פתיחת התפריט הראשי

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

סיפור קצר, בן ל"ט פרקים, מאת ש"י עגנון, שנכלל בקובץ סמוך ונראה, בהוצאת שוקן

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו הוא סיפור קצר, בן 39 פרקים, מאת ש"י עגנון, שהתפרסם לראשונה ב"לוח הארץ" לשנת תש"ז ולאחר מכן נכלל בקובץ סיפוריו סמוך ונראה שהופיע בהוצאת שוקן (תשי"א, 1950).

העלילה, הנפרשׂת על פני יותר משלושים שנה, עוסקת בשני תלמידי חכמים, האחד בן עניים והאחר בן עשירים מיוחס. בעת דיון הלכתי הלבין העשיר את פני חברו העני ברבים, והעלבון הביא לשנאתו של העני, שלא חלפה במשך כל חייו, חרף הנזק שגרמה לו ולמשפחתו וחרף ניסיונות הפיוס של המעליב. העימות המר העכיר גם את חייו של העשיר.

תקציר העלילהעריכה

 
בית המדרש הגדול "תפארת ישראל" על שם ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים

רבי משה פנחס הוא תלמיד חכם רווק ממשפחה ענייה, שאת מקומו כתלמיד חכם רכש לעצמו בזכות התמדתו בלימודיו וללא זכות אבות. לעומתו, רבי שלמה הלוי הורוויץ הוא בן לשושלת הרבנים המכובדת של משפחת הורוביץ המגיעה עד השל"ה הקדוש, שנישא לבתו של גביר עשיר. הבדלי המעמדות המוצגים באנלוגיה הניגודית שבין שתי הדמויות מייצגים את המתח החברתי-כלכלי בין המעמדות, המתבטא גם בקונפליקט דתי. ר' משה פנחס מגיע ל"קלויז" (בית המדרש) ביום כתיבת התנאים לחתונתו של ר' שלמה הלוי הורוויץ עם בתו של הגביר.

עד בואו של ר' שלמה נמנע ר' משה פנחס מקשרים עם בני העיר, והוא השקיע את כל זמנו בלימוד תורה. ר' משה פנחס נהג להתארח בביתו של ר' שלמה, ובין השניים נקשרה ידידות.

בעקבות סתימתו של חלון פרוץ בבית המדרש, פעולה שאותה מימן חמיו של ר' שלמה, אמר אחד הלמדנים: "תמה אני אם רשאים אנו לעשות כן, שהרי מיעטו את חלל קדושת המקום". ר' משה פנחס הגיב ואמר שהדבר מנוגד לאיסור מדאורייתא. ר' שלמה רצה להרגיע את השניים ולומר שהדבר שהיו צריכים לעשות כבר נעשה, אך כשראה את ר' משה פנחס "שהוא מקפץ וצועק ומגבב ראיות על גבי ראיות", עשה תנועת ביטול בידו, והוסיף לכך קנטור מזלזל שהופנה לעברו של משה פנחס הרווק - "א בחור מאכט קידוש אויף א גרויפ" (רווק עושה קידוש על גריס).[1] המספר מעיר על כך: "פתגם זה איני יודע מניין הוא, אבל מקובל היה בעירנו לקנטר בו את הבחורים שדחקו עצמם לעמוד במקום הגדולים".[2]

ר' משה פנחס נפגע מאוד מההתייחסות המזלזלת, ולא נענה לניסיונותיו של ר' שלמה לפייסו. הוא ניתק כל קשר עמו, עזב את הקלויז, ועבר לבית הכנסת של החייטים. כאשר התמנה ר' שלמה לרבה של העיר, ועמד לשאת בה את דרשתו הראשונה, הגיע לשם ר' משה פנחס וניסה לקעקע את פרשנותו של ר' שלמה, ובכך להשפילו. דבריו של ר' משה פנחס נשמעו משכנעים, משום שהסתמך על גמרא מפורשת, אך ר' שלמה הצליח להגן על דבריו, באומרו שר' משה פנחס הסתמך על גרסה משובשת של הגמרא, בעוד רוב הפוסקים מסתמכים על גרסה אחרת. ר' משה פנחס הגיב בזעם: "פאני[3] הורוויץ אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים. אף על פי כן חידושיך חידושים של שוא ודרשתך דרשה של הבל". לבסוף גירש הקהל את ר' משה פנחס. במשך כל הוויכוח נהג ר' שלמה בר' משה פנחס בכבוד ובחיבה, ומעיר על כך המספר: "יותר שהיה ר' משה פנחס מצטער על שלא עלה בידו לסתור את דברי ר' שלמה, היה מצטער על הארת פניו של ר' שלמה, שהראה לו חיבה גמורה מתחילתו ועד סופו".[4]

במהלך השנים נישא ר' משה פנחס ונולדו לו בנים ובנות, ואף קיבל סמיכה לרבנות, אך פרנסתו הייתה על חמיו, שניסה לשדלו למצוא את פרנסתו בעסקי רבנות, אך ר' משה פנחס סירב.

