרות פוליטית (Rent Seeking or Lobbying Contests): במאמר המשותף עם Katz and Rosenberg (1990) ובמאמר של ניצן משנת (1991) הוצגו לראשונה תחרויות פוליטיות בהן המתחרים הם "קבוצות" ולא פרטים יחידים. במאמר הראשון הקבוצות מתחרות על זכייה בפרס בעל אופי של מוצר ציבורי שאיננו ניתן לחלוקה. במאמר השני הקבוצות מתחרות על זכייה בפרס בעל אופי של מוצר פרטי הניתן לחלוקה. לשני המאמרים האלה הייתה השפעה גדולה מאד על הספרות בתחום תורת התחרויות הפוליטיות והם הובילו להכללות וליישומים רבים.

בעבודות משותפות יותר מאוחרות עם Ueda (2009),(2011) הורחב מודל התחרות הקבוצתית כך שהוא מאפשר תחזיות ביחס לכללי החלוקה שמאמצות הקבוצות המתחרות (כללי חלוקת הפרס בין חברי הקבוצה במקרה של זכייה). אחת התוצאות המעניינות שהתקבלו היא שבמסגרת בה מנגנון חלוקת הפרס בין חברי הקבוצה איננו נתון, אלא הוא נקבע על ידי הקבוצה, הפרדוקס הידוע של Mancur Olson המכונה פרדוקס גודל הקבוצה (group-size paradox) לא מתקיים. דהיינו, במסגרת שכזו גודל של קבוצת לחץ תמיד מהווה יתרון – גידול במספר החברים בקבוצה תמיד מגדיל את סיכויי הזכייה שלה בתחרות הפוליטית.

ג. קביעה אנדוגנית של מדיניות ציבורית בתחרות פוליטית: בסדרת עבודות עם Epstein, נבחנה השאלה כיצד נקבעת מדיניות ציבורית במסגרת חדשה של תחרות בין קבוצות לחץ המנסות לקדם את האינטרס שלהם על ידי מאמצים המכוונים לקובעי המדיניות. סיכום התוצאות מופיע בספר משנת 2007. התוצאות המרכזיות מבהירות באילו תנאים הפעילות של השדולות המשתתפות בתחרות הפוליטית מביאה לפשרה והן מסבירות מדוע רגולציה ממשלתית של מחירים או של מכסות הגירה תלויה במאפיני המערכת הפוליטית.

ד. אפליה בתחרות פוליטית: שתי עבודות משותפות עםEpstein and Mealem (2011), (2013) ועבודה משותפת עם Mealem 2013)) מתמקדות בהפליה מכוונת בתחרויות פוליטיות שמטרתה לקדם את האינטרס של מתכנן התחרות (פוליטיקאי/בירוקרט הקובע את כללי המשחק בתחרות). ההתייחסות להפליה היא חדשנית: ההפליה נתפשת לא כתוצר של אידאולוגיה או של תפישה חברתית מסוימת, אלא כביטוי לתמריץ של מתכנן התחרות לקדם את האינטרס הצר שלו – הנאה מהמשאבים שהמתחרים מוציאים בתחרות. בהקשר זה מובהר הקשר בין התרבות הפוליטית וההפליה, מובהר מדוע הפליה ישירה (מיסוי דיפרנציאלי של הפרס) עדיפה על הפליה מבנית (התייחסות שונה למאמצים של משתתפי התחרות) ומובהר מדוע תחרות המבוססת על הגרלה עדיפה על תחרות המבוססת על מכרז (all-pay auction) כאשר המתכנן יכול לקבוע את צורת ההגרלה.

בחירה חברתית (Social Choice)עריכה

א. שאלה בסיסית בספרות הבחירה החברתית היא כיצד ניתן להצדיק שיטת בחירות. בסדרת עבודות הציע ניצן את גישת הרציונליזציה המטרית לשיטות בחירה. ביתר פירוט, בעבודות אלו מוצגת גישה חלוצית להצדקת השימוש בכללי בחירה (לדוגמה, כלל הרובניות - Plurality rule או כלל בורדה). הגישה מבוססת על הרעיון שהשימוש בכלל בחירה הוא מוצדק אם הכלל משיג פשרה חברתית: הכלל משיג קירבה מקסימלית לאידיאל של קיום אחידות דעים ביחס לבחירה הרצויה ביותר. הקירבה נמדדת על ידי המרחק (מטריקה) בין מערכת הטעמים בפועל של הבוחרים למערכת טעמים אפשרית (היפותטית) שבה מושגת אחידות דעים.

ב. שאלה חשובה אחרת בספרות הבחירה החברתית היא כיצד ניתן לדרג קבוצות של אפשרויות בהינתן מידע על העדפות הפרטים המוגדרות על כל האפשרויות עצמן. בעבודה בסיסית משותפת עם Pattanaik (1984) הוצעה תשובה אקסיומאטית לשאלה; הוצע דירוג של קבוצות אפשרויות המתבסס על החציון של יחסי ההעדפה המוגדרים על כל האפשרויות.

ג. שתי התוצאות החשובות ביותר בספרות הבחירה החברתית הן משפט האי אפשרות של Arrow ומשפט האי-אפשרות של Sen. בעבודה משותפת עם Harel (1987) הוצע יישוב של הפרדוקס Sen (הידוע בשם Paretian-Liberal Paradox).

המתבסס על סחר בזכויות ההתחלתיות של הפרטים.

תורת הבחירות (Voting Theory)עריכה

בספרות הענפה המתמקדת בשיטות בחירה, השאלה המרכזית היא מהו כלל הבחירה הראוי. בעבודה משותפת עם אייל בהרד (2007) הוכח שכלל הבחירות המכונה "כלל הרובניות ההפוך" inverse plurality rule)) הוא "כלל הזהב" מכיוון שהוא מממש בצורה מאוזנת את עקרון הרוב תוך הענקת הגנה מעריצות הרוב. מאמר זה עושה שימוש במושגים ובתוצאות שפורסמו במאמר קודם עם בהרד (2002).

ספריועריכה

  • העדפה ובחירה חברתית - Collective Preference And Choice - יצא לאור בהוצאת Cambridge University Press בשנת 2010.
  • Collective Decision Making: An Economic Outlook (with J. Paroush), Cambridge University Press, Cambridge, England, 1985.
  • Endogenous Public Policy and Contests (עם גיל אפשטיין), Springer, 2007.

קישורים חיצונייםעריכה