שרקן
שַׁרְקָן (שם מדעי: Cavia porcellus; ידוע בעברית גם בשמות חֲזִיר יָם או קָבִיָּה) הוא מין מכרסם בינוני, אוכל צמחים, שמוצאו מהאזור שמצפון לנהר האמזונאס באמריקה הדרומית. הוא הובא לאירופה לראשונה על ידי הספרדים בזמן כיבוש פרו בשנת 1532. כיום השרקן נפוץ בכל העולם כחיית מחמד וכחיית מעבדה. הוא פעיל בעיקר בלילה, וביום מסתתר ואוכל. על אף דמיונו החיצוני של השרקן לאוגר אין הם קרובי משפחה.
שרקן | ||
---|---|---|
מצב שימור | ||
| ||
מיון מדעי | ||
ממלכה: | בעלי חיים | |
מערכה: | מיתרניים | |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים | |
מחלקה: | יונקים | |
סדרה: | מכרסמים | |
תת־סדרה: | דמויי קביה | |
משפחה: | קבייתיים | |
סוג: | קביה | |
מין: | שרקן | |
שם מדעי | ||
Cavia porcellus פלס, 1766 | ||
תוחלת חייו של השרקן היא 5–6 שנים בשבי, אך הוא יכול להאריך חיים עד שמונה שנים.
מקור השם
עריכההשַׁרְקָן נקרא בעברית חֲזִיר יָם, בעקבות השפות האירופאיות. באנגלית השרקן קרוי "חזיר גינאה" (Guinea pig), בצרפתית "חזיר הודו" (Cochon d'Inde) ובשפות אחרות בשמות דומים.
האטימולוגיה של השם "חזיר ים" לא ידועה בוודאות, וקיימות סברות שונות לגביה, אך אין סברה מבוססת ומקובלת באופן כללי. אחת הסברות היא שהשם ניתן משום שהוא הובא לאירופה מעבר לים, והזכיר לאירופאים את החזיר בהרבה מאפיינים פיזיים והתנהגותיים. בעברית, הנחיל לו פנחס אמתי את שמו העברי שרקן עקב הציוצים (הדומים לשריקות) שהוא משמיע בעיקר כאשר הוא מפחד או רעב. כיום נפוצים לחיה זו בעברית לצד "חזיר ים" גם השמות "קָבִיָּה" (השם המדעי ושם הסוג) ו"שרקן".
מבנה גוף
עריכהאורך גופו של שרקן בוגר מגיע עד 20 סנטימטר, וצבע פרוותו חום, כתום, לבן, אפור, שחור או שילוב של צבעים אלה. לשרקן אין זנב. בגפיים האחוריות יש לו שלוש אצבעות ובקדמיות - ארבע.
משקל השרקנית הנקבה נע בין 700 ל-1,000 גרם, ומשקלו של הזכר נע בין 900 ל-1,200 גרם.
רבייה
עריכההשרקנים הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שלושה חודשים, והשרקניות הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל חודשיים.[1] תקופת הייחום של הנקבה נמשכת שישה עשר ימים. היריון של קביה נמשך בין חודשיים לחודשיים וחצי (59–72 יום), והנקבה יכולה להיכנס להיריון מחדש מספר שעות לאחר ההמלטה. השרקן מתפקד באופן עצמאי החל מזמן קצר לאחר הלידה.
בהמלטה נולדים בין שניים לארבעה גורים, אך לפעמים גם חמישה או שישה. הגורים נולדים במשקל של 75–100 גרם עם פרווה, בעיניים פקוחות וביכולת מוטורית גבוהה, ויכולים לאכול עצמאית מגיל שלושה ימים. עם זאת, הם זקוקים לחלב אם עד גיל ארבעה שבועות לשם בניית מערכת חיסונית חזקה ויציבה.
השרקן כחיית מחמד
עריכהחלק משרקני המחמד משוחררים בבית, אך לרוב מגדלים אותם בכלובים כמו אוגרים. בארצות הברית, גידול השרקנים נפוץ מאוד ומגדלי שרקנים עורכים תערוכות גזעים, עבור גזע האנגורה, גזעים ארוכי שיער, גזע ההימלאיה וגזעים אחרים.
הגזעים הנפוצים בישראל הם ממין מעורב ברובם. הם ידידותיים ונוחים לגידול, ולא דורשים טיפול רב. יש לספק להם מעט ירקות פעם ביום (עלים ירוקים, חסה, גזר, פלפל, כרוב לבן ופטרוזיליה אך לא אבוקדו, עגבניות או פירות הדר), לצד מזון יבש הנמכר בחנויות לחיות מחמד.
השרקנים פעלתניים מאוד, ונוהגים להתרוצץ ולשחק. הם זקוקים להרבה ויטמין C, ולכן בתור מקור לוויטמין C מומלץ לספק להם אבן ויטמינים (למכרסמים), פירות וירקות (יש לשטוף היטב), חציר (רצוי אספסת), וכופתיות מיוחדות לשרקנים שמוסיפים להן ויטמין C. חציר חיוני להם מכיוון שקיבת השרקן חייבת לעבוד כל הזמן אחרת היא עשויה להגיע למצב של קיפאון (כעבור מספר שעות) מה שיסכן את חייהם. כמו כן חציר עוזר בשחיקת השיניים של השרקן שלא מפסיקות לצמוח בתקופת חייהם.[דרוש מקור]
השרקנים נהנים ללעוס את מצע החציר ולחפור מחילות בקש. אפשר לשים להם קופסאות קטנות או צינורות חלולים, שבהם הם אוהבים להסתתר ולשחק. יש לשים להם גזעי עץ קטנים (קרשים מעץ מלא, שאריות מנגריות) אותם הם יכולים לכרסם. מצע טוב הוא גלילי עץ המיועדים לחתולים. אין להחזיק את השרקן בטמפרטורה מתחת ל-18 מעלות צלזיוס, מתחת לטמפרטורה זו ישנה סכנה לירידה בתוחלת החיים של השרקן.
השרקן חששן מטבעו, אך שרקן מבוית רגיל לבני אדם, ובהדרגה יגבר ביטחונו באיש המאכיל אותו. שרקנים נקשרים לבעלים שלהם ולומדים מהר לזהות את קולות פתיחת המקרר או שקית האוכל ומשמיעים קולות שריקה והתרגשות בידיעה שהאוכל מגיע.[דרוש מקור] יש להרחיק את השרקן ממוקדי רעש חזק ואין להשאירו באור שמש חזק אף לא לזמן קצר. הקביה הוא חיה עדרית וחברותית, ולכן במידת האפשר יש לאמץ יותר משרקן אחד. אחרי ששרקן אחד יתרגל לשטח בבית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוסיף לו שרקן נוסף (במיוחד אם מדובר בשני זכרים), מפני שהשרקן הוותיק יתקוף את ה"פולש".[2]
שימושים אחרים בקביה
עריכה- השרקן הוא אורגניזם מודל מקובל בניסויים מדעיים ביונקים, לצד עכברים וארנבים. שמו באנגלית Guinea Pig משמש כינוי למושא ניסויים כללי, בדומה ל"שפן ניסיונות" בעברית, שנתקבע בעקבות השגיאה הנפוצה לכנות ארנב או ארנבון "שפן".
- בפרו ובסביבתה (שם מכונה השרקן Cuy) מקובל לאכול את בשרו, שנחשב למאכל הלאומי של פרו עוד מימי ביותו של השרקן על ידי שבט האינקה. בשר שרקן הוא מאכל מקומי טיפוסי גם בבוליביה ובאקוודור.
- ברפואה הדרום-אמריקאית העתיקה משתמשים בשרקנים כדי לגלות מחלות.
לקריאה נוספת
עריכה- פנחס אמתי, מדריך לחיות מחמד בישראל, ירושלים: כתר, 1992
קישורים חיצוניים
עריכה- שרקן, באתר ITIS (באנגלית)
- שרקן, באתר NCBI (באנגלית)
- שרקן, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- שרקן, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- שרקן, באתר GBIF (באנגלית)
- שרקן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ גידול שרקנים, באתר פרש
- ^ ארז ארליכמן, פרוותי וחמוד: איך מגדלים שרקן בריא וקופצני?, באתר ynet, 25 ביוני 2009