שניים וחצי השבטים

שניים וחצי השבטים הוא כינוי כולל לשבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, שעל פי המקרא התיישבו בעבר הירדן המזרחי.

נחלות שבטי ישראל

כאשר הגיעו בני ישראל לעבר הירדן המזרחי עם משה רבנו, לפני הכניסה לארץ ישראל, בקשו בני ראובן ובני גד להישאר בעבר הירדן המזרחי כי להם היה צאן רב שהם מצאו לו מקומות מרעה רבים בצד המזרחי של הירדן[1].

בתחילה כעס עליהם משה רבנו, שהרי בקשתם עלולה לגרום לבני ישראל לפחד להיכנס לארץ ישראל. לבסוף אפשר להם משה להישאר בעבר הירדן, והתנה עם אותם שבטים שאם הם ירצו להתיישב במקום זה עליהם לעזור קודם לאחיהם, שאר השבטים, לכבוש את נחלותיהם, כאשר הם יהיו החלוצים במלחמה, ורק אז יוכלו לחזור לנחלותיהם[2]. השבטים הסכימו כי ישאירו את הנשים, הילדים והמרעה בצד המזרחי של הירדן והגברים יעברו עם שאר השבטים ויסיעו בידם לכבוש את ארץ ישראל. בנוסף, משה גם מצרף אליהם חצי משבט מנשה. בימי יהושע מילאו שני השבטים וחצי את חלקם ונלחמו עם ישראל 7 שנים רצופות, ואחר כך המתינו 7 שנים נוספות עד שבני ישראל חילקו את נחלותיהם[3]. לאחר מכן יהושע שיבח אותם על קיום ההבטחה והתיר להם לשוב לנחלותיהם שבעבר הירדן המזרחי, אל נשותיהם ואל ילדיהם. בדרכם לעבר הירדן המזרחי הקימו שניים וחצי השבטים מזבח גדול בצידו המערבי של הירדן, בארץ כנען. בני ישראל זעמו עליהם, מפני שהאמינו ששניים וחצי השבטים בנו את המזבח על מנת למרוד בה', ולכן העם התכונן לצאת למלחמה עם שניים וחצי השבטים. לפני היציאה למלחמה, העם שלח שליחים ובראשם פנחס בן אלעזר הכהן על מנת לברר את מטרת בנית המזבח. אנשי שניים וחצי השבטים הסבירו לשליחים שבניית המזבח נועדה לגשר בין שניים וחצי השבטים לעם ישראל גם למען הדורות הבאים[4].

חלוקה גאוגרפיתעריכה

בדרום התיישב שבט ראובן, במרכז התיישב שבט גד עד נחל יבוק ומצפון לנחל יבוק התיישב חצי משבט מנשה[5]. בדרום גבל בהם מואב, במזרח גבלו בהם מדין ועמון ובצפון גבלו בהם לחלופין ארם ואשור.

מתיאורי המקרא וממצבת מישע, בה נאמר "ואיש גד ישב בעטרות מעולם" אף על פי שזה אזור שאמור להיות של שבט ראובן, עולה כי גבולות השבטים היטשטשו עם הזמן, ובמיוחד בני שבט גד התפשטו ונכנסו לגבול ראובן.

התנחלות שבט ראובן לאור הממצאים הארכאולוגייםעריכה

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במסגרת 'פרויקט מישור מידבא'[6] בירדן, חשף הארכאולוג הקנדי פרופסור לארי הר (LARRY G. HERR), מקבץ של יישובים קטנים שקמו בדרום עבר הירדן המזרחי, בסוף המאה ה-13, תחילת המאה ה-12 לפני הספירה. היישובים כללו מאפיינים ייחודיים, שלא היו קיימים באזור הזה לפני כן, ואשר אפיינו גם את התרבות החומרית של ההתיישבות בגב ההר מצפון לירושלים (שילה, שכם, הר עיבל). פרופסור הר העריך כי מדובר בהתנחלות משפחות שבט ראובן בעבר הירדן המזרחי[7].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.