שמרנות

פילוסופיה
(הופנה מהדף שמרנים)
Disambig RTL.svg המונח "שמרנים" מפנה לכאן. לערך העוסק במפלגות שמרניות, ראו המפלגה השמרנית.

שמרנותלעז: קונסרבטיזם) היא פילוסופיה פוליטית וחברתית שמקדמת מוסדות חברתיים מסורתיים בהקשר של תרבות וציוויליזציה. העקרונות המרכזיים של השמרנות כוללים מסורת, חברה טבעית, היררכיה, סמכות וזכויות קניין. שמרנים מעוניינים לשמר מגוון של מוסדות כמו דת, ממשל פרלמנטרי וזכויות קניין, במטרה להדגיש יציבות חברתית והמשכיות. הגורמים המסורתיים יותר – ראקציונריים – מתנגדים למודרניזם ומבקשים לחזור ל"איך שהדברים היו".

וינסטון צ'רצ'יל, אחת מהדמויות החשובות של השמרנות

שמרנות תרבותית וערכיתעריכה

פן עיקרי של השמרנות הוא שמרנות תרבותית וערכית, דהיינו, התנגדות לשינויים בערכים, במנהגים ובדפוסי ההתנהגות המקובלים. במחצית המאה ה-18, הופיעה באירופה התנועה הליברלית שהביאה עמה תמורות חברתיות גדולות בתחום התרבות והערכים ובמהלך השנים הובילה את העולם המערבי לכיוון של מתירנות. המתנגדים לתהליך זה, אשר הואץ במיוחד במחצית השנייה של המאה ה-20, הם השמרנים התרבותיים.

במחצית המאה ה-20 החלו מהפכות תרבותיות בארצות הברית, אשר הגיעו גם לאירופה. במרכזה של המהפכה התרבותית עמדה, בין היתר, המהפכה המוזיקלית – מהפכת הרוק'נ'רול, אשר עודדה מתירנות, התנהגות פרובוקטיביות, אורח חיים ראוותני, ריקודי זוגות של בנים ובנות ביחד, ובראש ובראשונה - חופש מיני. רבים רואים את שיאן של מהפכות אלה בשנות השישים, כאשר דור ילדי הפרחים בארצות הברית מרד במבוגרים ובמוסכמות שלהם, והציג שינויים בכל תחומי החיים: הופעה חיצונית - שיער ארוך (לבנים), תרבות הפנאי - עישון סמים והאזנה למוזיקת רוק, ערכים - חופש מיני במקום צניעות, ערכים אוניברסליים במקום ערכים לאומיים ודתיים, התנגדות למלחמה באשר היא. אופנת ילדי הפרחים חלפה בשנות השבעים, אך במקומה צצו וממשיכות לצוץ עד היום אופנות חדשות אחרות, לעיתים ליברליות ומתירניות אף יותר. ככל שעוברות השנים, רמת החופש המיני בעולם המערבי עולה ורמת הצניעות יורדת. חופש זה מתבטא הן בדיבורים חופשיים וללא עכבות על נושאי המין, בקיום יחסי מין עם בני זוג רבים וללא נישואין, ואף בלבוש בגדים חושפניים (רלוונטי בדרך כלל בעיקר לנשים). כל אלה נחשבו בעבר לטאבו (ונחשבים עד היום במדינות מסוימות), אך כיום הם נחשבים למקובלים יותר ויותר בחברה המערבית המודרנית. מאפיין נוסף של הליברליזם ההולך ומתחזק בעולם המערבי הוא הירידה במשמעת בקרב הדור הצעיר.

רבים בעולם המערבי מתנגדים לשינויים אלה מטעמים דתיים ו/או מוסריים. אנשים אלה נקראים שמרנים. לדת יש תפקיד חשוב בהשפעה על היותו של אדם שמרן: כל דת היא מטבעה שמרנית, כיוון שהיא דוגלת בערכיה ושואפת לשמר אותם; על כן, היא תתנגד לשינויים אשר מנוגדים לרוחה. השמרנים בעולם המערבי מזוהים לרוב עם הימין הפוליטי, כיוון שדת, לאום ואדמה הם ערכיו של הימין. הליברלים (בהקשר החברתי), לעומת זאת, מזוהים לרוב עם מחנה השמאל, אשר מאמין בחופש דתי, בחופש מיני ובשלום, מסוף שנות ה-90 ואילך מתחלפת בהדרגה האידאולוגיה הליברלית מערכים אוניברסליים לערכים אינדיבידואליים - פוסט מודרניזם וקץ האידאולוגיה.

שמרנות כאידאולוגיהעריכה

השמרנות ביסודה מתנגדת לגישות רדיקליות שלפיהן ניתן להביא לשיפור חברתי על ידי שינויים מהירים ומרחיקי לכת.

השמרנות היא גישה פילוסופית נורמטיבית ופרקטית כאחד. היא נורמטיבית, כיוון שהיא מבדילה בין "טוב" ו"רע". שינוי מתוך יציבות ושימור זה "טוב". ערעור על הסדר הקיים, במובן של שינויים גדולים מדי באורחות החיים (ולא המשך טבעי של דברים), זה "רע". הקריטריון המרכזי בגישה זו הוא חייו התקינים של אדם וזכויותיו. השמרנות היא פרקטית כיוון שהיא מכתיבה כללים לניהול מדיניות. יישום סדר "צודק" אשר מנוגד לחלוקת הכוח בחברה ייצור רק מאבק על מקורות הכוח החדשים והגברת האי צדק. למרות, שלשמרן יש רעיונות ברורים למדי מהי המדינה ה"אידיאלית" אליה הוא חותר ומהם העקרונות ה"מוסריים" – רציונליים המנחים אותו, השמרן מודע כל הזמן לגבולות האפשרי, לגבולות שמציבים יחסי הכוחות בתוך החברה ויכולת האדם להשתנות.

עקרונות הבסיס של השמרנותעריכה

למרות שקיימות גישות שונות המתייחסות לנושא השמרנות, ישנם שלושה עקרונות העומדים בבסיס כלל הגישות:

  1. המציאות האנושית מורכבת ממספר לא ידוע של משתנים, ולכן לא ניתן להסיק בוודאות את ההשלכות של כל שינוי משמעותי[1].
  2. ה"מוסדות" והתרבות האנושית מתפתחים בתהליך אבולוציוני הכולל ניסוי וטעייה, ולכן, ככלל, כפיית שינויים דרסטיים צפויה להזיק יותר מאשר להועיל[1].
  3. "הטבע האנושי", על מעלותיו וחסרונותיו, אינו צפוי להשתנות באלפי השנים הקרובות. לכן כל חזון אוטופי המתעלם מחסרונותיו של הטבע האנושי, נידון בהכרח לכישלון[1].

גישתו של אדמונד ברקעריכה

אחד מההוגים השמרניים המרכזיים הוא המדינאי הליברלי-שמרני אדמונד ברק. גישתו של אדמונד ברק, תופסת את המציאות כתוצר מורכב של תהליך דיאלקטי היסטורי. בתהליך זה נוצר איזון בין הצרכים, הכוחות והרצונות השונים בקהילה, איזון המיוצג באמצעות הפרקטיקות, המוסכמות וההסדרים החברתיים. אלו ממלאים תפקידים פורמליים ובלתי פורמליים כאחד (גם אם לפעמים שונים מייעודם המקורי). אדמונד ברק מזהיר כי סך התפקידים כה מורכב עד כי האדם מוגבל ביכולתו להבינם. יוצא שהניסיון ההיסטורי, להבדיל מקריטריונים רציונליים מופשטים או דגמים אוניברסליים, הוא המתאים מוסד חברתי לקהילה נתונה בזמן נתון. לפיכך, ככל שחברה ותיקה יותר, כך מתרבים התחומים שבהם הושגו מוסכמות ונוצרו פרקטיקות. הודות לכך פוחתים אזורי החיכוך. זאת ועוד, מוסכמות ופרקטיקות אלו מהוות מבנה רב עוצמה, המגביל את היכולת לשנותן.

מהאמור לעיל נובעת מסקנה שמרנית מרכזית. אף שהתנהגות פוליטית מושפעת מתבונה והגיון, היא גם מושפעת מרגש, דמיון ומסורת. לפי התפיסה השמרנית האדם ובאופן מודגש יותר חברה, מתקשים לשנות תפיסות "עצמי" ו"האחר". האדם מעצב תפיסות ודימויים בצעירותו אשר ילוו אותו בהמשך חייו. בעיצוב התפיסות והדימויים הפרט מאמץ תפיסות הרווחות בסביבתו. לאחר מכן, תפיסות אלו ימנעו ממנו להשתנות. גם כאשר הוא עובר תהליך של שינוי, התפיסות הרווחות בחברה לא השתנו. עקב זאת, לרוב יאמץ בחזרה את דעותיו הקודמות. על כן, שינוי יכול להתבצע רק לאורך זמן ובהדרגה. שינוי מהותי יכול להתרחש רק במהלך של כמה דורות. להבדיל מהאדם, המוגבל ביכולת הלימוד שלו, המדינה המתקיימת דורות רבים יכולה לצבור שינויים הדרגתיים לכלל שינוי מהותי. שינוי מהותי יוגדר כשינוי של תפיסות יסוד כגון תפיסות זהות וכיוצא בזה. על כן, טוען אדמונד ברק, כי עד כמה שהתאוריות על תיקון החברה נכונות באופן מטפיזי, כך הן שגויות מוסרית ופוליטית.

ניתן להגדיר את הפוליטיקה של ברק, כ"פרגמטיזם בעל עקרונות". לטענתו, מטרת המוסדות וההסדרים היא מילוי צרכים ולא מימוש זכויות. על כן, הוא מבחין בין קביעת מטרות ארוכות טווח, לבין הוצאתן לפועל. משמע, הפעולה הפוליטית היא אמצעי ותיבחן לפי קנה מידה של תועלת. המטרה היא הקריטריון לפיו נקבע האם הפעולה הייתה מוצדקת או מוטעית. רוצה לומר, תבונה פוליטית היא התאמת מטרות לאמצעים (ולא רק להפך) והבנת הטוב הפרקטי, המוגבל ובר ההשגה, של קהילה בזמן ומקום נתון. כל זאת, להבדיל מטוב אידיאלי אשר ניסיון להשיגו יביא סבל גדול יותר.

הפוליטיקאי השמרן נדרש להפיק את המרב מהקיים, אולם הוא גם מחויב להתאים עצמו למציאות המשתנה. ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה ובמציאות של צרכים ויחסי כוחות משתנים, המוסדות והפרקטיקות מתאימים את עצמם. פער ואי התאמה בין הכוחות והצרכים בחברה מחד והמוסדות והפרקטיקות מאידך, עלולים להוביל למלחמות ומשברים. לאור זאת מייעץ אדמונד ברק, כי הרוצה לשמר את היתרונות שבמצב הקיים, חייב לשנות. אך על השינוי להיות הדרגתי. כיוון שאין דרך להבין את כלל הכוחות הפועלים במערכת, מעצב המדיניות עלול להשמיט נושאים חשובים וליצור בעיות אחרות תוך ניסיון לפתור את הקיימות. הוא ממליץ על שינוי במסגרת 'הכלת תכנים חדשים למסגרות ישנות', הפוגע במינימום יתרונות והישגים קיימים. לפיכך, יש ליצור מנגנונים לבחינת שינוי מדורג הלוקח בחשבון את שיקולי העבר, כמו, לדוגמה, בשיטת הכרעת הרוב ה"אל-זמני". על רקע זה התנגד ברק למהפכה הצרפתית. לטענתו, היה צורך להמתין עד שוך ההתרגשות, אז יראו פני הדברים על דיוקם. אמנם בחיסול סדר קיים הורסים גם פגמים רבים, אך משום שהסדר החדש אינו מגובה במסורת ולגיטימציה, הוא יישען על שימוש בכוח (תוך הפרת זכויות למען המטרה). רק בהדרגה יתעצבו סדרי ממשל, תיבנה לגיטימציה ויחל תהליך 'רכישת' הזכויות.

ערך ה"חירות" בתפיסה השמרניתעריכה

ערך החירות בתפיסה השמרנית מתבסס על הבנה כי חירות היא תוצר של הסדרים פוליטיים וחברתיים המאפשרים לה להתקיים ולא זכות טבעית מולדת של האדם כפי שטוענת התפיסה הליברלית ולפי תפיסה זו החירות קודמת למדינה ולשלטון. לפי התפיסה השמרנית כיוון שחירות היא תוצר של המשטר האנושי היא מתפתחת מתוך שינויים חיוביים בהסדרים הפוליטיים הקיימים לפי התפיסה השמרנית כפי שמסביר אדמונד ברק בספרו מחשבות על המהפכה בצרפת לצד החירות יש חשיבות רבה ליציבות המשטר וההסדרים הפוליטיים והחברתיים שמשמרים את יציבותה של החברה לכן התפתחותה של חירות צריכה להיות מבוססת על ומתוך הסדרים פוליטיים שמאפשרים את קיומה ולא על בסיס זכויות טבעיות שקודמות להסדרים הפוליטיים כפי שגורסת התפיסה הליברלית.

פרשנות נוספת לערך החירות בהגות השמרנית הגדיר ד"ר משה מאיר לפיו ערך החירות העומד בבסיס התפיסה השמרנית; הסתכלות הרואה ביחיד, האטום האנושי, את מי שגלומים גם החיבורים למשפחה, לקהילה ולעם. במקום ה'אטום' (הקיים בתפיסת ה"חירות" הליברלית) ניצבת ה'מולקולה'. בהתאם לכך, "הגדרת החירות היא חירות של אדם הרקום במעגלי הזהות"[2].

כפועל יוצא, במקרה של התנגשות ערכים התפיסה השמרנית תיטה להעדיף את חירויות המשפחה, הקהילה והעם עם פני חירויות היחיד. לכן הגישה השמרנית אינה נוטה לתמוך בזכות ההפלה, בהקלה על גירושין, במתן אפשרות נישואין בלי מגבלה של זהות ובהמתת חסד[2].

כהמשך לכך, התפיסה השמרנית תיטה לתמוך בפלורליזם המאפשר קיום מלא למשפחה, לקהילה ולעם. מאידך, במקרים רבים התפיסה השמרנית התנגדות ל"אידיאה הפלורליסטית" הסבורה כי אין "אמת מוחלטת" ולכן "מצַווה לאפשר שימה של נרטיב ליד נרטיב"[2]

שמרנות פוליטיתעריכה

גם פוליטיקאים שמרניים מקדמים חקיקה ותקנות התואמים להשקפת עולמם[1] ובמקביל פעמים רבות ליברלים מתנגדים לשינויים בכיוון הסוציאליסטי ולהפך.

ההגדרה המאפיינת לרוב את פעילות הפוליטיקאים שמרניים, היא נקיטת צעדים הדרגתיים והפיכים והימנעות משינויים קיצוניים ומהירים[1].

כהשקפת עולם, פוליטיקאי שמרן שואף "לשפר את הקיים, ולא להמציא דבר חדש"[1].

שמרנות בארצות הבריתעריכה

לארצות הברית מקום מיוחד בשל המאבק החברתי-תרבותי שמתחולל בתוכה בין שמרנים לליברלים, אשר יחס הכוחות הפוליטי ביניהם נוטה לשוויון. במדינה זו, השמרנים, המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית האמריקאית, דוגלים בכך שתהיה השפעה חזקה של הדת הנוצרית וערכיה, במיוחד של ערכי המשפחה, על החברה והמדינה. לעומתם, הליברלים, אשר מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, שואפים לכך שארצות הברית תהיה מדינה פלורליסטית כמה שיותר, עם השפעה דתית מינימלית. שני נושאי המחלוקת הבולטים בין המחנות הם נישואים חד מיניים והפלות. בשנת 2006 אנדרו שלפלי (שמרן אמריקאי), הקים את קונסרבפדיה, שהיא אנציקלופדיה מקוונת המיועדת לציבור השמרני בארצות הברית[3].
התנגדות הדת לליברליזציה של החברה הביאה לברית פוליטית בין המחנה הנוצרי-דתי-שמרני והנהגת היהדות החרדית במדינה כנגד הזרם הליברלי, אשר לדידם של השמרנים-דתיים, מאיים למעשה על שתי הדתות כאחד. למעשה, היהודים החרדים בארצות הברית הם מתומכיה המובהקים של המפלגה הרפובליקנית.

