שמיים (עמים)

עמים, תרבות ושפות מהמזרח התיכון

השֵׁמִיִים, עמים שמיים או תרבויות שֵׁמִיוֹת הוא כינוי מיושן לקבוצת מוצאות אתניות, תרבותיות, או "גזעיות" (מושג-כזב).[1] המינוח כיום אינו בשימוש ברובו למעט הקבוצה "שפות שמיות" בתחום הבלשנות.[2] בארכאולוגיה, המונח משמש לעיתים באופן לא-רשמי כסוג של קיצור לעמים קדומים דוברי הלשונות השמיות.

פיזור השפות השמיות

בשנות ה-70 של המאה ה-18, השתמשו במונח זה חברי בית הספר להיסטוריה של גטינגן (אנ'). בהתבסס על קבוצת העמים המתייחסים לפי המקרא לשֵם, בנו של נח, יחד עם המונחים המקבילים – חמים ויפתים. המונח התפרסם בזכות אוגוסט לודוויג פון שלצר (von Schlözer) ב"ספר העזר לספרות המקרא", אשר יצא בשנת 1781.

במהלך היסטורית המונחים השמיים נטבע גם אחד לתיאור "גזע" ספציפי ("הגזע השמי") אל מול הגזע הארי – אך שנים רבות שימוש זה נחשב שגוי לחלוטין מבחינת הקהילייה המדעית.

גזע שמי

עריכה

המונח שמי במובן "גזע" נטבע על ידי חברי "בית הספר להיסטוריה של גטינגן" בתחילת שנות ה-1770. חברים אחרים בבית הספר להיסטוריה של גטינגן טבעו את המונח הנפרד "קווקזי" בשנות ה-80 של המאה ה-19. מונחים אלה שימשו ופותחו על ידי חוקרים רבים אחרים במהלך המאה הבאה.

הנסיון לחבר בין התפתחות השפות לבין היסטוריה של עמים הוביל לפעמים לאנטישמיות גזעית מוקדמת. אנתרופולוגים של המאה ה-19 כמו ארנסט רנן התאימו קבוצות לשוניות עם אתניות ותרבות, ופנו לאנקדוטות, למדע ולפולקלור במאמצים שלהם להגדיר "אופי גזעי". רנן מבחין בין הגזע ההודו־אירופי "העליון" ל"גזע השמי" "הנחות",[3] והביע דעות קדומות וקביעות לא מדעיות לגבי היהודים. הבחנות אלה היוו התפתחות מוקדמת של תורת הגזע.

המונח אנטישמיות עצמו, נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על כתבי רנן.

בתחילת המאה ה-20, הסיווגים הפסבדו-מדעיים (מדע-כזב) של קרלטון ס. קון (אנ') כללו את העמים השמיים ב"גזע הקווקזי" (אנ'), כדומים במראהם לעמים ההודו-אירופיים, הצפון-מערביים הקווקזיים ודוברי קארטוולית. בשל השזירה של לימודי שפה ולימודי תרבות, המונח יושם גם על הדתות (השמיות והאברהמיות הקדומות) והאתניות של תרבויות שונות הקשורות בתפוצה גיאוגרפית ולשונית.

עם השנים הגיעו חוקרים למסקנה כי קבוצת העמים הדוברים שפות שמיות כוללת עמים רבים, כגון: היהודים, הערבים, המלטזים והחבשים והם אינם גזע במובן האנתרופולוגי או הגנטי, שכן יש קרבה גנטית הדוקה יותר בין דוברי שפות שמיות מערביות ומזרחיות, לבין עמים שכנים לא דוברי שפות שמיות, מאשר בינם לבין דוברי שפות שמיות דרומיות.

מוצא אתני משותף

עריכה
 
צלמית ממצרים העתיקה של שבוי לבנטיני, ידיו קשורות מאחור. אוסף מוזיאון הכט

הקירבה בין הלשונות השמיות מוסברת בכך בשל קרבתם הגאוגרפית המשותפת והקדומה וכן ממקורות עתיקים אחרים - המכנסים מוצאות אתניים אלו יחדיו. בעבר נעשה חיפוש בתעודות לשפה שכונתה פרוטו-שמית – שפה קדומה אשר לדעת החוקרים התפתחו ממנה כל השפות השמיות – אך לא נמצאה כל תעודה כזאת. שפה זו ניתנת לשחזור במידת מה רק באמצעים בלשניים. ההסבר שניתן היה ששפה זו היא קדומה לתקופת התעודות הכתובות, שעל פיה נודעה קבוצת שפות זאת. המחקר בנושא גילוי המולדת של השמיים החל בשנות ה-70 של המאה ה-19, ובמהלכו הועלו מספר הערכות למוצאם של השמיים:

  1. בבל – על בסיס תפוצת כינויים משותפים לבעלי חיים או גידולים מוגדרים כגון גמל או תמר.
  2. צפון סוריה ואזור הפרת – על בסיס מולדת האמורים.
  3. חצי האי ערב – בהנחה שהשפה הערבית הקלאסית היא הדומה ביותר לשפה הפרוטו–שמית, וכן בהנחה שהעמים השמיים עברו ליישובי קבע לאחר חיי הנוודות ומקור הנוודים הוא מאזור זה.
  4. צפון אפריקה – על בסיס הקרבה בין השפות השמיות לשפות החֶמיות.

שלל ההנחות הללו לא התקבלו במלואן, ולא ניתן לקבוע במדויק את מוצא העמים הדוברים שפות שמיות אם בכלל יש מוצא משותף כזה.

בסיפור המקראי

עריכה
 
תפוצת בני שם ובני חם על פי ספר בראשית

על פי המקרא התפתחו כל העמים מבניהם של שם, חם ויפת. על פי לוח העמים המופיע בספר בראשית היו לשם חמישה בנים: ”בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם” (י', כב) המקרא ממשיך לפרט את צאצאי שם עשרה דורות עד אברהם. (את בני חם ויפת מפרט התנ"ך רק עד דור רביעי).

אין ספק בקשר לזיהוים של עילם, אשור וארם עם יחידות אתניות-טריטוריאליות. לגבי ארפכשד, הייתה השערה שהכשדים הם צאצאיו. לגבי לוד היו ששיערו שממלכת לוד שהתקיימה במערב אנטוליה באלף הראשון לפני הספירה היא מצאצאי לוד מבניו של שם. עם זאת, אזור זה, על פי המסופר במקרא, היה שייך לבני יפת ואינו חלק מהרצף הטריטוריאלי של בני שם.

הכתובים בספר דברי הימים א מפרטים כי לשם היו תשעה בנים: ”בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם, וְעוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמֶשֶׁךְ”.

במחקר

עריכה

ב-1781 טבע שלצר את המונח שֵׁמִית לציון שפתם של האשורים, ארמים והעברים. מאז הכינוי התרחב לכל קבוצת שפות קרובות, חלקן שפות חיות וחלקן מתות, מאזורים שונים בעולם: מרבית מסופוטמיה (מלבד טורקיה, איראן ושאר המדינות מצפון למפרץ הפרסי), חצי-האי ערב (כולל עיראק, ירדן, הרשות הפלסטינית ורצועת עזה), אתיופיה וכן מדינות צפון אפריקה, ומדינת-האי האירופאית מלטה.

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת-העל האפרו-אסיאתית (כונתה בעבר "שמית-חמית"). שפות אלו נפוצות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובקרן אפריקה ומקורן הוא כנראה בלבנט.

שפות שמיות נפוצות הן: ערבית (550 מיליון דוברים), אמהרית (30 מיליון דוברים), עברית (11 מיליון דוברים), וטיגריניה (5 מיליון דוברים). כמו כן קבוצת השפות השמיות כוללת שפות כמו ארמית, גוראגה, תיגרינית, מלטית, הררי, ארגובה.

מאפיינים כלליים של השפות השמיות נוגעים למספר תחומים:

  • הגייה – מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה או שלושים עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.
  • אוצר מילים ומורפולוגיה – שורשים שרובם תלת-עיצוריים, המרכיבים משפחות מילים בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל המבוססות על תנועות ומוספיות ליצירת שמות ופעלים בשיבוץ השורשים.
  • דקדוק – ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט יחסי של תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות, ולא בהוספת פועלי עזר. בניגוד למרבית השפות ההודו-אירופיות, בשפות שמיות ניתן להרכיב משפט ללא פועל.
  • כתב – כל השפות השמיות הכתובות עושות שימוש במערכות כתב המבוססות על האלפבית הפיניקי (חוץ ממלטזית, שעושה שימוש בכתב לטיני). השפות השמיות המדוברות באתיופיה נכתבות משמאל לימין בכתב סילברי, ואילו השפות השמיות המדוברות באסיה ובצפון אפריקה נכתבות בכתב אבג'ד מימין לשמאל. הממצאים האפיגרפיים בשפות השמיות הם מן המוקדמים ביותר בעולם.

המונח "שמיים", אשר התחיל בתחום הבלשנות, השתרש גם בתחומים אחרים, כגון אנתרופולוגיה ואתנולוגיה, והוחל גם ללא הצדקה על מושגים בתחום התרבות, הגזע והדת.

העדויות הקדומות ביותר על השמיים נמצאו במסופוטמיה באכד, בתעודות מהמאה ה-24 לפנה"ס שנכתבו על לוחות חרס בשפה האכדית בכתב יתדות. קבוצה שמית נוספת הייתה האמורים, המופיעים בתעודות מאכד מהמאה ה-21 לפנה"ס, אשר זיהויים נעשה על פי השמות שהופיעו בכתובות ואשר כללו מאפיינים שמיים.

אין התאמה מלאה בין קבוצת השפות השמיות הקיימת במחקר לבין השפות המכונות שמיות במקרא. למשל, על פי ספר בראשית, י', טו–ככנען וצאצאיו הפיניקים השתייכו לבני חם, בעוד שעל פי המחקר הם שייכים לקבוצת השפות השמיות.

כמו כן, על פי המקרא, עילם נמנה עם בניו של שם, אך על פי המחקר הוא לא נכלל בקבוצת השפות השמיות. חלק מהשמות המשמשים במחקר מתבססים על מקורות מחוץ למקרא. לדוגמה, האמורים מתוארים במקרא כתושביה הקדומים של ארץ ישראל וכן כיחידה מדינית בעבר הירדן, אך על פי המחקר מדובר בקבוצות שמיות אשר חיו במסופוטמיה בסוף האלף ה-3 ובראשית האלף ה-2 לפנה"ס.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא שמיים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Liverani, Mario (January 1995). "Semites". In Geoffrey W. Bromiley (ed.). The International Standard Bible Encyclopedia. Wm. B. Eerdmans Publishing. pp. 387–392. ISBN 978-0-8028-3784-4., p. 392: "A more critical look at this complex of problems should advise employing today the term and the concept "Semites" exclusively in its linguistic sense, and, on the other hand, tracing back every cultural fact to its concrete historical environment. The use of the term "Semitic" in culture, subject as it is to arbitrary simplifications, shows methodological risks which exceed by far the possibility of positive historical analysis. In any case the Semitic character of every cultural fact is a problem which in each situation must be ascenained in its limits and in its historical setting (both in time and in the social environment), and may not be assumed as obvious or traced back to a presumed "Proto-Semitic" culture, statically conceived."
  2. ^ Anidjar, Gil (2008). Semites: Race, Religion, Literature. Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-5694-5., p. (Foreword): "This collection of essays explores the now mostly extinct notion of Semites. Invented in the nineteenth century and essential to the making of modern conceptions of religion and race, the strange unity of Jew and Arab under one term, Semite (the opposing term was Aryan), and the circumstances that brought about its disappearance constitute the subject of this volume."
  3. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 210.