שמשון רובין

שמשון רובין (באנגלית: Simon Shimshon Rubin; נולד בשנת 1949) הוא פסיכולוג קליני פעיל ופרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא מנהל קליניקה פרטית ומטפל בעיקר במבוגרים. פרופ' רובין הוא היו"ר של התכנית התלת-שנתית "זרמים- לימודי פסיכותרפיה פסיכודינמית" המכשיר מטפלים מנוסים להכיר לעומק את הטיפול הנפשי. ב-2017, הצטרף לחוג לפסיכולוגיה ולחוג לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ובפסיכולוגיה רפואית במכללת עמק יזרעאל. שמשון רובין הוא מדריך ומומחה לפסיכותרפיה ואבחון. פרופ' רובין מכהן כמייסד וראש המרכז/המעבדה הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. רובין הצטרף לסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה בשנת 1980, וכיהן כפרופסור מן המניין עם קביעות מאז 2001 ועד פרישתו לגמלאות (אמריטוס).

שמשון רובין
Simon Shimshon Rubin

לידה	1949 (בן 75 בערך) שיקגו, ארצות הברית
ענף מדעי	פסיכולוגיה, פסיכולוגיה קלינית
מקום לימודים	אוניברסיטת בוסטון (1 בפברואר 1977) ישיבת כרם ביבנה אוניברסיטת בוסטון ישיבה יוניברסיטי
מוסדות	המכללה האקדמית עמק יזרעאל (1 באוקטובר 2017) אוניברסיטת חיפה
psy.haifa.ac.il/~rubin

ביוגרפיה

שמשון רובין נולד בשיקגו, בן לרב אברהם וחנה רובין, שהיגרו לארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הרב רובין נלקח לרוסיה ואשתו הראשונה ושני ילדיו הקטנים נספו בשואה בשנת 1942. בארצות הברית הרב רובין היה רב של כמה קהילות בשיקגו, ונפטר באופן פתאומי בשנת 1955. לשמשון רובין יש אחות אחת. אמו נישאה מחדש בשנת 1962 לרב יהושע סטוטלנד, מחנך ואקטואר.

שמשון רובין קיבל חינוך דתי-לאומי, ולמד בבתי ספר יהודיים בשיקגו. היה פעיל בתנועת הצופים ואחר כך בבני עקיבא. סיים תיכון בשנת 1966. אחר כך, נסע ללמוד בישיבת כרם ביבנה בשנים 1966–1968. הוא למד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק וסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה בשנת 1971. המשיך את לימודיו לתואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בוסטון. רובין סיים את מחקר הדוקטורט בשנת 1977, נושאו היה "שכול ופגיעות: מחקר על אימהות שאיבדו תינוקות למוות בעריסה (SIDS)."

רובין השלים התמחות כפסיכולוג קליני בתחנת טיפול בילד בניוטון מסצ'וסטס, בשנים 1973–1974. שימש כפסיכולוג זוטר ואחר כך בכיר ביחידה לאבחון וטיפול בילדים ונוער עם הפרעות בתקשורת והפרעות נפשיות, בבית החולים מייקל ריס בשיקגו, בין השנים 1974–1980. רובין קיבל רישיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית במדינת אילינוי בשנת 1977, ופתח פרקטיקה פרטית בנוסף לעבודה בבית החולים. מאז הוא עובד כמטפל, מדריך ויועץ עם ילדים, נוער, מבוגרים, משפחות וקבוצות. לפני עזיבתו את שיקגו, הוא התחיל ללמוד בחוג ללימודי פסיכואנליזה במכון הפסיכואנליטי האלטרנטיבי, בראשותו של פיטר ג'ובשיני. בישראל קיבל רובין רישיון כפסיכולוג קליני וכמדריך בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה בשנת 1981.

פרופ' רובין שימש כיו"ר המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה. היה בעבר וחזר להיות היו"ר של בית הספר לפסיכותרפיה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. היה יו"ר ועדת האתיקה האוניברסיטאית והחוגית וטיפל בנושא של הערכת היבטים אתיים של מחקר בבני אדם. כיום הוא יו"ר הוועדה לבדיקת מחקרים בבני אדם בפקולטה למדעי החברה. רובין הוא חבר בארגון הבינלאומי International Work Group on Death, Dying and Bereavement, ואף שימש כחבר הנהלה בארגון בין השנים 2002–2008.

החל מ-1984, בנוסף לעבודתו באוניברסיטה, רובין קיבל את ניהול התחנה לטיפול בילד, בנוער ובמשפחה של משרד הבריאות. בשנת 1990 הוא פרש ממשרד הבריאות וחזר לאקדמיה במשרה מלאה ולפרקטיקה פרטית.

רובין שהה בשבתון כפרופסור חבר אורח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, בשנת 1987; בשנים 1993–1994 שהה בשבתון כפרופסור חבר (אורח) לפסיכיאטריה ופסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד ובבית החולים לילדים של בוסטון. הוא חזר לבית הספר לרפואה של הרווארד כפרופסור מן המניין (אורח) לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות (Visiting Professor), בשנים 2006–2007.

שמשון רובין נשוי לפרופ' (אמריטה) ליזה רובין, מומחית לרפואת ילדים ובריאות הציבור, שניהלה את המחלקה לאם ולילד במשרד הבריאות בירושלים בין השנים 2007 - 2019 . פרופ' ליזה רובין ממשיכה ללמד בבית ספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה. לזוג ארבעה ילדים.

מחקריו בשכול

מחקריו ותחומי פעילותו של רובין חובקים שלושה תחומים עיקריים: 1. הכשרה ויישום של התערבות פסיכותרפויטית. 2. אובדן ושכול – השפעות על היחיד, המשפחה והחברה. 3. אתיקה מקצועית וביואתיקה.

שכול אצל אמהות שאיבדו תינוקות

באמצע שנות השבעים רובין יצר קשר עם יחידה במרכז רפואי לויולה בשיקגו, שהייתה מופקדת על יצירת קשר ומתן מידע למשפחות שאיבדו תינוקות כתוצאה ממוות בעריסה. היחידה הייתה בקשר הדוק עם ארגון ציבורי וולונטרי של הורים ובני משפחה ששמו לעצמם מטרה לתת מידע ומזור למשפחות, ולהביא להמשך מחקר כדי לגלות את הסיבות ולצמצם את אחוזי התמותה כתוצאה מהמחלה. רובין קיבל רשות לפנות למשפחות לצורך מחקר, וגיבש הצעה לדוקטורט עבור אוניברסיטת בוסטון אודות השפעות השכול. רובין שיער שיש השפעות מבניות לחוויות השכול, כך שמי שחווה שכול פתאומי לרוב יתפוס את העולם כמקום פחות בטוח. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו הוא ערך את המחקר בשיקגו-רבתי, ובדק את ההשפעות ארוכות הטווח של אובדן על אימהות שאיבדו תינוקות.

המחקר כלל 45 אמהות: שליש שאבדו תינוקות כחצי שנה לפני המגע המחקרי, שליש שאיבדו תינוקות בממוצע 4.5 שנים מוקדם יותר, ושליש שלא איבדו ילדים כלל. בתחילת מחקרו הניח רובין מספר הנחות: א. שאובדן תינוק באופן פתאומי כתוצאה מסיבה רפואית שלא מוגדרת (מוות בעריסה) משפיעה על אימהות כל חייהן; ב. רוב האימהות שאיבדו תינוק לפני שנים יהיו דומות לאימהות שאף פעם לא איבדו ילד בתפקודן הכללי אך לא ברגישות שלהן לחשיפתן לסכנות החיים שהן מעבר לשליטתן; ג. שנשים שאיבדו תינוק לפני שנים לא יראו סימנים של אבל מופגן היות שיהיו אחרי "עיבוד האבל".

בסופו של דבר, התוצאות היו מורכבות יותר משההשערות הניחו. רובין מצא כי: א) אימהות שכולות ותיקות, שאיבדו תינוקות בממוצע 4.5 שנים לפני כן, היו דומות לאימהות שאף פעם לא איבדו ילד בתפישת העולם הכללית, אבל היו חרדות יותר בקשר למשפחה שלהן באופן ממוקד וספציפי; ב) אמהות שכולות ותיקות תיפקדו כקבוצת ביניים, עם מאפיינים של קבוצת האמהות הלא-שכולות מחד, ומאפיינים של האמהות השכולות הטריות מאידך; ו-ג) שהציפייה ל"סיום עיבוד האבל" אצל האמהות השכולות הוותיקות הייתה רחוקה כל-כך מהמציאות, עד כדי כך שהיה צורך לשנות פרדיגמה אודות "עיבוד אבל".

התוצאות הראו שתהליך התאבלות אינו מביא לסיום הקשר עם הנפטר, ושנושאי האשמה, הגעגועים והמחשבות על הילדים שמתו היו בולטים במיוחד. הממצא החשוב ביותר של מחקרו היה שהעיסוק של כל האימהות השכולות בזיכרונות אודות התינוק שלהן היה חזק מאוד, מרכזי בחייהן, ולא בהכרח מאפיין או מבשר של "אבל פתולוגי". ההתנהגות שלהן והחיבור המתמשך למחשבות ורגשות כלפי ילדיהן היה מנוגד לרוב ההנחות התאורטיות על אובדן ושכול באותן שנים.

לקראת סיום המחקר, שמשון רובין התבקש להיות יועץ חיצוני עבור הארגון של ההורים שאיבדו ילדים כתוצאה ממוות בעריסה, והתבקש להיות יועץ לצוות המקצועי ביחידה בבית החולים שהייתה במגע עם המשפחות שאיבדו ילדים מהמחלה. עם הזמן, מה שרובין למד מהמחקר הפך למודל הדו-מסלולי של אובדן ושכול, שמזוהה איתו עד היום.

במאמר הראשון שלו, שהתפרסם בשנת 1981 , ביצע רובין סקירה והעמקה של התוצאות מהמחקר והכניס אותם למודל תאורטי, שחידד את ההבדלים בין שני מרכיבים באובדן. המסלול הראשון, שמתמקד בתפקוד פיזיולוגי, סוציולוגי-בינאישי, ופסיכולוגי, מוכר ומובן. הכניסה לתהליך האבל מאופיינת בדרך כלל על ידי פגיעה בתפקוד, רגשות של דיכאון וחרדה, תחושות חוסר אונים, אשמה ועוד. לתהליך זה יש התחלה, אמצע וסיום שתואר רבות בספרות. אולם המסלול השני מסתובב ומתמקד במרכזיות של הנפטר והקשר אליו לאחר הפטירה, מפני שקשר זה ממשיך להתקיים, אף על פי שהוא חייב לעבור שינויים כתוצאה מהסתלקותו הפיזית של הנפטר. כאן, המחשבות והקשר הרגשי לאדם שנפטר מערבים רגשות, מחשבות וזיכרונות רבים שעוברים שינויים בעקבות המוות, אבל אינם חייבים להסתיים ואינם חייבים תמיד למצוא ביטוי בשיבושים או שיפורים במסלול הראשון. מאז ועד היום, רובין מציע שהדרך למדוד "סיום תקופת האבל" וניסיון להעריך השפעות האובדן בהווה, מחייבת התייחסות לשני המסלולים ולא לאחד או השני בלבד.

הנחתו הבסיסית של רובין מתייחסת וחולקת על המשגתו ומודל האבל שפיתח אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, במאמרו המפורסם מ-1917 "אבל ומלנכוליה". פרויד במאמרו איחד בין תהליך "ניתוק הקשר הליבידינלית מן הנפטר" לבין ביטוי של תהליך זה בתפקודו של השכול, והניח שסיום קשיי תפקוד מבשר על סיום הקשר לנפטר וסיום תהליך האבל. רובין הפריד בין שינויי תפקוד לבין מצב וטיב הקשר עם המחשבות והרגשות כלפי הנפטר. ההנחה של פרויד שהמטרה של תהליך האבל היא לאפשר ניתוק קשרי האהבה בין החי לבין המת, לא תאמה את המציאות, ומחקרו של רובין הראה שהקשר המתמשך לנפטר אינו זהה למאפייני האבל ומתקיים כמסלול נפרד מתפקודם של השכולים.

בשנים הראשונות לאחר פרסום המחקר, הרחיב רובין את הבסיס התאורטי של המודל הדו-מסלולי, ומאמר מרכזי שלו בנושא התפרסם בשנת 1984 תחת השם "אבל בשונה ממלנכוליה". המאמר הציג מבחינה תאורטית וטיפולית את החשיבות של המשך הקשר לנפטר, כמרכיב חשוב באבל אדפטיבי (ביטוי של התמודדות חיובית ונורמטיבית לאחר אובדן לאורך זמן).

שכול של הורים לחללי מלחמה

לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שמשון רובין התחיל בשנת 1986 לחקור הורים לחיילים שנפלו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון. הוא השווה אבל של הורים ארבע שנים לאחר האובדן במלחמה, לאבל של הורים 14-13 שנים לאחר המלחמה. בשונה מהמחקר על אימהות צעירות בשיקגו שאיבדו תינוקות, ההורים בישראל שהשתתפו במחקר הראו פגיעה מתמשכת וכללית בתפקודם, וקשר אינטנסיבי ביותר לבנים שנפלו, עם הבדלים צנועים יחסית בין תפישת עולמם 4 ו-13 שנה לאחר המלחמות.

ממצא חשוב נוסף שמצא רובין, התייחס לשוני של ההורים מהמודל של אבל לפי ג'ון בולבי, שהניח שהתהליך מתחיל עם הלם, קהות חושים, ולאחר מכן עובר לשלב של חיפוש הנפטר, שמתחלף עם הזמן לשלב של התפרקות ודיכאון, לפני ארגון מחדש של חלק מהאישיות. במחקר אודות ההורים השכולים, הממצאים הראו שאצל כל ההורים השכולים היו הסימנים של הלם, חיפוש אחרי זיכרונות ודברים שמזכירים את הבן שנפל, חוסר ארגון ודיכאון. אולם, מה שהבחין בין הורים שאיבדו בנים לאחר 4 שנים מהאובדן, לעומת אלה שבניהם נפלו לפני 13 שנים, היה שוני במידת הפרספקטיבה אודות חייהם ואובדנם, שהתבטא במדדים של ארגון מחדש של תפישת עולמם, את מהות השכול, וחייהם לאחר אובדן. עם הזמן, ההורים השכולים כקבוצה לומדים לחיות בצורה יותר משלימה עם אובדנם ומצבם בחיים. המחקר קיבל מימון חלקי מאגף השיקום של משרד הביטחון. במחקר הדגישו ההורים את מצוקת האחים של הנופלים והם ראו את כאבם של האחים השכולים כנושא שדורש התייחסות והתערבות.

על בסיס מחקרים אלו ואחרים שלו ושל תלמידיו ושותפיו, בכתיבת מאמרים תאורטיים, קליניים ואמפיריים, המשיך רובין לחדד את המשמעות של שני המסלולים שהוא מתאר ואיך להשתמש בהם בעבודה מחקרית בהתערבות קלינית. מאז 1988, רובין משתף פעולה בחשיבה וכתיבה משותפת אודות סוגיות בשכול עם ד"ר רות מלקינסון, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ופרופ' אליעזר ויצטום, פרופ' לפסיכיאטריה בבית ספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

מחקרים נוספים

רובין ותלמידיו באוניברסיטת חיפה חקרו השפעות של אובדן ושכול בכמה וכמה תחומים. רובין ותלמידיו השוו, למשל, בין אובדן כתוצאה ממוות במלחמה, לבין מוות כתוצאה מתאונת דרכים.

בשנים האחרונות, ערך רובין השוואה בין אבל על חבר לבין אבל על בן-זוג נשוי. לשם כך פיתח שאלון של המודל הדו-מסלולי לשכול. השאלון כולל חמישה גורמים: 1. הקשר מעורבות (או אבל אקוטי) על הקשר עם הנפטר. 2. קשר חיובי וקרוב עם הנפטר. 3. קשר בעייתי וקונפליקטואלי עם הנפטר. שלושת הגורמים שצוינו עד כה שייכים למסלול השני, של קשר מתמשך עם הנפטר. 4. תפקוד בעקבות אובדן. 5. תפישת האובדן הטראומטי. שני גורמים אלו מבטאים את המסלול התפקודי בעקבות אובדן.

ספרים

• רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016) הפנים ברבות של אובדן ושכול: תיאוריה וטיפול. הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס.
• Rubin, S. S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2012). Working with the Bereaved: Multiple Lenses on Loss and Mourning. New York: Routledge.
• Malkinson, R., Rubin, S. & Witztum, E. (Eds.) (2000). Traumatic and Non-traumatic Loss and Bereavement: Clinical Theory and Practice. Madison, CT: International Universities/Psychosocial Press.

מלקינסון, ר., רובין, ש., וויצטום, א. (עורכים) (1993). אובדן ושכול בחברה הישראלית. הוצאת כנה ומשרד הביטחון.

ביבליוגרפיה נבחרת

אובדן ושכול

• Manevich, A., Rubin, S. S., Katz, M., Ben-Hayun, R., & Aharon-Peretz, J. (2023). Risk, Resilience, and the Two-Track Model of Dementia Grief Among Spouses of People Living With Cognitive Decline. Gerontology & geriatric medicine, 9, https://doi.org/10.1177/23337214231171264
• Rubin, S. S., Malkinson, E. & Witztum, E. (2022). Relational traumas in bereavement: A view from the Two-Track Model of Bereavement. In K.J. Doka and A.S. Tucci (Eds.) Shattered Trauma and Grief (pp. 163-175). Hospice foundation of America.    
• Manevich, A., Rubin, S. S., Katz, M., Ben-Hayun, R., & Aharon-Peretz, J. (2022). Spousal Mourning for Partners Living with Cognitive Impairment: The Interplay of Attachment and the Two-Track Model of Dementia Grief. Omega, 302228221142632. doi.org/10.1177/00302228221142632 23337214231171264.
• Yehene, E., Manevich, A. & Rubin;, S. S. (2021) Caregivers` Grief in Acquired Non-Death Interpersonal Loss (NoDIL): A Process Based Model with Implications for Theory, Research and Intervention. Frontiers in Psychology. doi.org/10.3389/fpsyg.2021.676536
• Rubin, S. S., Malkinson, E. & Witztum, E. (2020). Traumatic Bereavement and the Two-Track Model of Bereavement.  Frontiers in Psychiatry. doi: 10.3389/fpsyt.2020.537596
• Manevich, A., Rubin, S. S., Ben-Hayun, R., Aharon-Peretz, J. & Katz M. (2021). Spousal Dementia Grief: A Research Report from the Two-Track Model of Dementia Grief Project. OBM Geriatrics 5(1):21; doi:10.21926/obm.geriatr.2101160
• Yasien-Esmael, H., Rubin, S. S  & Eshel, Y. &. (2020). Widowhood in the Israeli Arab Muslim Society. Omega, 80(3), 420–439.. doi.org/10.1177/0030222817737229.
• Rubin, S. S., Manevich, A. & Doron, I. (2019). The Two-Track Model of Dementia Grief (TTM-DG): The Theoretical and Clinical Significance of the Continuing Bond in Sickness and in Death. Death Studies. .   doi: 10.1080/07481187.2019.1688014
• Rubin, S.S., Malkinson, E., & Witztum, E. (2018). The Two-Track Model of Bereavement and Continuing Bonds. In D. Klass and E. Steffen (Eds). Continuing bonds in bereavement: New directions for research and practice, 2nd edition. (pp 17-30). New York: Routledge.
• Rubin, S.S. & Bar-Nadav, O. (2016) The Two-Track Bereavement Questionnaire for Complicated Grief (TTBQ-CG31). In R. Neimeyer (Ed) Techniques of Grief Therapy, Volume 2. New York: Routledge.
• Rubin, S.S. (2014-15). Loss and bereavement in the Jewish tradition. Omega, 70 (1), 79-98.
• Rubin, S.S., Malkinson, R. & Witztum, E. (2011). The Two-Track Model of Bereavement: The double helix of research and clinical practice. In R. Neimeyer et al (Eds.) Grief and Bereavement in Contemporary Society: Bridging Research and Practice. New York: Routledge.
• Rubin, S.S., Malkinson, R., Koren, D., Mor Yosef, S. & Witztum, E. (2011). Military bereavement and combat trauma. In S. Ringel and J. R. Brandell (Eds.) Trauma: Contemporary Directions in Theory, Practice, and Research. Thousand Oaks, CA.: Sage
• Rubin, S., Bar Nadav, O., Malkinson, R., Koren, D., Gofer-Shnarch, M. & Michaeli, E. (2009). The Two-Track Model of Bereavement Questionnaire (TTBQ): Development and findings of a relational measure. Death Studies, 33: 1- 29.
• Rubin, S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2008). Clinical aspects of a DSM Complicated Grief Diagnosis: Challenges, dilemmas, and opportunities. In M. S. Stroebe, R. O. Hansson, H. Schut & W. Stroebe (Eds): Handbook of Bereavement Research and Practice: Advances in Theory and Intervention (pp 187 – 206). Washington, DC: American Psychological Association Press.
• Christ, G.H., Bonanno, G., Malkinson, R., & Rubin, S. (2003). Bereavement experiences after the death of a child. Appendix E. In M. J. Field & R.E. Behrman, (Eds.) When children die: Improving palliative and end-of-life care for children and their families. Institute of Medicine Washington, D.C.: National Academy Press.
• Malkinson, R., & Rubin, S. (2007). The Two-Track Model of Bereavement: A balanced model. In R. Malkinson (Ed.), Cognitive grief therapy: Constructing a rational meaning to life following loss. New York: Norton.

• רובין, ש., מלקינסון, ר, וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול – תאוריה וטיפול. חיפה: פרדס הוצאה לאור והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. (קישור למאמר סקירה על הספר מאת מריאנה גייטיני, באתר פסיכולוגיה עברית)
• רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2007). טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות, שיחות/כתב עת לפסיכותרפיה, כ"ב (1), 1-7 .
• רובין, ש. ויאסין-איסמאעיל, ה. (2006). אובדן ושכול בקרב מוסלמים בישראל. שיחות/כתב עת לפסיכותרפיה, כ"א (1), 44-50.

• Rubin, S. & Malkinson, R. (2001) Parental response to child loss across the life-cycle: Clinical and research perspectives. In M. Stroebe, R. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds): Handbook of bereavement research: Consequences, coping and care (pp. 219-240). Washington, DC: American Psychological Association Press.
• Rubin, S. (1999). The Two-Track Model of Bereavement: Overview, Retrospect and Prospect. Death Studies, 23(8), 681-714.
• Rubin, S. & Schechter, N. (1997). Exploring the social construction of bereavement: Perceptions of adjustment and recovery for bereaved men. American Journal of Orthopsychiatry, 67(2), 279-289.
• Rubin, S. (1996). The wounded family: Bereaved parents and the impact of adult child loss. In Klass, D., Silverman, P. & Nickman, S. Continuing Bonds: Understanding the Resolution of Grief. (pp. 217-232). City: Taylor and Francis,.

• ויצטום, א. "פרק ו: המודל הדו-מסלולי לאבל שפיתח רובין", בתוך: נפש, אבל ושכול, אוניברסיטה משודרת, תשס"ד 2004, עמ' 62-55.

אתיקה

• Rubin, S.S. (2011). Ethics at Israeli Universities: Unlearned Lessons from Professional Ethics. Journal of Medicine and Law, 30(1), 65-78.
• Rubin, S.S. (2010). Psychological ethics in Israel: Riding the winds of fashion to guide transformative changes. Ethics and Behavior, 20 (3/4), 265-276.

• רובין, ש. (2008). על קודים, עקרונות ואתיקה במקצועות הבריאות והייעוץ. מתוך שפלר, ג., אכמון, י. ווייל, ג. (עורכים), סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי: מהדורה שלישית (עמודים 30-51), ירושלים, האוניברסיטה העברית, הוצאת מגנס.
• רובין, ש. וקורן, ד. (2008). אתיקה מחקרית: רקע בסיסי והצעות מעשיות. מתוך שפלר, ג., אכמון, י. ווייל, ג. (עורכים), סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי: מהדורה שלישית (עמודים 603-619), ירושלים, האוניברסיטה העברית, הוצאת מגנס.

• Rubin, S. (2004). Colloquy: Why was I not my brother's keeper, or my own? Ethics and Behavior, 14, 78-82.

• רובין, ש. (2004). יחסים מרובים או רבדים מורכבים בטיפול: : מבט-אתי קליני על המרחב הטיפולי במפגש בין המטופל, המטפל והחברה. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, י"ח (2), 184-193
• רובין, ש. (2002). כוונות טובות, דילמות אתיות והדרך אל הגיהנום: פרספקטיבה אתית-קליניתעל תיאורו של יאלום את הטיפול של טרוטר. שיחות: ישראלי כתב עת לפסיכותרפיה, ט"ז (3), 290-299.

• Rubin, S. & Amir, D. (2000). When expertise and ethics are discordant: The impact of perceived efficacy, credentials and boundary violations on ratings of evaluation and referral to psychotherapists. Ethics and Behavior, 10(4), 375-391.

• רובין, ש. ודרור, א. (1998). גישות והתנהגויות בקרב פסיכולוגים קליניים ורופאים: עד לאיזו רמה גבולות הסודיות והמיניות מכובדים בצורה ראויה? פסיכולוגיה, 112-125.

פסיכותרפיה

• Malkinson, R., Rubin, S., & Witztum, E. (2006). Therapeutic issues and the relationship to the deceased: Working clinically with the Two-Track Model of Bereavement. Death Studies, 30 (9), 797-815.
• Rubin, S. (2001). Ethical dilemmas, good intentions and the road to hell: A clinical-ethical perspective on Yalom’s depiction of Trotter’s therapy. Psychiatry, 64(2), 146-157.
• Rubin, S. (1999). Psychodynamic psychotherapy with the bereaved: Listening for conflict, relationship and transference. Omega, 39 (2), 83-98.
• Rubin, S. (1989). At the border of supervision: Critical moments in psychotherapists' development. American Journal of Psychotherapy, 43 (3), 387-397.
• Rubin, S., Lippman, J., and Goldberg-Hier, M. (1984). Borderline and neurotic children: What's the difference anyhow? Child Psychiatry and Human Development, 15(1), 4-20.

לקריאה נוספת

• אליעזר ויצטום, פרק ו: "המודל הדו-מסלולי לאבל שפיתח רובין", בתוך: נפש, אבל ושכול, אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, תשס"ד 2004, עמ' 62-55.

קישורים חיצוניים

• האתר האקדמי של פרופ' שמשון רובין
• האתר של המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה
• יונתן הללי, זמן התאוששות ממות אדם קרוב: 5 שנים, באתר nrg‏, 10 באפריל 2013