פתיחת התפריט הראשי
תקריב של שער הרחמים (2012)
מפת הר הבית
פנורמה של שער הרחמים מכיוון מזרח

שער הרחמים הוא אחד משערי ירושלים, הנמצא בצדה המזרחי של חומת ירושלים, בחלק החומה המהווה גם את החומה המזרחית של הר הבית. הוא מורכב למעשה משני פתחים, החסומים כיום בלבנים. שמו של הפתח הצפוני שער התשובה ושל הדרומי שער הרחמים. שער הרחמים היה היחיד מבין שערי החומה שמוביל ישירות להר הבית.

בבית השער פועל כיום בית תפילה ולימוד מוסלמי. הכניסה למבנה השער היא דרך הר הבית בלבד. מעל השער ניצבת עמדה של משטרת ישראל[1].

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

מבנה השער קיים מאז המאה ה־7, ראש השער וסביבו מעוטרים בעיטורים שעל פי סגנונם שייכים לתקופה הביזנטית. באזור נמצאו גם שרידי שער כניסה קדום יותר מתקופת בית שני. בשנת 628, עבר דרכו הקיסר הביזנטי הרקליוס בראש תהלוכה גדולה, בה הושב הצלב של כנסיית הקבר למקומו בירושלים. הצלב, שעל פי המסורת, זוהה בידי הלנה אמו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, כצלב שעליו נצלב ישו, נשדד על ידי הפרסים כאשר כבשו את העיר בשנת 614, והשבתו נחשבה לניצחון גדול לנוצרים. מבנה השער אינו מתאים לשמש כשער הגנה משום שהוא רחב, הכניסה עליו היא חזיתית (ולא הזווית, כבשער מגן) וכיוון שמכה אחת של איל ניגוח בעמודות המרכזי תמוטט את כולו.[2][3] לפיכך, מדובר ככל הנראה בשער ניצחון שנבנה בשלהי התקופה הביזנטית לציון נס השבת הצלב על ידי הרקליוס. אולם, כעשור לאחר מכן (638) נפל השלטון הביזנטי-נוצרי עקב הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. כאשר ביקש הח'ליף עבד אל-מלכ לבצר עת הר הבית על מנת להקים בו את כיפת הסלע, היווה השער אתגר. במקום להרסו, הוא שולב בחומת המתחם המשוקמת ונאטם, משום שהשארתו פרוץ היוותה סיכון ביטחוני.[4] מול השער האטום התקיימו באותה תקופה תפילות של יהודים קראים, כפי שמשתקף במסמכים מן הגניזה הקהירית.[5]

לפי דיווחי עולי הרגל, גם בימי צלאח א־דין היה השער חסום. פתחיה מרגנסבורג שביקר בירושלים במאה ה־12 מתאר את השער הנעול:

"ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים. ואותו השער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבא שמה וכל שכן גוי. ופעם אחת רצו הגוים להסיר[ו] ולפתוח השער ונתרעשה ארץ ישראל והיתה מהומה בעיר עד שחדלו. ויש מסורת ביד היהודים שדרך אותה שער גלתה השכינה ובו עתיד לשוב. והוא מכוון כנגד הר הזיתים והר הזיתים נמוך ממנו והעומד בהר הזיתים רואהו"

מסעות פתחיה מרגנשבורג בסוריה וארץ ישראל - בתוך אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב 1946, עמ' 54

נאסיר אי-ח'וסרו שביקר בירושלים 1047 דיווח שהאתר שימש בתקופה זו כמסגד: ""מסגד נאה מקושט במיני שטיחים ומוקצים לו משרתים [יעודיים, לא משרתיו של החראם] ובאים אליו אנשים רבים המתפללים בו והוא קיים עוד לפני חזרתו בתשובה של דוד. כל אדם שם מייחל לתשובה ולהסתלקות מהחטאים".[6]

גוטפריד מבויון, מנהיג מסע הצלב הראשון, פרץ את השער ונכנס לירושלים דרכו, בדומה לישו ולהרקליוס.[7] בתקופת ממלכת ירושלים נפתח השער בפעמיים בשנה לצורך צעדות ליטורגיות, ביום ראשון של הדקלים באפריל ובחג רוממות הצלב בספטמבר, שבא לאזכר את כניסתו של הרקליוס.[8]

בתקופה הממלוכית היה שוב השער סגור, אך לא בחסימת אבן אלא בשערי ברזל. תיאור דומה עולה כמאתיים שנה לאחר מכן מדברי אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח', בו הוא מספר כי "יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכפות מחוץ ודלתותיהם ברזל, והם סגורים לעולם וקוראים להם ההמון 'שערי רחמים', ומסתבר שהם אותם שערים שעשה שלמה לגמול חסדים: אחד לחתנים ואחד לאבלים".

גם בתקופה הממלוכית שימש המקום כמסגד. אלעמרי (1347) מביא מידע לגבי בית השער: "מסג'ד באב אלרחמה. ארכו ממזרח למערב 30 אמות ורוחבו מדרום לצפון 14 אמות וחצי. רוחב המחראב [כנראה הפתח בקירו הפנימי הדרומי של בית השער] שלוש אמות ורבע ומתפלל בו אימאם משלו. שש כיפות אבן מסותתת, ניצבות על שני עמודי צור לבנים ושני עמודי תמך. מסגד זה משתרע על השטח של פנים שני השערים הנקראים שער הרחמים".[9]

בתחילת המאה ה־16 בנה הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון את חומת ירושלים העות'מאנית, ובמסגרת הבנייה שולב מבנה השער הקדום, כאשר נאטם באבים דומות לאבניה החומה.

בדצמבר 1917 העלה מייג'ור-גנרל דאוניי (Dawnay), אחד מיועציו של גנרל אלנבי, שהיה בקיא במסורות ארץ ישראל, הצעה לפתוח את שער הרחמים כך שהגנרל אלנבי יכנס לירושלים כמו ישוע, הרקליוס וגודפרי מבויון לפניו וזאת על מנת "להגשים את הנבואה המוסלמית העתיקה" על בואו של משיח הנוצרים דרך השער ואף לנצל את תעתיק שמו לערבית אל-נאבי (הנביא). אלנבי, שהתנער מכל יומרה משיחית, סירב.[10]

במסורת היהודיתעריכה

בתקופה הערבית זכה השער להיות אחת הנקודות החשובות במסורת סיבוב השערים של קהילת הקראים בירושלים (קהילת אבלי ציון) ונערכו מולו תפילות, בקשות וקינות. המתפללים התלוננו על כך שהערבים הפכו את המקום למקום זריקת אשפה ובית קברות. כך למשל בקינת "אבלי ציון" נאמר: "שער הקדים היה מעבר לטמאים ועווילים", תפילת סלמון בן ירוחִם בה נאמר: "והנה היום כל שעריו עזובים נטושים, ועל שערי קדים קברי זדים ארורים" והקדמת סהל בן מצליח ל"ספר המצוות": "ואחינו האבלים לילה ויומם לא יחשו בראותם מטות המתים מובאות אל המקום אשר עמד שם ארון האלוהים, ואחרי יוציאם לקברם סביבות המקדש".[11]

מסורת יהודית נוספת, נפוצה מאד בימי הביניים, מקשרת את שער הרחמים עם מדרש אגדה המתייחס למשנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ב' (כל הנכנסין להר הבית, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל – חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף על השמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל – השוכן בבית הזה ינחמך; שאני מנודה – השוכן בבית הזה, ייתן בליבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר) וקושר אותה לימי מקדש שלמה, הקיים במקורות במספר מקבילות[12] :"ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים אחד לחתנים ואח' לאבלים ולמנודים. בשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה". אשתורי הפרחי (1322), כתב למשל: "מסתבר שהם אותם שני השערים שעשה שלמה לגמול חסדים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים וכמו שנזכר [ב]מסכת סופרים".[13] יצחק חילו (1333) כתב: "לפנים היו שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים כמו שאמרו בפרקי דר' אליעזר";[14] מסורת זו שבה ונזכרת גם אצל משולם מוולטרה (1481)[15] ואצל משה באסולה (1522), שציין: "יש לבית המקדש ב' שערים מברזל סגורים... וקורין להם "שערי רחמים" ואומרים שבאחד היו נכנסים החתנים ובאחד האבלים".[16]

היותו של השער סתום, סייעה להעצמת ההגות והמסורת היהודית על המשיח המתמהמה והנחסם בידי כוחות זרים. לאחר חסימת השער, הפך האזור שמחוץ לכותל המזרחי לבית קברות מוסלמי. יש אמונה בקרב היהודים, שהמוסלמים מבקשים בכך למנוע את ביאת המשיח, בחשבם שאליהו הנביא הכהן לא יוכל לעבור בבית הקברות, שמא ייטמא, ובכך תעוכב גאולתם של היהודים. אולם ההלכה היהודית קובעת כי בית קברות של גויים אינו מטמא, אלא רק מגע ישיר במת או בנשיאתו.[17]

יודעי חן אומרים: השערים מכוונים נגד שבעה ימי שבתא, כל שער כנגד יומו, ששה שערים כנגד ששת ימי המעשה, והשער השביעי - "שער הרחמים" במזרחה של חומה – כנגד יום השבת. ומצפה שער הרחמים ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כל שבעת השערים – אף שער הרחמים – פתוחים היו, אלא שגויים סתמוהו באבנים. יודעים הם שדרך שער זה עתיד מלך המשיח להיכנס לבית הבחירה ולכן חסמו את השער, כדי לעכב את הגאולה. ועוד עשו, הסמיכו את קבריהם אל השער כדי לטמא — חלילה – את מלך המשיח מטהרתו.