לאחר שנפטר אביו של ר' שלמה, הוא מונה לרב במקום אביו. כאשר שאלו אותו אנשי עירו את מי למנות לרב במקומו, המליץ על ר' משה פנחס. שלחו אנשי העיר שליחים שהודיעו לר' משה פנחס על רצונם למנותו לרבם, ור' משה פנחס נענה להצעתם. בדרכו עם השליחים אל העיר, נודע לו שקיבל את המינוי בזכות המלצתו של ר' שלמה, ומיד ירד מהמרכבה וחזר לעירו ולבית מדרשו לצערם הרב של בני משפחתו. "כשהגיעה השמועה אצל ר' שלמה שר' משה פנחס משך ידיו מן הרבנות, משום שאינו רוצה לקבל טובת הנאה על ידו, השחירו פניו כשולי קדירה והיה הדבר נוקב ונוקר בלבו. עד כדי כך ר' משה פנחס נוטר לו, שבייש עיר בישראל וקיבל עליו עניוּת."

לאחר שנים רבות נפטר מורה ההוראה בעירו של ר' משה פנחס (שהייתה עיר מוצאה של אשתו של ר' שלמה), ורצו אנשי העיר שר' שלמה יהיה רב בעירם, ואף נימקו: "הרי הגאון ר' פנחס, זקן זקנו של ר' שלמה ישב בעירנו, וקודם פטירתו אמר, שעתיד אחד מבני בניו לשכון בתוכנו, וכן ציווה, שלא יקברו אצלו שום נפטר אלא לאחר מאה שנה, והוא שהנפטר הוא מזרעו". הלכו והביאו לר' שלמה כתב מינוי לרבנות בעירם, אך הוא סירב להצעתם, אף שסירובו ציער מאוד את אשתו, שרצתה לשוב לעיר מוצאה. הבינו אנשי העיר שהסיבה לסירוב היא שאין ר' משה פנחס חתום על כתב המינוי. פנו אנשי העיר אל האחרון והציעו לו מינוי לדיין, כדי שיסכים למינויו של ר' שלמה לרב. ר' משה פנחס דחה את הצעתם ואמר: "איני רוצה להיות במחיצתו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא".[5]

לאחר שסיים ללמוד את כל הש"ס, חלה ר' משה פנחס ומת. "את הקדיש גדול שנוהגים לומר לאחר סיום הש"ס אמר בנו על קברו". שליחים מטעם העיר שבו אל ר' שלמה בהצעה לבוא לרבנות בה, אך הוא דבק בסירובו. זמן מה לאחר מכן, בעקבות מחלוקת בעיר על אופן חלוקתו של סכום שנתרם לצדקה, הגיע לעיר ר' שלמה כדי לפסוק במחלוקת. במהלך הביקור, שהיה בעת חורף קשה, הלך לבקר בבית אלמנתו של ר' משה פנחס, ומספרים שבחזרתו משם אמר: "אילמלא לא הוצאתי את בני ובנותי הייתי משיאם לבניו ובנותיו של רבי משה פנחס".[6] חלה ר' שלמה, וכשהרגיש שסופו קרב הורה: "קברוּ אותי אצל ר' משה פנחס". כשנפטר, יצאה כל העיר ללוותו, והוא נטמן במקום שחפרו הקברנים בשלג שכיסה את כל בית הקברות. כשהפשירו השלגים, התברר שהוא קבור ליד ר' פנחס זקנו. מעיר על כך המספר: "סבורים אתם שהקברנים טעו, לא כי אלא הגאון הזקן לקח אותו אצלו".[7]

פרשנותעריכה

שם הסיפורעריכה

שם הסיפור, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", מרמז לאמור בתלמוד במסכת סוטה: "שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה - אחד מת ואחד גולה".[8] השימוש במילה "בעירנו" (ולא "בעיר") מרמז על נוכחות גלויה של המספר, והמילה "שהיו" מלמדת שהסיפור מובא אלינו במרחק זמן ממועד התרחשותו, ובעת שהוא מוסר לנו את העלילה, המספר כבר יודע את סופה, ומסוגל לרמוז על אירועים עתידיים, משום שמבחינתו עתיד זה כבר התרחש.[9]

