שרה ברייטברג-סמל
שרה ברייטברג-סמל (21 בספטמבר 1947 – 6 בנובמבר 2022) הייתה אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2020.
 | |
| לידה |
21 בספטמבר 1947 תל אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
6 בנובמבר 2022 (בגיל 75) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| תקופת הפעילות |
? – 6 בנובמבר 2022 |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (2020) |
  | |
בעת עבודתה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנות ה-80 של המאה ה-20 גיבשה את המסגרת התאורטית של גישת "דלות החומר" באמנות חזותית בישראל. לאחר פרישתה מן המוזיאון, ערכה במשך שנים רבות את מגזין האמנות "סטודיו".
ביוגרפיהעריכה
ברייטברג־סמל נולדה בתל אביב וגדלה בחולון. בוגרת תולדות האמנות ומדע המדינה, ותואר שני באמנות באוניברסיטה העברית בירושלים.
ברייטברג-סמל היתה כתבת לענייני ירושלים העלייה והקליטה בעיתון "למרחב" וכך כתבה גם על מחאת הפנתרים השחורים. ב-1969, בעודה סטודנטית לאמנות בת 22, קיבלה מד"ר יצחק בצלאל (שערך את מוסף התרבות משא) את תפקיד מבקרת האמנות בעיתון זה ובעיתון "דבר".
בתום לימודיה הפכה למבקרת אמנות ומראיינת ב"ידיעות אחרונות" במוסף הספרות[1].
בשנת 1988 פרסמה את המאמר "אגריפס נגד נמרוד" בעיתון ידיעות אחרונות.
בשנים 1993–2004 ערכה את כתב העת "סטודיו"[1].
אוצרת אומנותעריכה
בין השנים 1977–1989 שימשה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב . במסגרת עבודתה אצרה תערוכות רבות של אמנים ישראלים כגון תערוכתו של רפי לביא ואחרים. בין התערוכות הקבוצתיות שאצרה במוזיאון בולטות התערוכות "אמן - חברה - אמן" (1978) ו"רוח אחרת" (1981), אך התערוכה הידועה ביותר שאצרה בתפקידה זה הייתה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986). התזה שהציגה בתערוכה זו, ביקשה להפריד בין האמנות המקומית לבין סגנון האמנות הבין-לאומית של אותה עת, על ידי תיאור סוציולוגי-אסתטי של האמנים הישראלים ודרך התייחסותם אל מסורת האמנות האירופית. בעבודותיהם של האמנים השונים שהציגה בתערוכה מצאה ברייטברג-סמל מאפיינים של אימוץ חומרי אמנות "דלים" כגון דיקט, קרטון, שימוש בקולאז' ועוד, אשר נבעו מביקורת פוליטית על החברה והתרבות הישראלית וכן מתפיסה א-אסתטית שמקורה במסורת היהודית.
בשנת 2010 אצרה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של האמן משה גרשוני שהביאה עשרות אלפי מבקרים למוזיאון, ולוותה בספר מקיף על האמן שעמד על גדולתו ומורכבותו[2].
פרסיםעריכה
- בשנת 2005 זכתה בפרס משרד החינוך והתרבות בקטגוריה "פרס האוצר".
- בשנת 2020 זכתה בפרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית.
חיים אישייםעריכה
ב-1977 הכירה את בעלה עדי סמל (1935–2007) שהיה מנהל אירועי התרבות של מוזיאון תל אביב ומנהל מוזיאון מגדל דוד, ואחיו של נועם סמל. יש להם שתי בנות[1].
לקריאה נוספתעריכה
- יעל נאמן, היה היתה, אחוזת בית, הוצאה לאור, תל אביב, 2018
קישורים חיצונייםעריכה
- שרה ברייטברג סמל: נימוקי השופטים, פרס ישראל תש"ף, 2020
- שרה ברייטברג-סמל, באתר WorldCat Identities
- טלי רוזין, אסור לתת לה ללכת, חדשות, 14 באוגוסט 1989
- שרה ברייטברג-סמל, באתר הוצאת בבל
- אלי ערמון אזולאי, "עשר השנים של שרה בריטברג סמל עם הצייר והפסל משה גרשוני", באתר הארץ, 19 בנובמבר 2010
- סמדר שפי, "סטודיו: לידתו וסופו של כתב עת לתרבות", באתר הארץ, 19 בינואר 2010
- גדעון עפרת, "שרה ברייטברג: החיים אחרי הדלות", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
נעמה ריבה ואופיר חובב, עולם ללא שרה ברייטברג-סמל משמעותו צניחה חדה בערך המילים, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022- אבי פיטשון, שרה ברייטברג־סמל היתה המלכה האם ולי היא נתנה מפתחות לארמון, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022
הערות שולייםעריכה
- ^ 1 2 3 בוקר, רן (2022-11-07). "האוצרת כלת פרס ישראל שרה ברייטברג-סמל הלכה לעולמה בגיל 75". Ynet. נבדק ב-2022-11-07.
- ^ שרה ברייטברג סמל, חוברת מקבלי פרס ישראל בשנת תש"ף
- ^ אופיר חובב, האוצרת והמבקרת שרה ברייטברג־סמל מתה בגיל 75, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2022