שמריהו ויניק
שמריהו ויניק (11 באפריל 1950 – 22 באוקטובר 1973) היה קצין צה"ל בדרגת רב-סרן בחטיבת גולני, מפקד סיירת גולני ובעל עיטור המופת. נהרג במהלך הקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים.
 | |
| שמריהו ויניק בשנת 1973 | |
| לידה |
11 באפריל 1950 כ"ד בניסן תש"י תל עדשים |
|---|---|
| נהרג |
22 באוקטובר 1973 (בגיל 23) כ"ו בתשרי תשל"ד |
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | שמר'לה |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1968–1973 (כ־5 שנים) |
| דרגה |
 |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים | |
| עיטורים | |
 עיטור המופת | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
שמריהו ויניק נולד וגדל במושב תל עדשים. למד בבית-הספר המשותף לתל עדשים ולגניגר ולאחר מכן בבית-הספר החקלאי "כפר גלים" ליד חיפה.
באוקטובר 1968 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת גולני. עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות והתקבל לסיירת גולני. עבר מסלול הכשרה כלוחם וסיים קורס מ"כים חי"ר בהצטיינות. בהמשך עבר קורס קציני חי"ר[1]. לחם במלחמת ההתשה ולקח חלק בפשיטות שביצע צה"ל נגד המחבלים בלבנון. בהמשך פיקד על פלוגה ג' בגדוד 51. נחשב למפקד פלוגה מצטיין וזכה עם פלוגתו בבוחן הפלוגה החטיבתי[2]. בתפקידו הבא שימש מפקד סיירת גולני. הוא גם התייחס בכובד ראש לריכוזי הכוחות בצד הסורי בימים שלפני המלחמה והפציר לגבי צורך בפעילות מנע.
במלחמת יום הכיפורים עריכה
עם פרוץ הקרבות במלחמת יום הכיפורים עלה ויניק בראש הסיירת לרמת הגולן. כבר בתחילת הקרבות נפצע מפגיעת רסיס בראשו, אולם סירב להתפנות לקבלת טיפול רפואי. מפקד חטיבת גולני, אל"ם אמיר דרורי, פקד עליו להיבדק, אולם הוא התעלם מן הפקודה והוסיף לפקד על חייליו בלחימה[3]. ב-7 באוקטובר, במהלך קרבות הבלימה נגד צבא סוריה, הגיע ויניק עם מחצית הסיירת על מנת לתגבר את מוצב 104 אותו החזיקו חיילי גדוד 13. ויניק ארגן את הגנת המוצב וסייע למגיניו להדוף את התוקפים הסורים[4]. בקרב ההבקעה לרמה הסורית הוביל ויניק פשיטות וסיורים בעומק השטח שבשליטת צבא סוריה. הכוח בפיקודו נתקל לא פעם בכוחות סוריים, הרג ושבה כמה מהם וכן השמיד טנק סורי[5].
על סיירת גולני בפיקודו של ויניק, הוטל לכבוש - במסגרת מבצע קינוח - את מוצב הרכבל העליון[6]. הפיקוד לא קבל את התוכנית שהתגבשה בחטיבה לאחר כישלון הכיבוש הראשון[7] ובשעה 4:15 הגיעה הסיירת למוצב רכבל עליון, למעט צוות אחד שנותר לאבטח את רכבל תחתון, ומצא אותו נטוש. כוח הצנחנים הסורי היה ערוך בעמדות חסימה נגד כוחות צה"ל במדרון הדרומי בעמדות שבנה מסלעים וששלטו על ציר הכביש המוליך מ"עיקול הטנק" למוצב החרמון הישראלי. לאור המצב הקשה שנוצר חל שינוי תוכנית: המח"ט דרורי פקד על ויניק להיות מוכן להשאיר כוח קטן ברכבל העליון ולחבור עם שאר הסיירת כדי לתגבר את כוחות גדוד 51 שלחמו על גבעה 16. כדי לבחון את ציר התנועה החשוף החל ויניק לנוע דרומה בשעה 04:28 במורד הכביש, אז נורה לעברו צרור מעמדת תול"ר סורי שהייתה ממוקמת במחפורת לצד הכביש. ויניק נפצע אנושות בראשו, נפל על הכביש אך עדיין השיב אש[8]. קשרו האישי, סמל גלעד ליטן, זינק לעברו כדי לחלצו אך נפגע מכדור ונהרג. החובש, סמל איתן פלונסקי, ניסה לחלץ את שניהם, אך נפגע בראשו גם הוא ונהרג[9]. באנדרטה לזכרם מצוין שמילותיו האחרונות של ויניק היו "צריך לכבוש את החרמון"[10].
ויניק נטמן בחלקה הצבאית של בית הקברות בתל עדשים. על פועלו במלחמה הוענק לו לאחר מותו עיטור המופת, שמו של ויניק מונצח באנדרטה לחללי סיירת גולני בקרבות מלחמת יום הכיפורים על החרמון,
משפחתו עריכה
שמריהו (שמרל'ה) היה הבן הצעיר בשלושת ילדיהם של ברכה לבית ריכטר (נפטרה ב-2012[11]) ואברהם ויניק, ולו אח ואחות. אחיו, סגן-אלוף (מיל') צביקה ויניק, היה טייס מסוקים ומפקד בחיל האוויר[12]. שניים מאחייניו קרויים על שמו.
אמו הייתה בת למשפחה מרובת ילדים בפינסק. כל בני המשפחה עלו ארצה פרט לאח הצעיר, ישראל, שלא הספיק לעלות ונספה בשואה עם הוריה. שמריהו היה שם אביה שהיה שוחט ובודק. אחי אמה היה הסופר איש קיבוץ גבת אהרן ישראלי (ארקה ויינר), בן-זוגה של הסופרת והמשוררת פניה ברגשטיין (בנם היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים). אחותה הבכורה של אמו, שרה, נישאה לדוד בנארי, אחיו של נחום בנארי, והתיישבה ביגור. בתה, שושנה בנארי, נהרגה בשיירת הדסה. אחיה יעקב שופט היה מסאי ומתרגם יידי–עברי. אחיה אשר שופט היה חבר קיבוץ נגבה, משורר וסופר. הורי-אביו הגיעו מאוקראינה והיו מראשוני תל עדשים.
לקריאה נוספת עריכה
- אלישיב שמשי, "אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב", משרד הביטחון - הוצאה לאור, 2006, עמ' 109–139.
- דני אשר (עורך), "הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים", הוצאת 'מערכות', 2008.
- אילן כפיר, "הקרב על החרמון", הוצאת דביר, 2013.
- משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 161–227.
- משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.
קישורים חיצוניים עריכה
- קורות החיים של שמריהו ויניק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- רס"ן שמריהו ויניק, באתר הגבורה
- עיטור המופת שהוענק לרס"ן שמריהו ויניק ז"ל, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- אחיקם משה דוד, 40 שנה אחרי: נחשפים יומני מלחמת יום כיפור, באתר nrg, 22 ביוני 2013.
הערות שוליים עריכה
- ^ שמריהו ויניק ז"ל (1973), באתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
- ^ אביחי בקר, "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון", הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמודים 10-11.
- ^ עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", באתר nrg, 2 באוקטובר 2003
- ^ רס"ן שמריהו ויניק, באתר הגבורה
- ^ גל פרל פינקל, פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 באוקטובר 2018.
- ^ אלוף-משנה אמיר דרורי, מתוך הספר "אני נשבע לך" (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301-306
- ^ "עדיין אותו ההר" ריאיון עם מג"ד 51 יודק'ה פלד, וכמצוין גם בספר על המערכה בחרמון מאת משה גבעתי
- ^ אבי צור, גיבור בעל כורחו, ראיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל גיליון 196 דצמבר 2005, כפי שפוסם באתר "פרש".
- ^ יועד לודר, יודקה פלד, דויד כץ, רן גינוסר, הלוחמים חושפים: מה באמת קרה בחרמון?, באתר nrg, 4 באוקטובר 2012
- ^ שמריהו ויניק ז"ל - מפקדי הפלס"ר, באתר www.gadsargolani.com (ארכיון)
- ^ ברכה ויניק באתר "אבלים".
- ^ בחירת שם, באתר "מספר סיפורים", 18 בנובמבר 2009.