שמעון ברמן

שמעון בֶּרְמַן (בכתיב ארכאי: בערמאן; תקע"ח, 1818, קרקוב – כ"ח בטבת תרמ"ד, 26 בינואר 1884, טבריה) היה מחובבי ציון, מהראשונים שפעלו באופן מעשי להתיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל במאה ה-19. ספרו מסעות שמעון, העוסק בניסיונו זה, מהווה עדות חשובה למצב היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19.

שמעון ברמן

אין תמונה חופשית
לידה	1818 קרקוב, העיר החופשית קרקוב
פטירה	26 בינואר 1884 (בגיל 66 בערך) טְבֶרְיָה, האימפריה העות'מאנית
מדינה	התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

קורות חיים

ילדות, נישואין, וגישושים ראשונים

ברמן נולד בקרקוב שבגליציה, אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו שימש כמנהל עסקי היערות של הרב דב בר מייזלס, ראב"ד קראקא שהיה מפורסם גם כעשיר גדול. והתגורר עם משפחתו ביער. שמעון ברמן החל בגיל 18 לעבוד כפקיד באחד מיערותיו של הרב, בגיל 25 התחתן ובעקבות דרישת רעייתו עברו השניים להתגורר בקרקוב, בה ייסד ברמן בית מסחר לעץ.

בעקבות האירועים שקדמו לאירועי אביב העמים, נפגעו עסקיו והוא עקר בין 1846–1848 עם משפחתו לעיר גרוסוורדיין שבטרנסילבניה. שם החל לסחור בטבק ועסק בייצור סיגרים. הוא הצליח בעסקיו אלו, אך בעקבות המהפכה ההונגרית של 1848 , שכונתה אז מלחמת קושוט, חזר ב-1851 לקרקוב.

נסיונותיו להקמת חברה יהודית להתיישבות חקלאית

ניסיון ראשון: הונגריה
הוביל בשיתוף עם מנהל בית הספר הממשלתי בקראקא, לויצקי, תוכנית שעלתה בדעתו בראותו בהונגריה שטחי ענק לא-מעובדים, להקים משק חקלאי יהודי, חזון לא-נפרץ בתקופה זו (1851), בערבות הונגריה. הם הצליחו לגייס 300 צעירים וייסדו חברה יהודית להתיישבות חקלאית, חברי החברה חתמו על בקשה לרשויות לקבלת רישיונות, ולויצקי שהיה ציר מטעם העיר קראקא בבית הנבחרים העביר את בקשתם למשרד הפנים בווינה. הבקשה נדחתה בידי שר הפנים בלי נימוק, לויצקי נפל למשכב ונפטר תוך זמן קצר.

ניסיון שני: אוהיו, ארצות הברית
ברמן, היגר ב-1852 עם משפחתו לארצות הברית, שם חי כשמונה עשרה שנים. בתחילה השתקע בניו יורק; בהיותו אדם ריאלי, לא נסחף עם הבהלה לזהב באותם ימים, ותכנן להתפרנס מייצור סיגרים, לחסוך כסף ולקנות קרקע. במהלך שהותו בניו יורק פגש כמה מיוצאי קראקא שחלקם היו מנרשמי האגודה להתיישבות שלו, והם ניגשו לייסוד אגודה נוספת להתיישבות, כשהפעם היעד, כפר יהודי באמריקה. הם פנו בעניין זה לרב ד"ר מוריס יעקב רפאל שהתלהב וכינס כמה אישים בולטים ביהדות ארצות הברית של אותם ימים, בהם: הבנקאי הרט, התעשיין שנדור, ועורך העיתון אוקסידנט ד"ר יצחק ליסר. ברמן התנגד להצעתו של שנדור שההתיישבות היהודית החדשה תהיה במתכונת של קומונה וגם סירב לקבל תרומות בנות מאות דולרים שהוצעו לו בפגישה, הוא עמד על כך שההתיישבות תנפיק 2000 מניות בערך של 25 דולרים למניה, ולאור אי-ההסכמה, הרעיון נגנז זמנית.

עקב מצב כלכלי קשה עבר ב-1853 לסינסינטי, הוא פרסם בעיתונות המקומית בגרמנית, שפתם של רוב יהודי המקום, קול קורא להצטרפות להתיישבות היהודית ועמו את תקנות החברה להתיישבות חקלאית. לא הצטרפו אליו, אך חברה מקומית גרמנית נוצרית להתיישבות חקלאית קיבלה את רוב תקנותיו, יסדה חברת מניות לפי הטיפוס שהציע, ומימשה את הרעיון. מניותיה הכפילו את מחירן ביותר מפי עשרה, ושנה אחר כך נוסדה חברה נוצרית שנייה באותה מתכונת. ברמן התייאש מרעיון הקמת התיישבות יהודית מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ודחה גם הצעה לרכישת מניות של חברה שיקים, שהוגשה לו בידי גרשון קושט בשם משפחות רוטשילד ומונטיפיורי, לאחר שסירבו לקבל את האחריות לחברה עליהן, דבר שלדעתו היה קריטי ליצירת אמון ציבורי ביוזמה.

