ויקיפדיה

שפות דרום-ערב העתיקות

קבוצת שפות במשפחה השמית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בקבוצת שפות מדרום חצי האי ערב. אם התכוונתם לשפה הערבית, שאינה ממשפחה זו, ראו ערבית; אם התכוונתם לכתב הערבי, ראו כתב ערבי; אם התכוונתם לכתב העתיק מדרום-ערב, ראו כתב דרום-ערבי עתיק.

שפות דרום-ערב העתיקות[1][2][3] (נקראות גם דרום-ערבית עתיקה, צַײְהַדית ותימנית) הן קבוצה של ארבע שפות שמיות, שדוּבּרו בעיקר בקצה הדרומי של חצי האי ערב בין המאה ה-12 לפני הספירה למאה ה-6 לספירה, ונכחדו כולן. הן נכתבו בכתב הדרום-ערבי העתיק (מֻסְנַד), וממצאים רבים ומקוטעים בכתב זה התגלו ברחבי חצי האי, אך רק חלקם פורסמו. השפה הידועה ביותר והנחקרת ביותר בקבוצה היא שבאית, והשלוש האחרות הן מעינית, קתבאנית וחצרמוותית.

שפות דרום-ערב העתיקות
(דרום-ערבית עתיקה, צַײְהַדית, תימנית)
תפוצה גאוגרפית דרום חצי האי ערב, קרן אפריקה
סיווג שפה
חלוקות משנה שבאית*
מעינית* (מד'הבית)
קתבאנית*
חצרמותית* (חצ'רמותית)
אווסאנית*
? ראזִחית
? ח'ולאנית (פַײְפָאית)
מזהים
קוד גלוטולוג sayh1236
מפת תפוצה
לוח אבן ובו כתובת בדרום ערבית עתיקה
הערות
כוכבית מסמלת שפה שנכחדה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפתח תעתוק לכתב הדרום-ערבי העתיק מול מספר כתבים שמיים ואחרים מהאזור

כינוי נוסף של קבוצת השפות הוא "חִמיירית", על שם שבט חִמְיָר שחי בחצי האי ערב מהמאה ה-5 לפנה"ס. במאות הראשונות לספירה (עד המאה ה-4) שפות דרום-ערב העתיקות היו בשימוש מוגבל גם בקרן אפריקה, מערבה מאזור מוצאן, וההנחה היא שהן הובאו לשם על ידי שבטים נודדים.[דרוש מקור]

צמד להגים חיים אשר מיעוט במחקר סבור שמשתייכים לקבוצה זו הם ראזִחית וח'ולאנית (פַײְפאית), שעדיין מדוברים בקצה הצפון-מערבי של תימן. עם זאת, שני להגים אלה קשים למיון: יש להם מאפיינים רבים של ערבית ומעט של דרום-ערבית עתיקה, וכן מאפיינים רבים שאינם נראים משויכים לאף אחת מקבוצות השפות. קשה להכריע אם הם ניבים של ערבית בעלי תשתית דרום-ערבית שנשתמרה בתוכם, או שמא שפות דרום-ערביות עתיקות שעברו שינויים משמעותיים בהשפעת הערבית, השלטת באזור.

מיקום הקבוצה בעץ השמי עריכה

עד אמצע המאה ה-20 סברו שכל ארבע השפות בקבוצה זו הן ניבים של שפה "דרום-ערבית עתיקה" אחת, אך הבלשן אפ"ל ביסטון לבסוף הראה שהן אכן שפות עצמאיות.[4] על פי המיון המקובל בעבר, שבין היתר, נעשה על בסיס גאוגרפי, שפות דרום-ערב העתיקות השתייכו לענף השפות השמיות דרומיות, יחד עם ערבית, שפות דרום-ערב החדשות ואתיו-שמיות:[5]

אולם, עם התקדמות המחקר בתחום, הוכנס לשימוש מיון חדש, הממקם את שפות דרום-ערב העתיקות בענף השמיות המרכזיות, יחד עם ערבית, אוגריתית, ארמית וכנענית/עברית,[6] ומותיר את שפות דרום-ערב החדשות ואת האתיו-שמיות בענף הדרומי:

  • שפות שמיות (לא כולן מובאות פה)
    • שפות שמיות מרכזיות
    • שפות שמיות דרומיות
      • שפות דרום-ערב החדשות
      • שפות אתיו-שמיות

מיון חדש זה מבוסס על כך שערבית, שפות דרום-ערב העתיקות והשמיות הצפון-מערביות (אוגריתית, ארמית וכנענית/עברית) חולקות חידוש במערכת הפועל: נטיית האימפרפקט (אספקט בלתי מושלם) משתמשת בנטיית התחיליות yVqtVl-u* (ובקבוצות האחרות יש *yVqattVl); נֵבֵּס (Nebes) הראה כי לפחות לבני ממלכת סבא הייתה הצורה yVqtVl* באימפרפקט.

שפות דרום-ערב העתיקות מול שפות דרום-ערב החדשות עריכה

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי הקשר בין שפות דרום-ערב העתיקות ושפות דרום-ערב החדשות. בעבר היו סבורים כי השפות העתיקות והשפות החדשות משתייכות לאותה קבוצה, כאשר חלקן נכחדו מזמן וחלקן עדיין שרדו. הבלשן ג'ון היונרגארד עדיין סבור כי שפות דרום-ערב החדשות מראות מאפיינים הדומים לשפות העתיקות מהאזור, במיוחד חצ'רמותית.[דרוש מקור] עם זאת, הדעה המקובלת בבלשנות השמית כיום היא, שמדובר בשתי קבוצות נפרדות בתוך הענף השמי הדרומי. דעה נוספת של חוקרים אחרים היא, כמו שנראה בעץ השני לעיל, כי השפות החדשות צמחו מענף השפות השמיות המרכזיות וקרובות יותר לערבית, אך לא ברור לאיזה תת-ענף לשייכן.[דרוש מקור]

השפות בקבוצה עריכה

קבוצת דרום-ערב העתיקות כללה מספר שפות; להלן אלה שהשתמרו בכתב (התאריכים על פי "הכרונולוגיה הארוכה"). מלבד אלה, ראזִחית, לכל הפחות, עשויה להיות שפת דרום-ערב עתיקה ששרדה.

  • שבאית: שפת ממלכת סבא ומאוחר יותר גם ממלכת חמְיר; ולאחר מכן גם בממלכת דעמת באתיופיה;[7] מתועדת היטב, כ-6,000 כתובות.
    • שבאית עתיקה: המאות ה-8–2 לפנה"ס.
    • שבאית תיכונה: המאה ה-1 לפנה"ס עד המאה ה-4 לספירה (השפה המתועדת ביותר).[8]
      • הרמית: שפת אזור הרם, מצפון למַעִין.[9]
      • שבאית מרכזית: לשון הכתובות מלב האזור הסבאי.
      • שבאית דרומית: לשונן של כתובות מרדמאן וחמְיר.
      • "פסאודו-שבאית": השפה הספרותית של השבטים הערביים בנג'ראן, בהַרַם ובקַרית אל-פאוּ.
      • שבאית מאוחרת: המאות ה-5–6 לספירה.
  • מעינית: (המכונה גם "מד'הבית"??): השפה של ערי-המדינה במחוז אל-ג'וף – למעט חַרַם – ובמיוחד לאחר מכן במדינת מעִין המיושבת בדלילות (מתועדת במאות ה-8–2 לפנה"ס). כתובות נמצאו גם מחוץ למעִין במושבות המסחריות דדן ומדאאן סאלח, במצרים וגם בדלוס (כ-500 כתובות).
  • קתבאנית: שפת ממלכת קתבאן, שתועדה מהמאה ה-5 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה (כמעט 2,000 כתובות).
    • אווסאנית: שפת ממלכת אווסאן, תועדה בצורה גרועה (כ-25 כתובות, המאה ה-8/ה-1 לפנה"ס ??? עד המאה ה-1 לספירה בערך). לא ניתן להבחין בין קטבאני.
    • להגים אחרים כגון שפתו של שבט רדמאן.
  • חצרמותית (בתעתיק מדויק: חצ'רמותית): שפת אזור חצרמוות, עם כתובת נוספת מהאי היווני דלוס. המאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 לספירה, עם כ-1,000 כתובות.

מיון פנימי בקבוצה עריכה

על אף שכיום מקובל כי ארבע שפות דרום-ערב העתיקות נחשבות עצמאיות, ברור שהן קרובות מאוד זו לזו מבחינה בלשנית ונובעות מאב קדמון משותף, כיוון שהן חולקות חידושים מורפולוגיים מסוימים. אחד המאפיינים המבחינים (איזוגלוסות) החשובים ביותר, שנשמר בכל ארבע השפות הללו ולכן משמש להבחנתן כקבוצה קוהרנטית, הוא תווית היידוע בצורת הסופית -(h)n, כלומר סיומת "-ן" או "-הן" לשמות עצם מיודעים.[10] באותו זמן, ההבדלים המשמעותיים בין הארבע מבחינים ביניהן מספיק בכדי שייחשבו שפות נפרדות.