שמרנות בישראלעריכה

בישראל מסורת שמרנית ארוכת שנים הגובלת לפעמים ב"ריאקציה" (רצון לחזור לעבר, החזרת עטרה ליושנה). בשנים האחרונות מתפתח זרם שמרני המגבש תפיסת עולם סדורה סביב השמרנות עצמה כעקרון מנחה, במנותק מהמוסדות והמסורות הראויים לדעתם לשימור.

ביוזמת קרן תקווה נערך ב-16 במאי 2019 כנס "שמרנות ישראלית הראשון", בבנייני האומה. הכנס נועד לפתוח דיון בהגדרת ה'שמרנות' שמתאימה לחברה הישראלית ותוכנית הכנס כללה מושבים מקבילים שעסקו בהיבטים הפוליטיים, האינטלקטואליים והחברתיים של השמרנות בתחומי מדיניות, כלכלה ותרבות. העיתונאי יואב שורק הגדיר את מהות הכנס: "נקודת התחלה ונקודת סיום - סיום שלב ארוך ומורכב של זריעת זרעים בערוגות שונות, והתחלה של שלב חדש, שבו מבקשים לאסוף את היבול הצנוע של אותם זרעים מן הערוגות השונות לכלל תנועה מוכרזת, כדי שלדברים יהיה כוח ותהודה וכדי שיוכלו להתברר עוד ועוד"[4].

מן ההוגים השמרנים בישראל נמנים ארז תדמור, יורם חזוני, רן ברץ, משה פייגלין, רונן שובל, יואב שורק, יעקב כהן, רותם סלע, אופיר העברי, חיים נבון, גדי טאוב וכן הוצאת הספרים סלע מאיר המוציאה לאור בעברית את הספרים של ההוגים השמרנים בארץ ובעולם.

ההיסטוריה של ההגות השמרניתעריכה

את תחילת ההמסורת השמרנית ניתן לראות במסורת האנגלו-אמריקאית. את תחילת השמרנות ניתן למצוא עוד בלקטי הכתבים המשפטיים האנגליים המוקדמים ביותר ששרדו, המתוארכים למאה ה-12, שבהם ניתן לראות כאבותיה הקדומים של המסורת השמרנית. ההוגה הבולט הראשון שניתן לזהות כמאמין במסורת השמרנית האנגלית הוא סר ג'ון פורטסקיו(1394-1479). מעמדו של פורטסקיו במסורת השמרנית האנגלו-אמריקנית דומה במידת-מה למעמדו של ג'ון לוק במסורת הליברלית המאוחרת-יותר. אף שפורטסקיו אינו מייסדה של המסורת השמרנית, הוא המנסח הבולט הראשון שלה והדגם שלאורו התפתחה המסורת המאוחרת-יותר. בעת שהותו בגלות כתב פורטסקיו כמה חיבורים בנוגע לחוקה של אנגליה ולחוקיה. אחד הראשונים שבהם הוא חיבור קצר ששמו 'שבח חוקי אנגליה'. כמו המסורת השמרנית המאוחרת-יותר, גם פורטסקיו אינו מאמין שכתבי הקודש או התבונה האנושית יכולים לספק חוק אוניברסלי כלשהו המתאים לכל האומות. אנו מוצאים שהוא שואב תכופות מחוקת משה ומ"ארבעת ספרי המלכים" (אלו שאנו מכנים ספרי שמואל א-ב ומלכים א-ב) ומסתייע בהם לשם הבנת הסדר המדיני והחוקה האנגלית. יחד עם זאת, פורטסקיו מדגיש כי בכל ממלכה, החוקים משקפים את ניסיונה ההיסטורי של האומה ואת אופייה, בדיוק כפי שהחוק המנהגי האנגלי תואם את הניסיון ההיסטורי האנגלי. פורטסקיו טוען למשל כי אומה אשר לה משמעת-עצמית והרגל של ציות-מרצון לחוקים (ולא מתוך כפייה) היא אומה המסוגלת לקחת חלק פורה באופן שבו היא נמשלת. אופי כזה, קובע פורטסקיו, הוא אופיו של העם האנגלי. באותה תקופה נוהל המאבק הגדול של מגיני החוקה האנגלית המסורתית במהלך המאה ה-17 – נגד האבסולוטיזם המדיני מצד אחד, ונגד חסידיו הראשונים של הרציונליזם האוניברסלי ברוח לוק מצד שני. מאבק זה הוא חלק משמעותי בתהליך גיבושה של מסורת שמרנית. בין ההוגים החשובים שהובילו מאבק זה ניתן למנות את ג'ון סלדן (1584-1654). סלדן – בכיר משפטני החוק המנהגי של דורו, הוגה מדיני בולט, הפך למנהיג מוביל בפרלמנט והצטרף לאדוארד קוק בשורת התנגשויות עם המלך וסמכויותיו. בתקופה זו כפר הפרלמנט בכמה זכויות מלכותיות כביכול: בזכות לאסור נתינים אנגלים מבלי שיובאו בפני בית דין; בזכות להטיל מיסים ומלווים כפויים ללא אישור הפרלמנט; בזכות לשכן חיילים בבתי אזרחים; ובזכות לעשות שימוש בממשל צבאי כדי לעקוף את חוקי הממלכה. בשנת 1628 היה לסלדן תפקיד מוביל בניסוחו, ובהבאתו לידי אישור בפרלמנט, של מסמך חשוב שנודע בשם "עצומת הזכות" – מסמך שביקש להשיב על כנן "את הזכויות והחירויות השונות של הנתינים" שהוכרו במסגרת החוקה האנגלית המסורתית.

סלדן ראה עצמו כיורש המסורת שבמסגרתה פעל פורטסקיו, והיה אף מעורב בהדפסת מהדורה חדשה של 'שבח חוקי אנגליה' בשנת 1616. הגנתו-שלו על המסורות הלאומיות האנגליות ראתה אור בשורת חיבורים קצרים על תולדות החוק האנגלי ובשורת חיבורים עבי כרס (שסלדן החל לכתוב בעת ששהה במאסר, תחת האשמה מעורפלת בהמרדה, בעקבות פעילותו בפרלמנט של 16281629) הבוחנים שאלות של חוק ומחשבה מדינית, מתוך שיח עם המסורת הרעיונית הרבנית הקלאסית. המפורסם בין חיבורים אלה הוא 'החוק הטבעי וחוק האומות' (1640) אדיר הממדים. בחיבוריו אלה ביקש סלדן להגן על המסורות השמרניות – כולל זו האנגלית – לא רק מפני התורה האבסולוטיסטית של בני סטיוארט אלא גם מפני הטיעונים שהעלה הרציונליזם האוניברסלי – טיעונים שלפיהם די לבני האדם להיוועץ בתבונתם, הזהה לחלוטין אצל כולם, כדי לקבוע את החוקה הטובה ביותר בעבור האנושות-כולה. השקפה רציונליסטית זו החלה לקבץ לה תומכים בקרב חסידיו האנגליים של ההוגה המדיני הדגול, הוגו גרוטיוס, אשר בחיבורו 'על חוקי המלחמה והשלום' (1625) הציע כי אפשר להיפטר מהחוקות המסורתיות של האומות השונות באמצעות הסתמכות בלעדית על תבונתו של היחיד.

כאז כן עתה, שמרנים לא יכלו להבין כיצד הסתמכות על תבונה אוניברסלית עשויה להיות בת-ביצוע. בהתאם לכך, עמודיו הראשונים של "החוק הטבעי וחוק האומות" כוללים התקפה רחבת היקף על תורות שכאלה. סלדן טוען שם שבמהלך ההיסטוריה כולה, "שימוש בלתי מוגבל בתבונה טהורה ופשוטה" הוביל למסקנות שהן "במהותן חסרות-עקביות ולא דומות בין בני אדם". אם היינו יוצרים ממשל על בסיס התבונה הטהורה בלבד, היה ממשל זה מוביל – בסופו של דבר – לא רק להתפרקות הממשל המדיני אלא גם לבלבול רחב היקף, למחלוקות עמוקות, ולאי-יציבות מתמדת (שכן ממשל אחד יוחלף באחר שברגע מסוים נראה תבוני יותר). למעשה, בדחיית הרעיון שלפיו מערכת זכויות הניתנת ליישום באופן אוניברסלי היא מן האפשר כל עיקר, סלדן הולך בעקבות פורטסקיו. כפי שכתב סלדן בהערותיו למהדורת 1616 של 'שבח חוקי אנגליה' מאת פורטסקיו, מה "שאפשר והוא מתאים ביותר או צודק במדינה אחת, אפשר שיהיה באותה המידה חסר-צדק או חסר-התאמה באחרת, ויחד עם זאת שתיהן חוקתן וממשלן מעולים". ביחס לאלה המאמינים שתבונתם-שלהם הפיקה את האמיתות האוניברסליות אשר אמורות להיות ברורות מאליהן בעבור כל בני האדם, הוא מזהיר ב"חוק הטבעי וחוק האומות" כי "המנהג עוטה לעיתים קרובות את מסכת הטבע, ואנו נשבים בכך עד למידה שבה פעילויות אשר אומות אימצו, בהתבסס על מנהג בלבד, נוטות לעיתים קרובות להיראות כחוקים אנושיים, טבעיים ואוניברסליים".

סלדן משיב לטענות בעניין התבונה האוניברסלית באמצעות טיעון בזכות עמדה שניתן לכנותה "אמפיריציזם היסטורי". לפי עמדה זו, כפי שהוא מסביר ב"החוק הטבעי וחוק האומות" החשיבה שלנו בענייני מדינה ומשפט צריכה להתבסס על מורשת המסורת הלאומית. זו מאפשרת למדינאי או למשפטן להתגבר על המאגר הדל של ההתבוננות והניסיון שיחידים מסוגלים לצבור במהלך חייהם "אותה ינקות דלת-ידע אשר חיינו הקצרים בלבד מאפשרים לנו" ולנצל את "דורות-עברוּ הרבים של התבוננות וניסיון" אשר מאפשרים לנו "לצבור לנו שנים כאילו חיִינו אפילו מתחילת הימים". את השמרנות המודרנית ניתן לזהות אצל אדמונד ברק (1729-1797). את הביקורת שלו על המהפכה הצרפתית בספרו "מחשבות על המהפכה בצרפת" הוא שואב מהחשיבות של חיבור למסורת ולדת ולא מעצם הניסיון לצאת מהשלטון הטוטליטארי ששלט בצרפת באותה תקופה. אין ספק שרעיונותיו הושפעו עמוקות מהמסורת האנגלית ומהגותם של מגיניה ובהם פורטסקיו וסלדן. על אף השתייכותו למפלגה הוויגית (שהייתה המפלגה השמאלית בבריטניה אז) החליט ברק לחצות את הקווים ולהגן על המסורת האנגלית מפחד שגלי המהפכה יגיעו גם לאנגליה. הגותו באותה התקופה היא זו שהביאה לפריצת השמרנות לתודעה העולמית ועל כן הוא נחשב כאבי השמרנות המודרנית. יש לציין כי ההוגים האנגלים באותה תקופה שביקשו לשמור על המסורת האנגלית מפני השלטון הטוטאליטרי מחד ומפני הרציונליזם והתבונה האוניברסלית מאידך לא הגדירו עצמם כשמרנים אך רעיונותיהם הניחו תשתית מוצקה לחשיבה השמרנית המודרנית ומהווים את הבסיס לה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שמרנות בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה