חטא המרגלים

סיפור מקראי בספר במדבר
(הופנה מהדף שנים עשר המרגלים)

חטא המרגלים הוא סיפור מקראי המתואר בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ובנאומו של משה בפרשת דברים שבספר דברים. הסיפור התרחש כשנתיים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים. בעת שישבו בני ישראל במדבר פארן, שלח משה שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, אחד מכל שבט, על מנת שיתורו את הארץ לקראת הכניסה אליה.

המרגלים מציגים בפני בני ישראל מפרי הארץ. איור מאת גוסטב דורה
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. ויטראז', קתדרלת קמפר
המרגלים על "בול מועדים לשמחה" לשנת ה'תשט"ו, בעיצובו של ג. המורי
פסל המנציח את המרגלים בפתח תקווה

לאחר ארבעים יום, שבו המרגלים ודיווחו שהארץ "זבת חלב ודבש", אך תיארו את יושביה כענקים עוצמתיים בלתי מנוצחים. בעקבות זאת, בני ישראל נתקפו בהלה ופחד ורצו לשוב למצרים. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה' ובמשה היה ארבעים שנות נדודים במדבר.

משימת הריגולעריכה

בספר במדבר מוצגת שליחת המרגלים כציווי של ה' למשה: ”שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.“ (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב')

לעומת זאת, בספר דברים סיפר משה כי היוזמה הייתה של בני ישראל: ”וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ; עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.“ (ספר דברים, פרק א', פסוקים כ'כ"ג)

משה בחר נציג אחד מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם, והורה להם:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב?
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

לאחר ארבעים יום בהם המרגלים תרו את הארץ, ממדבר צין בדרום ועד חמת בצפון, המרגלים שבו למדבר פארן, ובידם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול מאוד, ושניים מהם נשאו אותו על מוט.

חטא המרגליםעריכה

 
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט, קתדרלת מילאנו
 
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט סימן מזהה של בית, בפראג

כשחזרו המרגלים אל בני ישראל, הם תיארו בפניהם את טוּבה של הארץ: ”וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.“ (במדבר, י"ג, כ"ז) עם זאת, עשרה מהם צפו כישלון בכיבושה: ”אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.“ (במדבר, י"ג, כ"חכ"ט).

כלב בן יפונה חלק על דעתם וטען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ, ”וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ“ (במדבר, י"ג, ל'), אך המרגלים חלקו עליו, והוסיפו להוציא את דיבת הארץ בקביעתם כי היא ”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ“ (במדבר, י"ג, ל"ב). לבסוף, העם השתכנע מדברי המרגלים: ”וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה“ (במדבר, י"ד, א'ד').

בעקבות הדברים החריפים של בני ישראל, משה ואהרון נפלו על פניהם, וכלב ויהושע בן נון קרעו את בגדיהם וקראו: ”טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:“ (במדבר, י"ד, ז'ט'). העם לא השתכנע מדבריהם, ואף התכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".

בעקבות הפגנת חוסר האמון ביקש אלוהים להשמיד את העם במגפת דבר ולהקים עם חדש שיצא ממשה[דרושה הבהרה], אך לאחר שמשה התחנן בפניו, וטען שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול שמו בעיני הגויים, הוא המתיק את העונש, וקבע שבני ישראל ינדדו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ מתו במגפה. קבוצה (המעפילים) מבני ישראל ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפה במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דברו טוב על הארץ, זכו לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ.

בחז"לעריכה

על פי המדרש,[1] כלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו להגיד דברים רעים על הארץ כשישובו. מדרש זה בונה את דמותו של כלב כאדם עצמאי.

מדרש אחר מספר כי כלב הערים על העם כשהתפרץ לדברי המרגלים. כלב פתח בדברים שנשמעים כמו תלונות נוספות על משה: "ולא רק זאת עשה לנו משה..." כדי למשוך את הקהל לשמוע לו, והמשיך בשבחו של משה: הוא גם הוציא אותנו ממצרים וקרע את הים וכו'.

על פי הגמרא, המרגלים יצאו בכ"ט בסיוון וחזרו בתשעה באב, ובעקבות החטא נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל ושבתשעה באב תהיה בכיה לדורות לעם ישראל: ”אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות“.[2]

פרשת המרגלים בקוראןעריכה

בקוראן מסופר על כך שבני ישראל מסרבים להיכנס לארץ ישראל מפחד הענקים השוכנים בה, למעט שני אנשים המוכנים להיכנס. כעונש הם מתעכבים במדבר ארבעים שנה. פרשני הקוראן מרחיבים את הסיפור וחלק מהספרות הפרשנית קרובה לאגדות חז"ל בנושא.[3]

כג וּבֶאֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ: ״עַמִּי, זִכְרוּ אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בַּהֲקִימוֹ בְּקִרְבְכֶם נְבִיאִים, וַיָּשֶׂם אֶתְכֶם מְלָכִים, וַיִּתֵּן לָכֶם אֵת אֲשֶׁר לֹא נָתַן לְעַם מִן הָאָדָם: כד עַמִּי, בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לָכֶם וְלֹא תִסֹּגוּ אָחוֹר פֶּן תֹאבֵדוּ (לָעַד)״: כה וַיֹאמְרוּ: ״מֹשְׁה, עַם עֲנָקִים בְּתוֹכָהּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נָבוֹא אֵלֶיהָ עַד אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ. וְרַק אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ נָבוֹא אֵלֶיהָ״: כו וַיֹאמְרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִירֵאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה אִתָּם חָסֶד: ״בּוֹאוּ עֲלֵיהֶם אֶל הַשָּׁעַר, וּבְבוֹאֲכֶם אֵלָיו תִּגְבְּרוּ (עֲלֵיהֶם), וְהִשָּׁעֲנוּ עַל אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם״: כז וַיֹּאמְרוּ: ״משֶׁה, לֹא נָבוֹא לְעוֹלָם כָּל עוֹד הֵם בְּתוֹכָהּ, לֵךְ אֵפוֹא אַתָּה וֵאלֹהֶיךָ וְהִלָּחֲמוּ, כִּי אֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בָּזֶה: כח וַיֹּאמֶר (משֶׁה): ״אֱלֹהַי, אֵין לִי שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי אִם עָלַי וְעַל אָחִי. הַפְלֵה אֵפוֹא בֵּינִי וּבֵין הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״: וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): ״אִם כָּכָה, הִנֵּה הָחָרְמָה מֵהֶם הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. יִתְעוּ בָאָרֶץ וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״.

אלקראן, סורה 5, תרגום: יוסף יואל ריבלין

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'
  3. ^ נסים דנה, למי שייכת הארץ הזאת? - עיון מחודש בקוראן ובמקורות אסלאמיים קלאסיים על עם ישראל, תורתו וזיקתו לירושלים ולארץ הקודש, 2013, הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' 74–78, וכן - אורי רובין, הארץ המובטחת ואחרית הימים בקוראן ובמסורת האסלאם, בתוך: יורם ארדר, אלינער ברקת, מאירה פוליאק (עורכים), יד משה: מחקרים לזכרו של משה גיל, תעודה כ"ט תשע"ח (2018), עמ' 329-351.