אחת הדעות היא שיש לחלק קבוצה זו לשתי תת-קבוצות: שבאית, ושלוש האחרות. היסוד המבחין (איזוגלוסה) בחלוקה זו הוא העיצור המשמש לציון הבניין הגורם (המקביל לבניין הפעיל בעברית) וכן בכינויי הגוף השלישי "הוא" ו"היא": בשבאית העיצור הוא [h] (המשוחזר מהאות המקבילה ל-ה'), כברוב הלשונות השמיות, ואילו ביתר שפות הקבוצה עיצור זה הוא העיצור הצדי-חוכך-מכתשי אטום [ɬ] (שנכתב באות המקבילה ל־שׂ שמאלית), כבאכדית ובאוגריתית.[דרוש מקור]

תיעוד כתוב עריכה

מערכת הכתב

  ערך מורחב – כתב דרום-ערבי עתיק

שפות דרום-ערב העתיקות נכתבו בכתב הדרום-ערבי העתיק, אבג'ד (כתב עיצורי) שהשתלשל מהאלפבית הפיניקי. כתב זה קרוי במחקר האפיגרפי גם "הכתב המונומנטלי" (שמופיע על מונומנטים) ובדרום-ערבית הוא נקרא Ms3nd "מֻסְנַד" (מוסנד).[11] כיוון הכתיבה בממצאים הכתובים היה בוסטרופידון, כלומר השורות נכתבות לסירוגין מימין לשמאל ואז משמאל לימין, לסירוגין, ואחר כך התקבעה כתיבה מימין לשמאל.[דרוש מקור] הכתב כלל 29 גרפמות, כמו בפרוטו-שמית. הוא שימש במקביל גם את פרוטו-געז האתיו-שמית בממלכת דעמת שבקרן אפריקה, והשתלשל ממוצא משותף לאלפביתים השמִיִים, הכתב הפרוטו-סינאי. כמו כן התגלו כתובות בכתב זה עם אותיות קטנות ומחוברות שנכתבו על מקלות עץ.

כתובות בשפות הקבוצה עריכה

הכתובת האחרונה שנמצאה בשפות אלה מתוארכת לשנת 554 לספירה, כ-60 שנה לפני עליית האסלאם.[12][13] בהשוואה לחלקים אחרים של העולם העתיק, למשל ארץ ישראל, מספר הכתובות ששרדו גבוה מאוד: סביב 10,000 כתובות. אוצר המילים השבאי מכיל כ-2,500 מילים.

קטגוריות של כתובות:

  1. כתובות באבן
    1. כתובות של נדרים להקרבת מִנחות. הטקסט בהן מתעד לעיתים קרובות תיאורים היסטוריים של האירועים שהובילו להקדשת המנחות
    2. כתובות על בניינים: מציינות, בין השאר, את שמות האדם שהזמין את העבודה ואת הנסיבות ההיסטוריות
    3. חוק ומשפט
    4. פרוטוקולים וחוזים
    5. כתובות שנכתבו לשם כפרה או תשובה דתית
    6. כתובות קיר (גרפיטי) על סלעים
  2. טקסטים ספרותיים: אם היה מספר רב של טקסטים כאלה אי פעם, הם אבדו כמעט לחלוטין
  3. כתובות על גלילי עץ (רק שבאית תיכונה וחצרמותית). התגלו כ-1,000, ומעטים מאוד מהן התפרסמו, בעיקר מנַשָּאן, בוואדי מד'הב.[14]
    1. טקסטים פרטיים
    2. חוזים והזמנות
  4. כתובות על חפצים יומיומיים

כתובות האבן מציגות ניסוחים ודרכי התבטאות רשמיים ומדויקים מאוד, ואילו הסגנון של כתובות העץ, הכתובות בכתב יד מעוגל, הרבה יותר בלתי פורמלי.

פונולוגיה עריכה

העיצורים המשוחזרים לשפות דרום-ערב העתיקות מובאים בטבלה להלן, באלפבית הפונטי הבינלאומי, ובסוגריים מובא התעתיק השמי המקובל, כאשר הוא שונה ממנו.

העיצורים בשפות דרום-ערב העתיקות
  דו-שפתיים שיניים מכתשיים בתר-מכתשיים חכיים וילוניים ענבליים לועיים סדקיים
סותמים אטומים     t     k q   ʔ ( ʾ)
נחציים tˀ (ṭ)
קוליים b   d     ɡ (g)      
חוככים אטומים f θ (ṯ) s (s3 / ś) ʃ (s1 / s)   x (ḫ)   ħ (ḥ) h
נחציים θˀ (ẓ) sˀ (ṣ)
קוליים   ð (ḏ) z     ɣ (ġ)   ʕ (ˀ)  
צדיים חוככים/

מקורבים

אטומים ɬ (s2 / š)            
נחציים     ɬˀ (ḍ)        
קוליים l
אפיים m   n
רוטטים     r            
מקורבים w       j (y)        

היסטוריה של המחקר וההוראה עריכה

אף על פי שהכתובות מאזור דרום-ערב העתיק היו ידועות כבר במאה ה-18, אלה היו וילהלם גזניוס (1786-1842) ותלמידו אמיל רודיגר שהתחילו לבסוף לפענח את הכתב, למעשה בנפרד ובמקביל, בשנים 1841–1842. אחר כך, במחצית השנייה של המאה ה-19 יוסף הלוי ואדוארד גלזר לקחו איתם לאירופה מאות כתובות והעתקים בשפות דרום-ערב הערביות העתיקות. על בסיס חומר רב זה, פריץ הומל הכין מבחר טקסטים בשנת 1893 יחד עם ניסיון לדקדוק. מאוחר יותר, עשה המומחה לשבאית ניקולאוס רודוקנאקיס צעדים חשובים במיוחד לקראת הבנת שפות דרום-ערב העתיקות.

מאז שנות ה-70, לאחר שהתגלו גלילי עץ ועליהם כתובה שבאית בדְיוֹ, נפתח תחום חדש לגמרי של כתב וטקסטים דרום-ערביים עתיקים. הכתב הלא-מוכר והמילים הלא-מובנות הרבות הציבו אתגרים חדשים בפני החוקרים, ומאז עדיין לא פוענחו לחלוטין.

בעולם דובר-הגרמנית, דרום-ערבית עתיקה נלמדת במסגרת תחום הלימודים השמיים, ואף משרה אוניברסיטאית לא הוקדשה במיוחד לתחום של השפות והכתב העתיקים של דרום-ערב.

מעבר להבנת וקידום הנושא הספציפי, יתרון גדול נוסף של לימוד דרום-ערבית עתיקה הוא קידום הידע של הלומד/ת על מאפייני השפות השמיות בכללן; זאת משום ששפות עתיקות אלה מספקות דוגמאות פחות-שמורות ופחות-מוקפדות של המשפחה.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא שפות דרום-ערב העתיקות בוויקישיתוף

ביבליוגרפיה עריכה

מבואות קצרים וסקירות כלליות

  • Leonid Kogan and Andrey Korotayev: Sayhadic Languages (Epigraphic South Arabian). Semitic Languages. London: Routledge, 1997, pp. 157–183.
  • N. Nebes, P. Stein: Ancient South Arabian, in: Roger D. Woodard (Hrsg.): The Cambridge encyclopedia of the World's ancient languages Cambridge University Press, Cambridge 2004 ISBN 0-521-56256-2 S. 454-487 (Up to date grammatical sketch with Bibliography).
  • Peter Stein: Ancient South Arabian. In: Stefan Weninger (Hrsg.): The Semitic Languages: An International Handbook. De Gruyter Mouton, Berlin 2011, ISBN 3110186136, pp. 1042–1073.

תיאורים דקדוקיים

  • A. F. L. Beeston: Sabaic Grammar, Manchester 1984 ISBN 0-9507885-2-X.
  • Maria Höfner: Altsüdarabische Grammatik (Porta Linguarum Orientalium, Band 24) Leipzig, 1943.
  • Leonid Kogan and Andrey Korotayev: Sayhadic Languages (Epigraphic South Arabian). Semitic Languages. London: Routledge, 1997, p. 157-183.
  • N. Nebes, P. Stein: Ancient South Arabian, in: Roger D. Woodard (Hrsg.): The Cambridge encyclopedia of the World's ancient languages Cambridge University Press, Cambridge 2004 ISBN 0-521-56256-2 S. 454-487 (most recent grammatical overview with bibliography).
  • Mounir Arbach: Le madhabien: lexique, onomastique et grammaire d'une langue de l'Arabie méridionale préislamique. (Tomes 1-3) Aix-en-Provence, 1993 (Includes a grammar, a lexicon and a list of Minaean personal names)

מילונים

  • A. F. L. Beeston, M. A. Ghul, W. W. Müller, J. Ryckmans: Sabaic Dictionary / Dictionnaire sabéen /al-Muʿdscham as-Sabaʾī (Englisch-Französisch-Arabisch) Louvain-la-Neuve, 1982 ISBN 2-8017-0194-7
  • Joan Copeland Biella: Dictionary of Old South Arabic. Sabaean dialect Eisenbrauns, 1982 ISBN 1-57506-919-9
  • S.D. Ricks: Lexicon of Inscriptional Qatabanian (Studia Pohl, 14), Pontifical Biblical Institute, Rome 1989

אוספי טקסטים

  • Alessandra Avanzini: Corpus of South Arabian Inscriptions I-III. Qatabanic, Marginal Qatabanic, Awsanite Inscriptions (Arabia Antica 2). Ed. PLUS, Pisa 2004. ISBN 88-8492-263-1
  • Barbara Jändl: Altsüdarabische Inschriften auf Metall (Epigraphische Forschungen auf der Arabischen Halbinsel 4). Tübingen, Berlin 2009. ISBN 978-3-8030-2201-1
  • Jacques Ryckmans, Walter W. Müller, Yusuf M. Abdallah: Textes du Yémen antique. Inscrits sur bois (Publications de l'Institut Orientaliste de Louvain 43). Institut Orientaliste, Louvain 1994. ISBN 2-87723-104-6
  • Peter Stein: Die altsüdarabischen Minuskelinschriften auf Holzstäbchen aus der Bayerischen Staatsbibliothek in München 1: Die Inschriften der mittel- und spätsabäischen Periode (Epigraphische Forschungen auf der Arabischen Halbinsel 5). Tübingen, 2010. ISBN 978-3-8030-2200-4

הערות שוליים עריכה

  1. ^ http://e-learning.tsu.ge/pluginfile.php/5868/mod_resource/content/0/dzveli_armosavluri_enebi_-ugarituli_punikuri_arameuli_ebrauli_arabuli.pdf
  2. ^ Avanzini, Alessandra (2009). "Origin and Classification of the Ancient South Arabian Languages". Journal of Semitic Studies. 54 (1): 205–220. doi:10.1093/jss/fgn048. נבדק ב-16 באפריל 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2014-11-30. נבדק ב-2017-05-15. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ A. F. L. Beeston: Sabaic Grammar, Manchester, 1984
  5. ^ Faber, Alice (1997). "Genetic Subgrouping of the Semitic Languages". In Robert Hetzron (ed.). The Semitic Languages (1st ed.). London: Routledge. p. 7. ISBN 0-415-05767-1.
  6. ^ Concise Encyclopedia of Languages of the World. Elsevier. 6 באפריל 2010. ISBN 9780080877754. נבדק ב-16 באפריל 2018 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ A. Avanzini: Le iscrizioni sudarabiche d'Etiopia: un esempio di culture e lingue a contatto. In: Oriens antiquus, 26 (1987), Seite 201-221
  8. ^ Dialekte nach: Peter Stein: Zur Dialektgeographie des Sabäischen. In: Journal of Semitic Studies XLIX/2. Manchester 2004
  9. ^ Peter Stein (2007), "Materialien zur sabäischen Dialektologie: Das Problem des amiritischen ("haramitischen") Dialektes", Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft (בגרמנית), 157: 13–47
  10. ^ (Beeston: 1987:103)
  11. ^ Beeston, A.F.L. (1982). Sabaic dictionary: English, French, Arabic. Louvain-la-Neuve: Editions Peeters. p. 138. n. ms³nd inscription; inscribed votive tablet | inscription; tablette votive inscrite
  12. ^ Fattovich, Rodolfo, "Akkälä Guzay" in Uhlig, Siegbert, ed. Encyclopaedia Aethiopica: A-C. Wiesbaden: Otto Harrassowitz KG, 2003, p. 169
  13. ^ Sabaean inscription (C 325), dated 669 of the Ḥimyarite era (=559 or 554 CE) (Leonid Kogan and Andrey Korotayev: Sayhadic Languages (Epigraphic South Arabian). Semitic Languages. London: Routledge, 1997. pg. 321).
  14. ^ Leonid Kogan and Andrey Korotayev: Sayhadic Languages (Epigraphic South Arabian). Semitic Languages. London: Routledge, 1997. Pg. 221.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שפות_דרום-ערב_העתיקות&oldid=37074681"