עם הרעת מצב עסקיו פעם נוספת, אזב ברמן את אוהיו ושימש בקהילות יהודיות קטנות במדינת אינדיאנה כרב, חזן, שוחט ומוהל נודד. בעיר סנט לואיס היה סוחר סדקית וגם בה הוציא חוברת למען הקמת יישוב חקלאי-יהודי, אולם הפעם בארץ ישראל. אשתו התנגדה לתוכניותיו אלה, אבל הוא הצליח בעסקיו. לאחר מות אשתו ושני בניו ממגפת הכולרה ב-1866 עבר עם בנותיו לניו יורק. שם נפטרה בתו הצעירה והוא החליט לחסל את עסקיו ולנסות לעלות לארץ ישראל. מחשש שמא בתו היחידה ששרדה לא תעמוד בתלאות הדרך, אירס אותה לבחור ממשפחה טובה שפגש, השאיר אותה בניו יורק ויצא בגפו לאירופה.

עלייתו לארץ ישראל (1871) ונסיונותיו להקמת מושבה

ביוני 1870 הפליג מאמריקה לאנגליה תוך כוונה (שלא הצליחה) לרתום את משה מונטיפיורי לתוכניותיו. משם המשיך לפריז ונפגש עם אנשי כל ישראל חברים וחברת יישוב ארץ ישראל בניסיונות לגייס תמיכה לתוכניותיו, אלברט כהן שנפגש עמו סירב לקבל החלטה לגבי הצעותיו של ברמן בלי חוות דעתו של קרל נטר שנשלח כבר לארץ ישראל, והסתפק במכתב אליו, בו ביקש ממנו לסייע לברמן. לבסוף הצליח ברמן להגיע לברלין דרך ארצות נייטרליות ופגש במקרה את נתן פרידלנד שהציץ בחוברות המודפסות שנשא עמו, התלהב מרעיונותיו, והפגיש אותו עם חברי חברת ארץ נושבת, במטרה לדון ביישום תוכניותיו. מלבד התוכניות החקלאיות, תכנן ברמן גם יסוד טחנת קמח הפועלת באמצעות קיטור בירושלים וגם ייסוד עיתון. בטרם הבשילו קשריו עם אנשי חברת ארץ נושבת, נחפז ברמן לעשות את החגים עם קרובי משפחתו בבודפשט, ואחרי ביקור קצר בקברי אבות בקראקא, נסע בתחילת נובמבר לארץ ישראל. הוא הפליג מטריאסטה, ופגש באניה מתיישבים גרמנים מכת הטמפלרים.

הוא מצא ביפו את המושבה האמריקאית בראשות ג'ורג' אדמס, גוססת; אנשיה שמחו לפגוש את בן ארצם, אך רבים מהם מתו והנותרים כבר היו בדרכם לעזוב את הארץ, ומכרו את שטחי הקרקע שלהם, לקבוצה נוצרית גרמנית בראשות כריסטוף הופמן. כשנפש עם קרל נטר, לא עלו יחסיהם יפה. הוא מתח ביקורת נוקבת על העלויות הגבוהות בהן הייתה כרוכה החזקת בית הספר החקלאי שלו, ועל ההישגים הנמוכים שהשיג. הוא תבע להפסיק את ההשקעה בבית הספר ולבנות מושבה על אדמות "מקוה ישראל". ביפו חבר לזליג הויזדורף אותו הכיר מניו יורק, אליה הגיע הויזדורף כשד"ר עבור בניית בתי מחסה מטעם כולל הו"ד. הוא קיווה שהויזדורף יעזור לו בקידום תוכניותיו ורכב עמו לירושלים על גבי חמור, רכיבה של שני ימים ולילה. הוא ביקש לרכוש שטח אדמה בירושלים החדשה, ומתווך נדל"ן הפגיש אותו עם מומר בשם משולם בדרך חברון שביקש למכור את אדמתו. ברמן שהתרגל למרחבים האמריקאיים התאכזב לגלות שמדובר בחלקה קטנה מאוד וסירב לגשת לעסקה.

במכתבו שפורסם בעיתונים החבצלת והמגיד על ידי הרב קלישר נאמר:

-מלחמות ד' אני לוחם ומדבר בעד עם עני ודל ונפוחי רעב המצפים עוזר ואין, ואין חבוש מתיר עצמו וכו'. ובעזרת השם יש לי ידיעה נכונה בעניין עבודת האדמה. והנה השלכתי כל הצלחותי ותענוגי העולם הזה באמריקא והוצאתי הוצאה רבה ובאתי הנה, ומצאתי הארץ רחבת ידיים ואין מי עובדה כראוי, והערביים שלוים הם אתנו. ובעד 3 פיאסטער [פִּיאַסְטֶר] יעבוד כל היום. גם אחינו בני ישראל מדלת העם מבקשים נחלה...

בהמשך הוא מלין על היחס השלילי שזכה לו בניסיונותיו אצל כמה ממנהיגי היישוב הישן, ומבקש תמיכה. הרב קלישר הוסיף בתרעומת על אנשי היישוב בירושלים שלא סייעו לברמן בהגשמת תוכניותיו.

ניסיון שלישי: אבו שושה או חיפה
ברמן עבר לטבריה, שם הקים את חברת "יישוב ארץ הקדושה'", שאליה נרשמו 150 חברים מבני טבריה ששאפו להצטרף אליו בהתיישבות חקלאית, אותה רצו להקים בחלקו התחתון של נחל צלמון, בשטח הכפר ע'ויר אבו שושה (בסמוך לאזור שבו נמצא כיום קיבוץ גינוסר). התפתחו דיונים אם להתיישב ליד טבריה בעיקר משיקולים משיחיים, או ליד חיפה. ברמן צידד באופציית חיפה בשל תקוותו להיעזר במקרי הצורך במתיישבים הגרמנים, ברמת הניהול הגבוהה שלהם ובציוד המתקדם שאיתם. הוא פנה לרבנים קלישר ואליהו גוטמכר, דיווח להם על ייסוד החברה וביקש מהם סיוע. השניים החזירו תשובות מעודדות והובטח לברמן שהרב קלישר יגיע לארץ ישראל לאחר חג הפסח ועמו כספי "חברת ישוב ארץ ישראל". ברמן יצא כנציג החברה לחיפה להמתין לרב קלישר או למכתבים ממנו. בחיפה של אותם הימים התגוררו כ-400 יהודים, כמעט כולם ספרדים. ברמן חגג שם את חג הפסח הראשון בארץ ישראל בשנת תרל"א 1871 וכתב על כך: ”את חג הפסח חגונו בשמחה. בליל שני של פסח סידרתי אני לבדי את הסדר, ובני הבית ישבו ושמעו, כי ידוע שאין חוגגים בארץ ישראל אלא יום טוב ראשון בלבד. אולם אני ששיערתי כבר שאהיה נאלץ לחזור לחוץ לארץ, חגותי שני ימים ביחד עם שני זרים שנזדמנו לכאן. שמחנו והשתעשענו. ימי חול-המועד היו צחים, והתרחצנו בים והתפלשנו בחול ובצדפים וזמרנו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' [תהלים ק"ב, ט"ו]. בשביעי של פסח היינו ערים כל הלילה ואמרנו תיקון כבליל שבועות. עם עלות השחר עמדנו להתפלל תפילת שחרית, ואמרנו הלל ו'אז ישיר' בשמחה רבה, כנהוג שם, והלכנו לטבול בים, והיה לנו באמת חג שמח”.

כל תוכניות החברה נתלו בהגעת הרב קלישר וקבוצתו, שנדחתה במכתב נוסף לאחר חג השבועות, ובסופו של דבר קיבל ברמן מכתב מאת הרב אליהו גוטמכר מגריידיץ שכתב שהרב קלישר חלש ומשפחתו אינה מאפשרת לו את הנסיעה הקשה. לדברי הרב קלישר: ”כנראה שהקליפה עודנה חזקה, ואינה נותנת להתחיל בדבר הנחוץ והמועיל”. בגלל שלא הושג המימון, לא הוקמה ההתיישבות. ברמן, שבור לב ומרושש לחלוטין, עזב את הארץ ונסע לאירופה לנסות לעורר תנועה לאומית לעלייה ארצה, הוא כתב:

היהדות אין לה עוד רגש לאומי לארץ הקודש; כל הנוצרים מעריכים את הארץ, רק בנו היהודים שורר שוויון-רוח. אנכי התחלתי בפעולה יותר מדי מוקדם, וכעת אני בא על שכרי. מבלי לפעול מאומה הריני מוכרח לעזוב את הארץ הקדושה, וכמה מכאיב לי הדבר! אהה, ארץ חמדתי, האם שוב אזכה לראותך?

אחרית ימיו

ב-1879 פרסם את הספר "מסעות שמעון". בשנת 1882 חזר לארץ ישראל, והשתקע בטבריה. בשנותיו האחרונות היה עד לתקומת המושבות הראשונות.

שמעון ברמן נפטר בכ"ח בטבת תרמ"ד 1884 בטבריה ונטמן בבית העלמין בעיר.

מסעות שמעון

שער המהדורה הראשונה של הספר, קרקוב: תרל"ט-1879

הספר, שנכתב ב-1879 ביידיש מגורמנת, הוא תיאור אוטוביוגרפי שעיקרו תיאור התנסויותיו של ברמן בישראל. בהקדמתו מצהיר ברמן:

חובה נטלתי על עצמי לפעול לטובת כלל היהודים. לצורך זה כתבתי את ספרי. אברך את השעה, בה יצלח בידי להגשים את השאיפה הנעלה, ולא יהא אז מאושר ממני עלי-אדמות, כי סייעתי בגאולת מולדתי ובהשבת אחי הדלים והרעבים לגבולם. כן, כאשר תזרח שמשו של אותו יום נפלא, אז אוכל לומר לעצמי, לא לחינם סבלתי והקרבתי כל כולי. ספרי זה מוכיח בפירוש שיש ויש אפשרות למצוא פרנסה בארץ הקודש.

למרות מטרתו המוצהרת, ברמן אינו חוסך מהקוראים בספריו את תיאור קשייו וכשלונותיו בארץ. חלק חשוב בספר הוא הצעת דגם לתוכנית התיישבות: קרקע הנרכשת באופן מרוכז, יישובים חקלאיים עם בית מלאכה ותלמוד תורה בכל אחד. ברמן אף נותן תיאור מפורט של מכירת המניות, של ניהול היישוב, ושל חלוקת היישוב לאזור מגורים, שטחי ציבור, וחלקות חקלאיות.

חלק מהרעיונות המובעים בספר מבשרים על רעיונות ההתיישבות הציונית שהופיעו מאוחר יותר:

...יישוב הארץ. עבודת האדמה – לצורך זה יירכשו קרקעות בארץ הקודש, וכל מי שיקנה מניות ויבקש ללכת לארץ-ישראל תינתן לו חלקת-קרקע כדי לעבדה ולהתפרנס ממנה… שלפחות חלק קטן מארץ הקודש יעבור לרשותם של יהודים… זו חובה גדולה המוטלת על היהודים וכך יקום בארץ מקום-ריכוז לאומי.^{[דרוש מקור]}

דוד שוב ממייסדי ראש פינה כתב בזכרונותיו: "ואנכי הנני מודה שבין יתר הדברים שעוררו אותי לחיבת הארץ והיישוב היה יש גם חלק לא קטן להספר הזה שקראתי אז".

קטעים מהספר הובאו בספרו של אברהם יערי מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים שיצא בשנת 1946.

מהדורות

• ספר מסעות שמעון: רייזע בעשרייבונג אים הייליגען לאנד / שמעון בערמאן, קרקוב: דפוס פישער, תרל"ט-1879.

הספר ראה אור בתרגום לעברית:

• מסעות שמעון: ארץ ישראל 1870 / שמעון ברמן; תרגם: דוד ניב; ההדיר והוסיף הערות ומתפתח: ג קרסל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם-1980.

לקריאה נוספת

• אריאל סמואל, ’"קדם-ציונות" – שורשי הציונות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה עיון בתוכניות ליישוב ארץ ישראל של שמעון ברמן ושל פינחס משה אלחנן (הילה) וקסלר כדוגמאות להגות ולפעולה קדם-ציוניות באותו פרק זמן’: עבודת גמר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ו-2006.

קישורים חיצוניים

• מידע על שמעון ברמן בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד תדהר (עורך), "שמעון ברמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 71
• אברהם יערי, מתוך מסעות שמעון ברמן בארץ-ישראל, בספר מסעות ארץ ישראל
• יצחק טריואקס ואליעזר שטינמן, שִׁמְעוֹן בֶּערְמַאן, בתוך: ספר מאה שנה: אנשי מופת וחלוצים ראשונים בארץ ישראל במשך מאה שנה ומעלה. השתתף בלקט חומר: יעקב יערי-פולסקין, תל אביב – בני ברק: יצחק טריואקס ('ספרית שלשלת הזהב'), תרצ"ח/ 1938. עמ' 435–447, באתר היברובוקס
• שמעון ברמן מתוך גליונות נחמה ליבוביץ'
• ספי בן-יוסף, הקדוש בעל הבלורית מנחל צלמון, באתר ynet, 22 ביולי 2004
• ג' קרסל, ‏מסעות שמעון - הספר ומחברו, קתדרה 14, ינואר 1979, עמ' 202-181
• מאיר הילדסהיימר, ‏שמעון ברמן ותוכניתו ליישוב ארץ-ישראל, קתדרה 47, מרץ 1988, עמ' 69-50