ירמיהו רלב"ג, "כל השערים מוליכים אל הכותל" בתוך: טורי ישורון, סיוון תשל"ה עמ' 20-22

במסורת הנוצריתעריכה

על פי המסורת הנוצרית שער הרחמים הוא השער דרכו נכנס ישו לירושלים. זהו גם מקום פגישתם המסורתי של יהויקים הקדוש ואנה הקדושה, הוריה של מרים, אם ישו שנקרא בבשורה האפוקריפית פסאודו-מתי בשם "שער הזהב".

בתרבותעריכה

משנת 1977 צורף דימוי שער הרחמים בשטר של 500 לירות, ומשנת 1980, בשטר של 50 שקל, שהנפיק בנק ישראל.

גלריהעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אלי שילר, שער הרחמים, ירושלים 1975.
  • שלומית גרא, שער הזהב בירושלים: שער הרחמים [עבודת מחקר לקבלת תואר דוקטור], תל אביב 1986

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שער הרחמים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ [http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODN/Israel/Default.aspx# "הר תחת השגחה", ישראל השבוע
  2. ^ J. Fergusson, An Essay on the Ancient Topography of Jerusalem, London, 1847 pp.99-100
  3. ^ Dan Bahat, "The Golden Gate and the Date of the Madaba Map", in: The Madaba Map Centenary 1897-1997, Jerusalem 1999, pp. 255
  4. ^ שלומית גרא, שער הזהב בירושלים: שער הרחמים [עבודת מחקר לקבלת תואר דוקטור], תל אביב 1986, עמ' 5
  5. ^ יהושע פראוור, "גלגולי השכונה היהודית בירושלים בתקופה הערבית", בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84 (1992), עמ' 97 ; אלחנן ריינר, "לשאלת שער הכהן ומיקומו", בתוך: תרביץ כרך נ"ו חוברת ב' (תשמ"ו), עמ' 283-289 ; דן בהט, "לזיהוי שערי הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה ו'המערה'", בתוך: קתדרה 106 עמ' 70; משה גיל, "היישוב היהודי", בתוך: יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, ירושלים 1987, עמ' 141 וכן הנ"ל, "שכונות היהודים בירושלים (1099-638)", בתוך: שלם ב' (תשלו), עמ' 29-23; יוסף ברסלבי, "עליות רגלים אל הר הזיתים בתקופה הערבית: 'הדום רגלי אלוהינו' ו'שער הכהן' שאיננו", בתוך: ירושלים לדורותיה: הכינוס הארצי הכ"ה לידיעת הארץ, ירושלים תשכ"ט, עמ' 137-141.
  6. ^ אורי טל, ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים, ירושלים 2014 עמ' 87
  7. ^ יהושע פראוור, "היסטוריה פוליטית - הכיבוש", בתוך: יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית 1250-1099, ירושלים 1991, עמ' 25
  8. ^ John of Würzburg, Description of the Holy Land, PPTS vol. 5 (2) p. 19; Denys Pringle, The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem, A Corpus: Volume 3, The City of Jerusalem, Cambridge, 1993 p. 104
  9. ^ אורי טל, ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים, ירושלים 2014 עמ' 216
  10. ^ איתן בן-יוסף, "מסע הצלב האחרון? המערכה על ארץ ישראל בראי התעמולה הבריטית", בתוך: ג'מאעה, י"ב (תשס"ד) עמ' 26-27
  11. ^ יוסף ברסלבי (ברסלבסקי), "מדריך ירושלים מן הגניזה הקאהירית", בתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ספר ל.א. מאיר (תשכ"ד), עמ' 72
  12. ^ מסכת סופרים פרק י"ט הלכה י"ב; פרקי אבות דרבי אליעזר, פרק י"ז; ילקוט שמעוני למלכים א' פרק י״ג רמז ר״א
  13. ^ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק ו', ירושלים, תשנ"ד, עמ' קי"ב; אברהם יערי, מסעות, עמ' 102
  14. ^ אייזנשטיין, אוצר מסעות, ניו יורק תרפ"ו, עמ' 72
  15. ^ יערי, מסעות, עמ' 123
  16. ^ יערי, מסעות עמ' 145, 148
  17. ^ אהרון ביר, "שערי ירושלים", בתוך: טורי ישורון, כסלו תשל"ג עמ'27
  18. ^ המקור מאתר ספריית הקונגרס האמריקאי.
אתרי העיר העתיקה של ירושלים
שער שכםשער הפרחיםשער האריותשער הרחמיםשער האשפותשער ציוןשער יפוהשער החדשהרובע היהודיהרובע המוסלמיהרובע הארמניהרובע הנוצריהר הביתהרובע היהודי 
שערי ירושלים

שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה