פתיחת התפריט הראשי

שמונה עשר דבר

כינוי לשמונה עשרה מחלוקות הלכתיות במשנה

שמונה עשר דבר הוא כינוי לשמונה עשרה מחלוקות הלכתיות בין בית שמאי ובית הלל שבהן, שלא כרגיל, גברה ידן של בית שמאי ונפסקה הלכה כמותן. שמונה עשרה הלכות אלו הן שמונה עשרה תקנות המופיעות בפרק הראשון של מסכת שבת ועליהן כתוב במשנה: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום".

תוכן עניינים

סיפור המחלוקתעריכה

בקשר למקרה חד פעמי זה שבו נפסקו ההלכות כבית שמאי מכיוון שהם היו הרוב, קיימות מסורות שונות. בתלמוד הירושלמי כתוב אודות המקרה ואודות הפרשנות שניתנה ליום:

אותו היום היה קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל. רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו את הסאה (עברו את הגבול), רבי יהושע אומר בו ביום מחקו אותה. אמר לו רבי אליעזר, אילו הייתה חסירה ומילאוה יאות, לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת, אמר לו רבי יהושע אילו הייתה מליאה וחיסרוה יאות, לחבית שהייתה מליאה שמן, שכל מה שאתה נותן לתוכה מים אתה מפזר את השמן

בכך מתבטאת מחלוקתם היסודית של בית שמאי ובית הלל: בית שמאי סוברים כי החמרה בהלכות וריבוי גזירות דומה למילוי חבית המלאה באגוזים שמילואה בשומשמין, המייצב את החבית ומחזיק את האגוזים בצורה יציבה יותר, ואילו רבי יהושע ממשיל זאת לחבית מלאה שמן שהוסיפו לתוכה חומר פחות- מים. כך סברו בית הלל, כי ריבוי גזירות בלתי הכרחיות על העם, מפחית מהדגש על עיקרי היהדות.

אודות הדרך החריגה שבה ניצחו בית שמאי מספרים אמוראי ארץ ישראל, ובראשם רבי יהושע אוניא, כך[1]:

תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים

"קרבן העדה" מסביר שתלמידי בית שמאי עמדו למטה, בפתח הבניין ואיימו להרוג את מי שיעלה וינסה להטות את הדיון ההלכתי. גרסה אחרת אומרת כי "ששה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחין". לעומת זאת בפירושו למשנה כותב הרמב"ם כי כל גדולי הדור היו באותו מעמד ולא היה מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד, ומכיוון שרוב החכמים במקום היו מבית שמאי נפסקה ההלכה כבית שמאי על פי הכלל "אחרי רבים להטות".

החתם סופר מסביר את הכתוב באופן שבו אין סתירה בין שתי הגרסאות. אף על פי שבית הלל היו הרוב באופן קבוע, במעמד זה עלה כוחם של בית שמאי בכך שהם שכנעו חלק מתלמידי בית הלל לסבור כמותם. שאר תלמידי בית הלל רצו להתחמק מהמעמד כדי לא לגרום לבית שמאי לנצח, אך מספר מתלמידי בית שמאי החליטו לשמור על המצב ולכן עמדו למטה לשמור שאף אחד מתלמידי בית הלל לא ילך מהמקום, ובינתיים עלו ששה מנכבדי וגדולי תלמידי בית שמאי והם שכנעו והסבירו לשאר התלמידים את סברת בית שמאי, ובמעמד היסטורי וחד פעמים זה היה לבית שמאי ניצחון בשמונה עשר דבר אלו[2].

בתלמוד הירושלמי[3] מסופר, כי היו חמישים וארבעה דיונים באותו יום, שמונה עשר שגזרו בהסכמה מליאה, שמונה עשר שרבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר שנחלקו ונשארו חלוקים בדבר.

שמונה עשרה התקנותעריכה

בחשבון נמצאו תשע עשר גזירות. לפי רבי יוסי לא ניתן למנות את הגזירה האחת עשרה שעליה הוא חלוק (הוא סובר שמחלוקת זו לא הוכרעה בין בית שמאי לבית הלל). לפי רבי מאיר הגזירה התשיעית והעשירית (אוכלין וכלים שנטמאו במשקין) נמנין לגזירה אחת[4].

טומאה וטהרהעריכה

 
מים שאובים. שניים מתקנות י"ח דבר הם אודות מים שאובים. תקנת טהור שבא ראשו ורובו במים שאובין, ותקנת טהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין
 
נטלה, כלי לנטילת ידיים, עשוי מכסף. תקנת נטילת ידיים קשורה באופן ישיר ל"שמונה עשר דבר". לאחר שתיקנו חז"ל שיטולו ידיים לפני אכילת תרומה כחלק מתקנות י"ח דבר, תיקנו שגם באכילת חולין יטלו ידיים לפני כן

1 - 2. אף על פי שמהתורה אין אוכל מטמא את האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור, הם גזרו שאדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה והאוכל אוכל שני לטומאה שניהם פוסלין את התרומה, כלומר שהאדם האוכלן נחשב ל"שני לטומאה" ועליו לטבול לתרומה (ואין צריך הערב שמש, בשונה מטבילה מהתורה[5]), טעם הגזירה: שמא יאכל אוכל טמא יחד עם משקה של תרומה ובכך יפסול את התרומה, דבר המנוגד לחיוב שמירת תרומה, כנלמד מהפסוק "את משמרת תרומותי"[6].

3. השותה משקין טמאין נטמא גופו. טעם הגזירה - שמא ישתה משקין טמאין יחד עם תרומה טמאה ויטמא אותה.

4. הבא ראשו ורובו במים שאובים. רב ביבי פירש את טעם הגזירה בשם רב אסי, שבתחילה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין, עד שהתחילו ועשאום - לטבילת המים שאובין - קבעו וחשבו שהיא חלק מהטבילה. בסופו של דבר הגיעו הדברים למצב כזה שהעם חשבו שמדובר בשני שלבים, אך הטהרה היא על ידי המים השאובין. חכמים שראו שמתקרב מצב כזה, שבו יטבלו רק במים שאובים הפסולים מהתורה לטבילה ולא במי מקווה, תיקנו שלא יטבלו יותר במים שאובין, וכדי לתת תוקף לגזירה קבעו שמי שיטבול במים שאובים תחזור עליו טומאה באופן חלקי.

5. טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושה לוגין מים שאובין. גזירה זו היא המשך של הגזירה הקודמת, שכדי שיהיה קיום לגזירת טומאת מים שאובין, הוצרכו לגדור שכל מים שאובין מכל סוג שהן מטמאין, וגם טהור שנפלו על גופו שלושה לוגין מים שאובין נטמא.

6. הספר. כל ספרי הקודש מטמאין את הידיים הנוגעין בהן, רב משרשיא הסביר שבתחילה היו מצניעין את התרומה ליד ספרי הקודש בטענה שהתרומה קדושה והספרים קדושים ולכן יש להצניען יחד, והדבר הביא למקום עכברין שהזיקו את ספרי הקודש, וכדי לעקור מנהג פגום זה תיקנו חז"ל שכל הנוגע בספר יחול עליו טומאה, וכך לא יצניעו את התרומה - שאותה שומרין מטומאה - ליד ספרי הקודש.

7. הידיים. גזרו חז"ל שהידיים שלא נטלו את אותם לפני הנגיעה בתרומה פוסלין את התרומה. טעם הדבר פורש "מפני שהידיים עסקניות הן". נחלקו הראשונים בפירוש הדבר, יש שסברו שמכיוון שהידים עסקניות ונוגעות תדיר בבשר האדם, גנאי הדבר לתרומה שיגעו בה בידיים כאלו, וגם שידיים מזוהמות שנגעו בבשר ממאיסים את האוכל ה"תרומה". פירוש אחר מביא רש"י בשם רבותיו, שהוא מחשש שמא נגעו ידיו בטומאה. על כך מקשה רש"י שלוש קושיות: האחת, אם קיים חשש כזה, עלינו לחשוש גם שמא נטמא באב הטומאה שמטמא את התרומה, ולא רק בחשש שמא נטמא בראשון לטומאה וגורם לתרומה להיות שני לטומאה שהיא פסולה ולא טמאה. בנוסף, אם נגעו ידיו בטומאה, נטמא כל גופו, ולמה גזרו טומאה רק על הידיים. שלישית, אם נטמא, מה מועילה הנטילה, הרי אין הטומאה עולה בטבילת כל הגוף.

אודות תקנה זו מובא בתלמוד, כי קיימת ברייתא אחרת המעידה כי גזרו על ידיים שנגעו בספר מספרי הקודש שפוסלין את התרומה, וטעם הגזירה הוא כדי שלא יגעו בספרי הקודש ללא בגד חוצץ, וכמאמרו של רבי יוחנן: "האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום"[7]. גזירה כללית זו של בית שמאי ובית הלל, הגוזרת טומאה על כל הידיים בין אם נגעו בספר ובין אם לא, תוקנה ככל הנראה לאחר הגזירה שמובאת בברייתא שידיים שנגעו בספר טמאות, שהרי לאחר תקנת הי"ח דבר אין צורך בגזירה זו[8].

למעשה, אודות תקנה זו כבר הייתה קיימת בין שתי ראשי הישיבות - הלל הזקן ושמאי הזקן עצמן ששניהם הסכימו כי יש לגזור גזירה כזו כמובא בברייתא, אך תקנה זו התקבלה רק לאחר שתלמידי בית שמאי ובית הלל גזרו על דבר זה בעליית בית חנניה.

גם תקנת נטילת ידיים שבימינו, קשורה באופן ישיר לשמונה עשר דבר. לאחר שתיקנו חז"ל שיטולו ידיים לפני אכילת תרומה כחלק מתקנות י"ח דבר, תיקנו שגם באכילת חולין יטלו ידיים לפני כן[9].

  • הטבול יום. אף על פי שהטבול יום נמנה לפי המקובל בין הי"ח דבר, בתלמוד הפריכו את האפשרות שהוא נמנה ביניהם מכיוון שדין טבול יום הוא מהתורה.

9. האוכלים שנטמאו במשקין. מהתורה אוכל נטמא רק אם נגע בו שרץ, כאמור בפסוק "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" שמשם רואים שהחל על המשקין טומאה בדרגה של ראשון לטומאה ההופכת את הנוגע בו שני לטומאה, ומדברי חכמים הוסיפו וגזרו שמשקים שנגעו בידיים יחשבו גם הם כראשון לטומאה הפוסל את התרומה כאילו הייתה שני לטומאה, וזאת כגדר וגזירה שלא יגעו בתרומה "משקין הבאין מחמת שרץ".

10. הכלים שנטמאו במשקין.

11. נחלקו אודות גדר מים שאובים. ברור שהמניח כלים בחוץ בשעת הגשמים ונפלו לתוכן גשמים שנחשבים המים שאובין, ואם הונחו בשעה שאין עננים נחשבים המים כאילו לא נשאבו ברצון ואינם מים שאובין, נחלקו בית שמאי ובית הלל כאשר הניחם בשעת קישור עננין ונתפזרו העננין ושבו ונתאספו וירדו גשמים, שנחלקו אם בטלה מחשבתו הראשונה בשעת פיזור העננים ושוב אין המים היורדים נחשבים כיורדים לרצון, או שמא לא בטלו, ורבו בית שמאי על בית הלל. (לפי רבי יוסי מחלוקת זו לא הוכרעה אלא המחלוקת עדיין עומדת במקומה ולפיו החשבון אחר, ראו להלן).

12. כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע[10]. נחלקו התנאים בפירושה של גזירה זו. רבי טרפון פירש שמדובר בהלכה מוטעית ומקופחת. במקור הגזירה היא שאם עבר אדם עם מרדע המאהלת על המת שהמרדע טמאה מדין אוהל המאהיל על המת שהוא טמא גם אם אין בו רוחב טפח, וחשב השומע שמדובר בטומאה על הבאת טומאה על ידי מטלטלין בעובי מרדע דבר שאינו נכון, כי כדי שאוהל יביא טומאה על אובייקט אחר יש צורך שיהיה בגודל של טפח לכל הפחות. אך רבי עקיבא פירש שלא מדובר בסילוף, אלא גזרו חז"ל על מרדע ש (לפי רבי טרפון שאינו גורס גזירה זו, יש למנות במקומה את טומאת זיבה על בנות הגויים).

13. הבוצר לגת. אדם הבוצר ענבים מהגפן, אפילו אם זאת נעשתה לצורך דריכה, נחשב המשקה שיוצא מהענבים - שכמובן יוצא בניגוד לרצון בעל הכרם שללא ספק אינו רוצה שהמשקה יסחט מהענבים לפני זמנן - כאילו יצאו מרצון, ונעשו הענבים מוכשרים לקבל טומאה. שמאי והלל גזרו על גזירה זו אך לא קיבלו מהם תקנה זו, אך גזירה זו נתקבלה במעמד עליית בית חנניה כשנגזרה על ידי בית שמאי ובית הלל. טעם הגזירה, כפי שפירש זעירי בשם רבו המובהק רבי חנינא הוא גזירה שמא יבצרנו בקופות (סלים) טמאות, ובכלי טמא ההלכה היא שהפירות נעשים מוכשרים לקבל טומאה גם אם המשקה שיצא היה לא לרצון. לפי פירוש אחר של רבא מדובר בגזירה שטעמה כי לפעמים יש אשכולות גפן המדובקות זו בזו וכשמפרידו בכוח ניתז מהם משקה שנחשב לרצון, מכיוון שההפרדה - הגורמת למשקה להתנתז - הייתה ברצון. לפי פרשנות שלישית, של רב נחמן בשם רבו רבה בר אבוה, לפעמים אדם פונה לכרמו, סוחט אשכול ענבים כדי לשתות כוס מיץ ענבים טרי ישר מהגפן, וכמובן שניתזות טיפות על הענבים האחרים, ומכיוון שאלו הותזו מרצון נעשים כל הענבים האלו מוכשרים לקבל טומאה, ומחשש זה תיקנו של הבוצר לצורך דריכה יהיו כל הענבים מוכשרים לקבל טומאה[11].

מסופר, כי הלל שאל את שמאי מדוע גזר על רק על בצירת ענבים ולא על מסיקת זיתים. שמאי הגיב במשפט "אם תקניטני, אגזור אף על המסיקה". המפרשים מסבירים, כי אמנם קיים חילוק בין בצירה למסיקה, בכך שהמוהל היוצא מהזיתים אינו מכשיר לקבל טומאה כלל, אלא שאם הלל יקניט וינצח את דעת שמאי ויוכיח כי אמנם לפי דעת הקהל נראה שאין הבדל בין הבצירה למסיקה, יוכרח שמאי לגזור אף על המסיקה, כדי שלא יחשבו שכשם שאין גזירה במסיקה כך אין גזירה על הבצירה. נחלקו הראשונים האם למסקנא שמאי נשאר איתן בדעתו שאין למעשה סיבה לגזור אף על המסיקה, או שמא במעמד זה גזר על המסיקה[12].

14. גידולי תרומה דינם כתרומה. הסיבה היא שמא ישהו תרומה לצורך זריעה. בתלמוד פירשו כי לא ייתכן שהגזירה היא שמא ישראל לא יפרישו תרומה ובמקום זה יזרעו את התרומה, כי אדם כזה שמפריש את התרומה והוא ירא שמים ברור שגם יתן את התרומה לכוהן, אלא הגזירה היא שמא יהיה לכהן תרומה טמאה שאסור לאוכלה, והוא - כדי לחסוך כסף - ישהה אותה עד זמן הזריעה כדי לזרוע אותה, ויבוא הדבר לידי תקלה שיבואו לאכול תרומה בטומאה, וכן גזרו שהתרומה טמאה.

יחס לגוייםעריכה

15. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות מארבע אמות, שמא יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על מלאכת הוצאה שהיא איסור מהתורה.

הלכות הרחקות מגויים:

16. פת עכו"ם.

15. שמן עכו"ם.

17. יין עכו"ם, גזירה שמא יבואו להתחתן עם הגויים.

18. ייחוד עם בנות גויים[13] (ראה בעילת ארמית).

19. טומאת גויים: גזרו על גוים, שחלה עליהם טומאת זיבה החל מגיל תשע, כדי שלא יהא קשר בין ילדי העם היהודי לילדי גוים, העלולים להחטיא אותם ולטמא אותם באיסור משכב זכר.

תוקף הי"ח דברעריכה

לי"ח דבר יש תוקף מיוחד, בתלמוד הירושלמי יש שתי גרסאות בדבר: לפי גרסה אחת הכלל האומר ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין" נאמר על השמונה עשרה דברים אך תקנות אחרות יכול לבטל גם מי שקטן מבית דין זה, ויש דעה אחרת שהאומרת שהכלל נאמר על כל התקנות ואילו שמונה עשר דבר הם תקנות שאף בית דין לא יכול לבטל, גם לא הגדול מבית דינם של בית שמאי ובית הלל "מפני שעמדה להן בנפשותיהן".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד'
  2. ^ חתם סופר על מסכת שבת י"ז ע"א.
  3. ^ שם
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב'.
  5. ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד ב' בשם הערוך.
  6. ^ ספר במדבר, פרק י"ח.
  7. ^ הכוונה בלי שכר אותה מצווה (שבת יד א), כלומר שלא עולה לו שכר אותו לימוד שלמד בספר (תוספות שם)
  8. ^ גמרא בשבת שם
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ה, עמוד א', שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ"ח.
  10. ^ מרדע הוא מקל העשוי להכות ולזרז את בעל החיים
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד א'.
  12. ^ ריטב"א חדשים, חתם סופר על שבת י"ז ע"א, דברות משה שם.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, עמוד א'.