על התממשות הרמז המטרים שבשם הסיפור העיר דוד צימרמן: "בסיפורנו, מי מת ומי גולֶה - נשארה שאלה פתוחה, ואולי, כמו שאמרנו, נתקיימו שניהם בשניהם: שניהם גם מתו וגם הוגלו."[9]

שם הסיפור מרמז גם על מה שאמור במסכת שבת: "שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולן ... ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל".[10] בדרשתו האחרונה מוכיח ר' שלמה שר' משה פנחס ראוי היה שתשרה עליו שכינה, ובכך, לדברי אפרים אלימלך אורבך, "בא לתקן את הפגם שפגמו שני תלמידי חכמים, שלא הקשיבו זה לזה בהלכה". אורבך מוסיף כי "האמת הפנימית של הספור ועלילתו דבוקה ואחוזה במקורות – קו מפליא ומאלף ביצירתו של עגנון".[11]

שמות הגיבוריםעריכה

אפרים אלימלך אורבך מצא סמליות בשמו של משה פנחס: "שני השמות מורים על מידותיו. משה על שם שכל מעייניו היו בתורה ופנחס על שם קנאותו, שכן אדם קשה היה ומעולם לא נראה שחוק על פניו".[11] דוד צימרמן פירש את השם באופן דומה: "כל חייו של אדם זה נתונים הם לתלמוד תורת-משה; ואדם זה מהיר-חימה הוא וקנא כפנחס בן אהרון הכהן."[9] באחרית ימיו של ר' שלמה הוסיפו לו המתפללים שדאגו לשלומו את השם "משה", ואף בכך מצא צימרמן סמליות: "עתה נושא ר' שלמה גם אחד משמות ר' משה פנחס: סמל נוסף להזדהות בין שני תלמידי החכמים. אך בו בזמן נרמז לנו, כי בכל זאת נשארת העובדה שהאחד נקרא גם פנחס, סמל הקנאות הדתית, והאחר שלמה, סמל השלום."[9]

זמן התרחשות העלילהעריכה

המספר אינו מציין במפורש את התקופה שבה התרחשה העלילה, אך ניתן ללמוד על כך מסיפורו. בשלב מתקדם של הסיפור מציינת אשתו של ר' שלמה "בן ארבעים ושבע הוא". הסיפור מתחיל ביום כתיבת התנאים לחתונתו של ר' שלמה, שסביר שהתחתן בערך בהיותו בן שמונה עשרה שנה (לקיים: "בן שמונה עשרה לחופה"). עלילת הסיפור משתרעת, אם כן, על פני תקופה של כשלושים שנה ויותר.

בשלב מוקדם של הסיפור שוקלים בני העיר "להביא דרשן מטרנופול, מתלמידיו של יוסיל בנו של טודרוס, הנקרא יוסף פערל". יוסף פערל, מראשי תנועת ההשכלה היהודית בגליציה, חי בשנים 1773–1839, ומכאן סביר שהסיפור התרחש במחצית הראשונה של המאה ה-19.

פער המעמדותעריכה

בין שני תלמידי החכמים מתקיים פער מעמדות, שלו השפעה מהותית על היחסים ביניהם. ר' משה פנחס הוא בן כפר, בנו של טוחן עני, ואילו ר' שלמה הוא בן גדולים שנישא לבת הגביר. מחמת עוניו לא זכה ר' משה פנחס בלימודים מסודרים, ונאלץ להסתפח לתלמידים אחרים. לעומתו, ר' שלמה "בן שש עשרה כבר היה מוסמך להוראה משני גדולי הדור". בלימוד התורה מתבטל, לכאורה, פער המעמדות, משום שבפעילות זו נמדד אדם רק לפי שקדנותו, בקיאותו וחריפותו. ר' משה פנחס מדגיש זאת, באומרו: "התורה אינה ירושה".[12] מתברר שדווקא בתחום זה פער המעמדות בא לידי ביטוי חריף: בוויכוח ההלכתי בין השניים, הובס ר' משה פנחס מחמת עוניו, משום שהשתמש בגרסה לא מוגהת של התלמוד, לעומת הגרסה המוגהת ששימשה את ר' שלמה. תגובתו של ר' משה פנחס מדגישה את פער המעמדות: "פאני הורוויץ אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים".

פער המעמדות, שהחל בילדותם של שני תלמידי החכמים, בא לידי ביטוי בשורש הפגיעה של ר' שלמה בר' משה פנחס, שבה לעג ר' שלמה לרווקותו של ר' משה פנחס. מיכל ארבל העירה כי "נישואיו המאוחרים של משה פנחס אינם מובילים לתיקון ולהתפייסות חברתית",[13] ופער המעמדות נמשך גם במהלך חייהם: ר' משה פנחס ומשפחתו חיים בעוני, ואילו ר' שלמה ומשפחתו חיים בעושר מופלג. לקראת סוף ימיו מתואר ר' משה פנחס: "ר' משה פנחס די לו בפת ומלח. לסוף הגיעו ימים שאף פתו ומלחו נעשו דחוקים. וכאן זרעו מבקש לחם ובגד לכסות מערומיהם, ובבית אין לחם ואין שמלה". לעומתו מתואר ר' שלמה לקראת סוף ימיו: "נכנסה מרכבת חורף לעירנו, ועליה אדם מלופף באדרת חורף גדולה של עורות כאחד השרים הגדולים" (הבדלי הלבוש משקפים את פער המעמדות גם במקומות נוספים במהלך הסיפור[14]).

דוד צימרמן רואה את פער המעמדות כנמצא בשורש העימות שבין שני תלמידי החכמים, באומרו:

ודאי שיש כאן התנגשות בין שני אנשים השונים זה מזה באופיים; אלא שמעבר לכך גלום במאורע זה הקונפליקט הסוציאלי שבין העוני והעושר, בין המעמדות המקופחים ובין המעמדות המועדפים בחברה. אלה האחרונים זוכים "בשני שולחנות", ובמקרה שלנו: ר' שלמה זוכה ללמוד תורה מתוך רווחה וכבוד, ואף זכות אבות עומדת לו, ואילו האחרים חיים בדלות מנוולת, כמו משה פנחס הלומד תורה מתוך צער ועמל.[9]

ר' שלמה היה מודע לחוסר הצדק שבפער המעמדות: "נזכר ר' שלמה באותם הימים, שהיו שניהם שרויים בעיר אחת, זה יושב בכבודו של עולם וזה חי חיי צער". הוא ניסה לתקן זאת, ודרש "שהשכינה שורה אפילו על עני גדול", ואף "התקין כמה תקנות טובות לעשירים ולעניים".

השנאהעריכה

עלבונו הקשה של ר' משה פנחס הופך לשנאה עזה לר' שלמה. השנאה אינה נובעת רק מהעלבון האישי, הנקודתי, אלא גם מפער המעמדות שבין העולב לנעלב. שמואל ביאלובלוצקי ציין: "ר' שלמה אינו האובייקט של השנאה העיקרית, הוא רק גרם לה שהיא תבוא. ... שנאה זו היא התקוממות הלמדן העממי כנגד הלמדן האריסטוקרט."[15]

גם מיכל ארבל רואה את המחלוקת בהקשר רחב יותר מזה של עלבון אישי:

נראה איפוא, שהקונפליקט החיצוני שבין שני תלמידי החכמים מתקיים, במובן מסוים, גם כקונפליקט פנימי בלב כל אחד מהם: עלילת המחלוקת אינה אלא דרמטיזציה של דילמה, הנוגעת ביחס שבין חיי התורה לחיי הקהילה: האם ניתן להכפיף את הקיום החברתי לעולמה של התורה וליצור עולם הרמוני אחד, כדרכו של ר' שלמה, או שמא הקיום הדתי מחייב ניתוק חריף ככל האפשר בין השניים, ויש להסתגר בד' אמותיה של התורה ולנקותן בקנאות מכל מה שזר לה – כדרכו של ר' משה פנחס?"[13]

השנאה משבשת את כל חייו של ר' משה פנחס. עקב שנאתו הוא יוצא לבית הכנסת שבו נושא ר' שלמה את דרשתו הראשונה, וסופו שהוא מסולק בבושת פנים. השנאה גורמת לו לפרוש ממינוי לרב העיר ברגע שנודע לו שהמינוי הוא בהמלצת ר' שלמה. הוא גם מסרב להצעה מפתה להתמנות לדיין, כאשר התנאי לכך הוא הסכמתו למינוי ר' שלמה לרב העיר. בהחלטותיו אלה הוא גוזר על משפחתו חרפת רעב.

ר' משה פנחס יודע שאין זו דרך נכונה, אך הוא ממשיך בה עד מותו (ולכאורה אף לאחר מכן, באומרו: "איני רוצה להיות במחיצתו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא"). כאשר אמו שואלת אותו: "טובתך הוא מבקש, למה אתה שונא אותו?", הוא עונה: "שונא אני אותו משום שהוא מביא אותי לידי מדה מגונה זו של שנאה".

אף שנראה ששנאתו של ר' משה פנחס אינה יודעת גבולות, יש לה גבול. כאשר אמו מציעה לו שתיתן את שמו של ר' שלמה לאדם ש"כשהוא מקלל אדם בשמו ובשם אמו עושה הוא אותו עפר ואפר", מזדעזע ר' משה פנחס.

לדברי המספר, שנאתו של ר' משה פנחס נמשכה אף לאחר מותו. כשהרגיש ר' שלמה שסופו קרב הורה: "קברוּ אותי אצל ר' משה פנחס", אך לא כך קרה, והמספר מסביר זאת: "אף יד ר' משה פנחס היה באמצע, שלא עשה שלום עם ר' שלמה ולא רצה בשכנותו". בכך התקיימו דברי ר' משה פנחס לר' שלמה: "איני רוצה להיות במחיצתו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". אך ניתן גם למצוא הסבר אחר ל"נדידת" קברו של ר' שלמה מקברו של ר' משה פנחס; שנאתו הקנאית של תלמיד חכם אחד לתלמיד חכם אחר העבירה אותו על דעתו והעכירה את חייו וחיי כל סביבתו, ועל כך נענש בכך שהורחק מקברו של ר' שלמה, תלמיד חכם צדיק, שהאיר פנים לכולם, כולל לשונאו הגדול.

הקהילה היהודיתעריכה

אגב תיאור קורותיהם של שני תלמידי החכמים מספק עגנון תיאור לא מחמיא של הקהילה היהודית שבקרבה חיו השניים.

בתחילת הסיפור מתואר הכבוד שחלקו בני הקהילה לגביר: "באותו היום כתב גביר אחד תנאים לבתו שנתארסה לבן גדולים מעיר אחרת ויצאה כל העיר להקביל את פני החתן שבא עם אביו הגאון, ולא נשתייר אדם אחד בקלויז".

פרק ל"ב מוקדש לתיאור מבקריו של ר' שלמה. תחילתו בתיאור: "ובכן ישב לו הרב ר' שלמה בשלום והנהיג את עדתו במישור. תיקן תקנות הרבה וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות. אבל בכל מקום שמצא שמץ של חילול השם לא נשא פנים אפילו לנשואי פנים." על כך ש"לא נשא פנים אפילו לנשואי פנים" קמו לו מבקרים רבים:

  • משכיל עשיר ניסה להתיר נסיעה ברכבת בשבת, ור' שלמה התנגד לכך. "כיוון שהתחיל מרגן דברים על הרב מצא נרגנים כמותו."
  • מלווה בריבית זקן, שביקש מר' שלמה הסכמה לספרו, ונענה: "ומי יסכים על ספרו האחר", ומסביר המספר: "היינו על ספר ההלוואות". עקב כך, "יצא הזקן בחרי אף והתחיל מרגן דברים על הרב. כיוון שהתחיל מרגן דברים על הרב מצא נרגנים כמותו."
  • גבאי של חברת מלביש ערומים השתמש בכספי החברה לרכישת תפילין לנער עני. חייב אותו הרב לשלם מכיסו (משום שחרג ממטרות החברה). "התחיל מרגן דברים על הרב. כיוון שהתחיל מרגן דברים על הרב מצא נרגנים כמותו."
  • ר' שלמה סירב למינוי של ר' פישל לדיין, משום שהכיר אותו כסכסכן. גם ר' פישל "התחיל מרגן דברים על הרב. כיוון שהתחיל מרגן דברים על הרב מצא נרגנים כמותו."

הצטרפו כל הנרגנים וכתבו כתב מלשינות נגד ר' שלמה לשרי העיר, אך אלה, "שהכירו את הרב, קרעו את כתב המלשינות וגערו במחרחרי ריב". צעד זה לא עצר את הנרגנים מנרגנותם. נישואיו של ר' פישל לאישה ממשפחת הפייבושים, שהנהיגה את העיר, החמירה את המחלוקת.

אפרים אלימלך אורבך העיר על כך: "בשני עמודים וחצי קיפל עגנון דמותה של קהילה וחברה על כל חולשותיה".[11]

בעת פטירתו של ר' שלמה מתוארת עוצמת השתתפותה של הקהילה באבל: "יצאה כל העיר מנער ועד זקן טף ונשים ללוות את רבינו לבית עולמו. אדם לא הסיק את תנורו, אשה לא בישלה את תבשילה, תינוק לא נשתייר בעריסה, חולה לא שכב על מטתו, אלא הכל יצאו אחר המטה, כשעיניהם זולגות דמעות".

פסקת הסיוםעריכה

פסקת הסיום של הסיפור היא מעין התנצלות של המספר:

במעשה זה לא נתכוונתי לספר מופת של איש מופת ולא לספר קנאתו של ר' משה פנחס, אלא סיפרתי מעשיהם של שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו לפני שנים שלושה דורות בזמן שהייתה התורה תפארתם של ישראל וכל ישראל היו הולכים בדרכי התורה, שהיא חדות ה' מעוזנו עד ביאת הגואל ועד בכלל, לכשנזכה לשמוע תורת ה' מפי משיח צדקנו כשישב וילמד תורה עם כל ישראל שלמדו תורה מאהבה.

פסקה זו, שבה עובר המספר לקדמת הבמה, עוררה עניין רב בקרב פרשני הסיפור, שהתקשו לקבל את הדברים כפשוטם.

דוד צימרמן ציין:

ראשית, עלינו לזכור את הכלל, שכל דבר הבא בסיפור, דינו כסיפור. הופעתו הגלויה של המספר בסוף הסיפור, מקבילה להופעתו הגלויה בתחילת הסיפור. כמו שם כך גם כאן, נאמרים הדברים באירוניה המסתירה את הביקורת. ... גם לפני " לפני שנים שלושה דורות" העריכו את האדם לפי מה שיש לו ולא לפי מה שהוא.[9]

אסתר פוקס רואה בדברי המספר התעלמות מהבעייתיות שבסיפור ומציינת:

ההכללה הנוסטלגית, "בזמן שהייתה התורה תפארתם של ישראל", מתעלמת מתיאור המריבות על כס הרבנות ומן החיכוכים האישיים על חשבון תפארת התורה. ההתעלמות מן הפגמים המוסריים והחברתיים מחד גיסא, והעתרת השבח הכוללני מאידך גיסא ("וכל ישראל היו הולכים בדרכי התורה") מסגירות את מוגבלותה של התפישה היראית שבא דברה הוא המספר הבלתי מהימן.[16]

מיכל ארבל ציינה:

סיומו של הסיפור, כמו גם פתיחתו, היא בקינת המחבר על עולם, שכמו שני גיבוריו, כשל וירד ונחרב בדמי ימיו. תחילת חורבנו היא בכישלון מימושה של השאיפה לעשיית התורה עיקר; המשכו הוא בוויתור על אותה שאיפה; ונראה שהקינה רומזת אף לחורבן אחר, גם אם אינה אומרת זאת במפורש. ייתכן שהדברים לא יחזרו 'עד ביאת הגואל' לא רק משום ירידת הדורות – אלא משום שעולמה של בוצ'אץ' הושמד השמדה גמורה, ללא השב.[13]

מקורות לשונייםעריכה

גיבורי הסיפור הם תלמידי חכמים, וגם מרבית הסובבים אותם הם יראי שמים ובקיאים בתורה. לפיכך פעמים רבות משובץ דיבורם, וכן דיבורו של המספר, בציטוט פסוקים מהמקרא, מהמשנה ומהתלמוד, לעיתים כלשונם ולעיתים בשינוי קל (זאת בנוסף לאזכור מפורש של הנאמר במקורות אלה, למשל בתיאור בית הכנסת של החייטים). דוגמאות:

  • כאשר ר' משה פנחס עונה: "התורה אינה ירושה", הוא רומז לאמור בפרקי אבות: "וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ" (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ב)
  • "זקני בית המקדש היו אומרים, אם לא ראיתם אדם כי ימות באוהל, ראו את רבי משה פנחס". דבריהם הם ציטוט של הפסוק: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל ..." (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ד), אך הם מוציאים את הפסוק מידי פשוטו ורומזים לדבריו של ריש לקיש על הפסוק: "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ג, עמוד ב')
  • המספר מתאר: "שתלמיד חכם זה שיָגע בתורה, התורה הכריזה עליו", בעקבות דברי רבא: "כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב')
  • על ר' שלמה נאמר: "והוא היה מכבד את אשתו יותר מגופו", בעקבות האמור בתלמוד: "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו ..." (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב')
  • על ר' משה פנחס נאמר: "דקל הרים הוא", בעקבות האמור בספרא (תזריע פרשה ה) "אמר לו ר' אליעזר: ישמעאל, דקל הרים אתה" ופירוש הראב"ד לדקל הרים: "שאינו מקיים פירותיו ופירותיו כחושין".
  • לקראת סוף ימיו מתואר ר' משה פנחס: "ר' משה פנחס די לו בפת ומלח. לסוף הגיעו ימים שאף פתו ומלחו נעשו דחוקים. וכאן זרעו מבקש לחם ובגד לכסות מערומיהם, ובבית אין לחם ואין שמלה". שני משפטים אלה מרמזים למקורות אחדים: "ר' משה פנחס די לו בפת ומלח" – מרמז לנאמר בפרקי אבות: "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל ..." (משנה, מסכת אבות, פרק ו', משנה ד'). ההמשך, "וכאן זרעו מבקש לחם", מרמז לנאמר בתהלים (ובעקבות זאת גם בברכת המזון): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" (ספר תהלים, פרק ל"ז, פסוק כ"ה) סוף התיאור, "ובבית אין לחם ואין שמלה" מרמז לאמור בספר ישעיהו: "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה" (ספר ישעיהו, פרק ג', פסוק ז'). דוד צימרמן העיר על שני משפטים אלה שבסיפור: "לכאורה, תיאור אובייקטיבי של מצב. לאמיתו של דבר הקונוטציות הלשוניות מביאות איתן, בדרך אירונית, ביקורת חריפה".[9]

ספרות תורניתעריכה

 
החלק הראשון של "חושן משפט" בקובץ "ארבעה טורים" מאת רבי יעקב בן הרא"ש, המוזכר בסיפור.

הסיפור עוסק בשני תלמידי חכמים, ומציג בהתאם את הספרות התורנית הממלאת את עולמם, שבה בנוסף לגמרא נכללים (לפי סדר הופעתם בסיפור):

על אלה נוסף ספר בדיוני אחד, "הורה גבר"[17] (על "יורה דעה"), המיוחס לר' גבריאל ריינוש, רבו הבדיוני של ר' משה פנחס. לשמו של ספר בדיוני זה מאפיינים מקובלים של ספר תורני: הצירוף "הורה גבר" נלקח מפסוק בספר איוב: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (ספר איוב, פרק ג', פסוק ג'), המילה "גבר" בשם הספר רומזת לשם מחברו, גבריאל, המילה "הורה" רומזת לספר "יורה דעה", שבו עוסק ספר זה.

הקללה שבמאגיה רדומה - מקורותיו של הסיפור ב'מעשה בוך' (בזל, 1602)עריכה

אבידב ליפסקר מציין שפרק ג' בסיפור מבוסס על מסורת קדומה של סיפורים על תלמידי חכמים שעסקו בטחינת חיטים וחניכתם הייתה סמוך לריחיים. הידוע בהם הוא הסיפור שב'מגילת אחימעץ' על ר' אהרון מבגדאד שהכניע ארי שטרף את החמור שליד הריחיים בעזרת השבעה מאגית. סיפור זה התגלגל לאשכנז (כנדפס ב'מעשה בוך', סיפור מס' 162 על ר' שמואל החסיד), וממנו הסתעפו כמה סיפורים שבכולם מיוחסות לטוחנים על יד הריחיים סגולות מאגיות. עגנון עושה שימוש במוטיבים מן המסורת הסיפורית הזו כדי לצייר את משה פנחס כמי שהגיע מן המחוזות הפולקלוריים, הכפריים והמאגיים של הקהילה והתיישב במרכז הלמדני-עירוני שלה. הסיפור מביא לידי ביטוי את מאבקה של הלמדנות האליטיסטית במסורת רחוקה וקמאית זו.[18]

הזיקה בין סיפור זה לסיפורם של רבי יוחנן וריש לקיש בתלמודעריכה

בתלמוד מסופר סיפורם של רבי יוחנן וריש לקיש: ריש לקיש היה ליסטים, שבעקבות מפגש עם רבי יוחנן חזר בתשובה והפך לתלמידו של רבי יוחנן. בעת ויכוח הלכתי בין השניים בדבר גמר מלאכתם של הסכין, הפגיון והרומח (כשנגמרת מלאכת הכלי הוא מוכשר לקבל טומאה), הטיח רבי יוחנן בריש לקיש: "לסטאה בלסטיותיה ידע" - שודד שכמוך יודע ומכיר את מאפייני כלי הנשק בהם עסקה המחלוקת. בעקבות זאת נעלב ריש לקיש ואמר לרבי יוחנן שלא הועיל לו האחרון בהכנסתו תחת כנפי השכינה - שם היה "רבי" (מראשי חבורת הליסטים) וגם כאן, בבית המדרש הוא "רבי". עקב כך חלשה דעתו[19] של רבי יוחנן. כתוצאה מזאת נחלש ריש לקיש ומת, ורבי יוחנן, שהצטער על מות תלמידו ובר הפלוגתא שלו, מת אף הוא.[20]

חוקר הספרות חיים וייס מוצא זיקה בין הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", שגם בו נקודת המפנה היא פתגם מעליב הנאמר בעת ויכוח הלכתי, ובין סיפורם של רבי יוחנן וריש לקיש. וייס מציין:

סיפור המסגרת של 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' דומה לזה של ר' יוחנן וריש לקיש. בשני הסיפורים תלמידי חכמים שונים זה מזה מפתחים ביניהם מערכת יחסים חברית לכאורה. חברות זו נקטעת בבת אחת על ידי שימוש תוקפני של בעל המעמד הגבוה ביניהם בביטוי בעל איכויות פתגמיות על מנת להשתיק את חברו. סופם של שני הסיפורים הוא במותם בטרם עת של שני הגיבורים, מוות הנובע מצער, עלבון ותחושת החמצה, שמקורה במחלוקת שעמדה ביניהם.[21]

עיבודיםעריכה

הסיפור עובד להצגת יחיד בשם "יאָרצייט" על ידי השחקן שולי רנד. ההצגה עלתה יותר מ-600 פעמים, וזכתה לביקורות מחמיאות.

לקריאה נוספתעריכה

  • Arnold Band, Nostalgia and Nightmare: The Fiction of S.J. Agnon, University of California Press, 1968, pp. 402–405

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על קנטור זה ראו: שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 117-116; חבצלת (זלק) לורברבוים, לתפקידו של פתגם בסיפור עגנוני, "מעמקים", 40 (אדר ב' תשע"א)
  2. ^ שמואל יוסף עגנון, "שני תלמידי חכמים היו בעירנו", בתוך: סמוך ונראה, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' 11
  3. ^ בפולנית: אדון. ומעיר על כך המספר: "מעולם לא שמעו שיהודי בן תורה קורא לתלמיד חכם, כל שכן במקום קדוש, במין תואר של האומות".
  4. ^ שמואל יוסף עגנון, שני תלמידי חכמים... עמ' 21
  5. ^ שמואל יוסף עגנון, שני תלמידי חכמים... עמ' 32
  6. ^ שמואל יוסף עגנון, שני תלמידי חכמים... עמ' 47
  7. ^ ש"י עגנון, שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, עמ' 52
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד א'
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 דוד צימרמן, "על 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' לש"י עגנון", עלי שיח 14-12, תשמ"ב
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד א'
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 אפרים אלימלך אורבך, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, מקורות ופירוש", בקובץ לעגנון שי: דברים על הסופר וספריו, ה'תשי"ט; וכן "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, מקורות ופירוש", בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ושל משרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשכ"ז
  12. ^ בעקבות האמור במשנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ב: "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך".
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 מיכל ארבל, "דילמות חברתיות ואסטרטגיות של סיום: 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' לש"י עגנון", בספר: יהודית בר-אל, יגאל שוורץ ותמר ס’ הס (עורכים), ‫ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 137–154
  14. ^ מתוקה אלפר, מוטיב הבגד ביצירה - שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, מעמקים 21, טבת תשס"ט
  15. ^ שמואל ביאלובלוצקי, "בעלי תשובה בסיפורי עגנון", בספר: ברוך קורצווייל (עורך), יובל שי - מאמרים לכבוד שמואל יוסף עגנון בהגיעו לשיבה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשי"ח
  16. ^ אסתר פוקס, אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה, עמ' 40-39
  17. ^ ספר לא בדיוני בשם זה, על מסכת הוריות, נכתב על ידי רבי בצלאל רנשבורג ויצא לאור בפראג בשנת ה'תק"ס (הורה גבר, באתר HebrewBooks).
  18. ^ אבידב ליפסקר, "טראנסגרסיה ומגיה רדומה ב'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'", מחשבות על עגנון, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2015, עמ' 21–39
  19. ^ הושפל, התבייש, נפלה רוחו
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'
  21. ^ חיים וייס, "ארבעה תלמידי חכמים שהיו בעירנו", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 517–530.